בתו של צייד הנאצים: "אבא היה חדור מטרה, הוא היה ממשיך לנצח"

הוא ניצול שואת הולנד, בה נרצחו כ-75% מהיהודים שהתגוררו במדינה. היא בתו של צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל ז"ל, שהקדיש את חייו ללכידת פושעים נאציים ולהבאתם לדין. הוא דור ראשון לשואה, היא דור שני. לציון יום השואה, ישבו הזוג חררד ופאולינקה קרייסברג לראיון משותף ומרגש בביתם שברמות נפתלי, וסיפרו על החיים לאחר השואה, על האנטישמיות שהמשיכה הרבה אחרי ועל אחריות הדור הצעיר לשמר את הזיכרון של אלו שנספו.

ילדות בלי אבא

חררד קרייסברג (80) נולד בהולנד, לאחר שהוריו ברחו מאוסטריה בעקבות פלישת הגרמנים למדינה. הוא פסיכולוג קליני במקצועו, והיה בן שנה בלבד כשהמלחמה התחילה. עד גיל 5, הוא בכלל לא ידע על יהדותו ולא הכיר את אביו. "משנת 1943 ועד סוף המלחמה, גרנו אצל הולנדית מבוגרת מאוד", הוא מספר. "אני לא זוכר איך היא נראתה, אבל היא לא הייתה נחמדה במיוחד. אני מניח שהוריי שילמו לה בשביל שתחביא אותנו. זה היה בזייסט, עיירה קטנה ליד אוטרכט. אבא גם גר איתנו, אבל לא ראיתי אותו במשך כל אותה תקופה. בבית היה חדר מתחת לאדמה, ושם הוא הסתתר במשך שנתיים".

חררד בגיל 4

ידעת שהוא שם?

"ממש לא. לא ידעתי שיש לי אבא בכלל. אני זוכר שפעם ראיתי מישהו, איזה גבר מוזר בבית, אז שאלתי את אמי מי זה. אמא הייתה אישה מאוד חזקה. היא אמרה לי שזה סתם קרוב משפחה שהגיע לבקר וכבר הלך, אבל בכלל לא ידעתי שיש אבא בתמונה".

למה הוא הסתתר בנפרד מכם?

"אמא שלי הייתה אישה מאוד יפה, בלונדינית כמו ההולנדיות, עם המון קסם אישי. היא דיברה גרמנית בלי בעיה, כי היא גדלה באוסטריה. הגרמנים בהולנד עברו מבית לבית וחיפשו גברים שיעבדו בשבילם. כמובן שאם היו רואים יהודים – היו לוקחים אותם למחנה השמדה, אבל בעיקר הם חיפשו כוח עבודה. אמא הייתה חזקה יותר מאבי, וכשהגיעו הגרמנים ודפקו בדלת, היא אמרה להם שבעלה אינו נמצא, כי כבר לקחו אותו לעבודה בגרמניה. אני זוכר שכשהם באו, הם היו באים ברעש גדול, סגרו את הרחוב והחזיקו נשקים. אמא שלחה אותי לשכנים ממול כי לא רצתה שאהיה נוכח בסיטואציה הזו. למעשה, הייתי בעיה גדולה בשביל ההורים שלי. לא נראיתי הולנדי, לא הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות, אלא כהה. האנשים בשכונה קראו לי 'צועני', חשבו שנראיתי מוזר, אבל שום דבר לא קרה למזלי. גם אבא שלי נראה ככה, אבל אף אחד לא ראה אותו כי הוא היה מתחת לאדמה".

בהולנד האנטישמיות התפתחה בהדרגה, בהתחלה רק הפעילו סנקציות על היהודים ולאט לאט  זה החמיר. בשלב שאתה מתאר ההורים שלך כבר הבינו שהורגים יהודים?

