דנה ורון: גם בשואה וגם בקורונה - לא יודעת למה, אבל יודעת שאלוקים איתנו

איפה אלוהים היה בשואה? איפה שהוא בקורונה.

כשהייתי בת 16 נסענו מטעם בית הספר לפולין, מסע ״את אחיי אנוכי מבקש״ ככה קראו לזה. שני בתי ספר דתיים מתוך קבוצה גדולה ומכובדת של בתי ספר שאינם. היינו נוסעים באוטובוסים ממחנה השמדה למחנה השמדה, ובדרך אוכלים סנדוויץ׳, שומעים הסברים על קטעי הדרך, לפעמים כמו תיירים. מתבלבלים מהפערים בין החיים שאנחנו למוות שבחוץ.

היינו מגיעים למקום ירוק עד בחילה או למחנה שרק מחכה שמישהו ילחץ על כפתור כדי שיתחיל שוב. לפעמים המחנה היה הופך למוזיאון, לפס רכבת, לתלולית אפר. עם שלם. חיוכים, נעלי לק של שבת, מורשת, תרבות, היסטוריה, הכל נרמס עד דק תחת המגף הנאצי. מדי פעם הייתי שומעת נימי שיחות באוטובוס מחברותי לכיתה, על מבוכה קיומית, על משבר אמונה, וכשהיינו יוצאות מהאוטובוס להיפגש עם שאר הקבוצות היו הנימים הופכים לעורקים פועמים שכל כולם כעס וטרוניה ותמיד הייתה מהדהדת ועולה השאלה: ״אז איך את עדיין מאמינה? איפה האלוהים שלך היה בשואה?״ לי אף פעם לא הייתה קשה השאלה, התשובה נבעה מתוכי בפשטות מפתיעה. מכאיבה, מדממת, אבל ברורה. לא יודעת למה אלוהים עשה שואה, הייתי עונה, אבל יודעת איפה הוא היה. הוא היה איתנו. הוא ולא מלאך. הוא צעד יד ביד עם מליוני הנחנקים הנשרפים והמורעבים, הוא נשא על כנפיים אל מתחת כסא כבודו את מליוני הנרצחים על קדושת שמו. לפעמים הוא גם הסיח את דעת הקלגס כדי שילד צנום ישתחל מתחת לאיזו גדר תיל, מאחורי חבית, מתחת שיח. זה הוא. זה תמיד היה הוא. חנון ורחום - נורא ואיום. אותו אחד. ככה אני אומרת בכל יום. ובזה אין לי ספק.

וגם היום, כשסוף העולם קיבל מתיחת פנים, והשאלה הזו שוב עולה ומהדהדת? ״נו? למה דווקא אתם הדתיים? איפה הוא הפעם האלוהים הזה שלכם שאתם עדיין בו משום מה מאמינים?״ ו״מה קשור בורא עולם? זה מהונדס גנטית, זה השוק הרטוב, זה מכון וייצמן״ אז אני מרימה אליו עיניים לשמים ומחייכת. אומרת לו, אתה חייב לי תשובות אתה יודע, אין לי איפה, רק למה אחד גדול שמהדהד, ושום הסבר אנושי של רב או משפיע ואפילו צדיק לא יניח את דעתי. אני מייחלת להסבר אלוקי. אני, הקטנה, שמחזיקה בסערה המטלטלת הזו בגלגל האמונה, שמחפשת אותך בכל יום בתפילה שבסידור, בברכה שלפני הארוחה, אני, שאומרת בכל יום ״ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצוֹ?!״ שבאמת מחפשת איפה אתה? זו שהכי זכותה לשאול איפה אתה. דווקא אני מרכינה ראש ומחכה לך שתבוא לענות לי. לא על האיפה, אני יודעת שאתה פה. אלא על הלמה שלי, של עמי, של מליוני הנשמות שתוהות, ״לָ֤מָּה יֹאמְר֣וּ הַגּוֹיִם֮ אַיֵּ֢ה אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם יִוָּדַ֣ע בַּגֹּיִ֣ים לְעֵינֵ֑ינוּ נִ֝קְמַ֗ת דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ הַשָּׁפֽוּךְ״ מחכה שתבוא בזרוע נטויה, באותות ובמופתים ותראה לכולנו, דרך גזירות השמד, השואות, האינקוויזיציות ולהבדיל הקורונות,

שתמיד יש למה.

ואיפה זו בכלל לא שאלה.