"אני חושב שלא, לא בהתחלה לפחות. יום אחד הגיעו הגרמנים וחיפשו אנשים שיעשו 'רילוקיישן' לפולין. אבא שלי היה אדם מאוד נחמד והוא אמר לאמי: 'נו, בסדר. הגרמנים לא כל כך אוהבים אותנו, הם לא רוצים אותנו כאן, אבל הם לא יעשו לנו כלום'. כמובן, מי יכול היה לחשוב על דבר כזה בכלל? אמא אמרה לאבא שאם הוא רוצה לעבור לפולין, אז בלעדיה ובלעדיי. זה היה ההבדל ביניהם – אבא האמין שלא יעשו לנו כלום, אצל אמא נראו הדברים אחרת לגמרי".

"לקחו את כל הילדים, אף אחד לא חזר"

האינסטינקטים של אימו היו מדויקים. כשחררד היה ילד, היא שלחה אותו לפנימייה שניהלו שתי אחיות לא יהודיות. "אני זוכר שנורא בכיתי ורציתי לחזור הביתה, אבל אמא סירבה", מספר חררד. "אני מבין אותה, זה היה הרבה יותר בטוח עבורי שם. לאחר שנים סיפרו לי שלאחר כמה ימים בפנימייה, אמא אמרה לאבא שיש לה הרגשה לא טובה, והיא הוציאה אותי משם. אבא ניסה לשכנע אותה להשאיר אותי, אבל היא התעקשה. יומיים לאחר מכן, הגיעו הגרמנים ולקחו את כל הילדים היהודים משם. כמובן שאף אחד מהם לא חזר. אחת המנהלות התעקשה ללוות את הילדים וגם היא נספתה בשואה. זה היה סיפור מאוד עצוב שמלווה אותי מאז".

פשוט לא להאמין שגם ילדים הם הרגו בלי מצפון.

"את אומרת 'לא להאמין'. אני אומר את זה לפחות פעם בשבוע. מה שהם עשו, מה שהם לקחו על עצמם, זה לא נתפס. אי אפשר היה לחזות את המהלכים שלהם, הם היו בלתי צפויים. היו יכולים להגיד לך ללכת שמאלה ולירות בך אם אתה הולך. אני, בתור פסיכולוג, רואה את זה היום בתמונות, במיוחד בתמונות שיש גרמנים ויהודים יחד. רואים שהם נהנים להיות אכזריים. זה זועק מהתמונות".

לא כועס על ההולנדים

במהלך הראיון, חררד מציין מספר פעמים שאימו הייתה אישה חזקה. כשאני שואלת למה, הוא מספר לי כיצד היא סחבה אותו לראות את כניעת הנאצים. "יש לי זיכרון חזק ממנה בסוף המלחמה. בסמוך לעיירה בה התגוררנו עבר הכביש הראשי, ובסיומה של המלחמה הגיעו לאזור הכוחות הקנדיים והבריטים, והחיילים הגרמנים עזבו. אמא התעקשה שאצטרף אליה לראות את כניעת הגרמנים. את חושבת שאבא הגיע? ממש לא. הוא פחד, ולא היה קשה לפחד מהם. אני זוכר שכולנו עמדנו שם, לבשנו כתום והנפנו דגלים, וכבר שכל הכוחות יצאו, החייל הגרמני האחרון צעק 'אני לא רוצה לראות את הדגלים האלה'. כולנו נבהלו ומיד התפנינו משם. במשך המון שנים חשבתי שחלמתי את זה או שלא זכרתי נכון את האירוע. לפני כ-20 שנה, פגשתי מישהו במסגרת העבודה, שהתברר לי שגם הוא היה שם. הוא סיפר את אותו הסיפור בדיוק על אותו חייל גרמני".

במשך חמש השנים הראשונות לחייו, חררד חשב שהוא קתולי. את היהדות שלו הוא גילה בדרך מוזרה. "שנה לפני סוף המלחמה, אני ואמי הוזמנו על ידי המחתרת ההולנדית למפגש. זה היה 'חורף הרעב', הייתה תקופה קשה מאוד, והגישו לנו צלופח. כל הזמן שאלתי את אמא מתי נאכל את זה שוב, ואמא אמרה 'לא עכשיו'. כשהמלחמה נגמרה, שאלתי אותה שוב והיא אמרה לי שאנחנו לא אוכלים דברים כאלה כי אנחנו יהודים. זו היית הפעם הראשונה בה גיליתי שאני יהודי".

יחד עם הגילוי, חררד גילה גם שיש לו אבא. "אני לא זוכר מה זה עשה לי כי ממש לא הכרתי אותו. הוא היה נראה לי אדם זר ומוזר. שנתיים לא ראיתי אותו, כך שלא ידעתי מה לעשות עם המידע הזה".

חררד קרייסברג, כיום

ומה קרה בתקופה שלאחר המלחמה?

"ההורים שלי כבר פחדו להיות יהודים. הם לא דיברו על השואה, ועבדו מאוד קשה בשביל הפרנסה. הם עשו זאת בהצלחה גדולה. ההורים של אמי ברחו בזמן המלחמה לישראל, אז פלסטינה, והאמא שלה נפטרה כאן. אומרים בגלל שהיא לא יכלה לסבול את המרחק מהבת שלה, אמי. אבא של אמי, שגדל בבית דתי, בא לגור איתנו לאחר המלחמה, ואמי החלה לשמור לאט לאט על המסורת. אני זוכר שהבית שלנו היה בית יהודי מאוד. גם בשבילי – להיות יהודי זה הדבר החשוב ביותר. אני לא דתי אבל אני הולך לבית כנסת ואני מרגיש שם בבית, אני מרגיש שלשם אני שייך, שאני לגמרי יהודי".

ומה לגבי החיים בהולנד לאחר המלחמה? היו ביקורות על ההולנדים שלא התאמצו מספיק כדי לעזור ליהודים.

"אני לא חושב שהביקורות מוצדקות, כי ההולנדים באמת לא ידעו. בכלל, גם היהודים בהולנד לא ידעו מה הגרמנים עוללו. בגלל זה אבא אמר לאמא שהם לא יעשו לנו כלום".

עדיין יש, לצערנו, מכחישי שואה. מה אתה יכול לומר להם בתור דור ראשון לשואה?

"אני לא יודע מה אפשר לומר להם. זה כמו אנטישמיות. ז'אן פול סארטר כתב שהיהודים אף פעם לא יוכלו להיות כל כך טובים כדי שלא תהיה אנטישמיות. זה אומר את הכול".

אמרנו שאנחנו יהודים, והמנהלת ענתה: "חשבתי שכבר אין"

פאולינקה ויזנטל קרייסברג (74), רעייתו של חררד, היא בתם של צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל ואשתו צילה ז"ל. ויזנטל, ששרד את השואה, הקדיש את חייו לאיסוף ותיעוד אודות פושעי מלחמה נאצים. הוא הצליח להביא לדין יותר מ-1,100 פושעי מלחמה שהיו אחראים לרציחות המוניות בעת השואה, ואף תרם את חלקו לאיתורו של אדולף אייכמן, ובזכות תיק זה התפרסם. ויזנטל גדל בבוצ'אץ' (כיום חלק מאוקראינה) בסביבה יהודית מסורתית, שתרבותה הושפעה עמוקות מהחסידות. במהלך המלחמה הוא הופרד מאשתו צילה, ומצא את עצמו לא מעט פעמים במרחק נגיעה מהמוות. הוא היה משוכנע שאשתו נספתה בוורשה, אבל היא שרדה כפועלת כפייה בגרמניה והשניים התאחדו מחדש לאחר המלחמה. בשנת 1946 נולדה בתם היחידה פאולינקה במחנה פליטים לניצולי שואה. "אוסטריה הייתה מחולקת ל-4 חלקים, אנחנו היינו בחלק האמריקאי", מספרת פאולינקה. "במחנה היו יהודים שניצלו ממחנה הריכוז  מאוטהאוזן, שהיה די קרוב לשם, ועוד כל מיני פליטים ממחנות אחרים. גרנו שם במשך שלוש שנים לפחות, והזיכרון הראשון שלי מהמקום היה המראה של החיילים האמריקאיים. הם נראו לי כל כך ענקיים והסתכלתי עליהם כאילו הם מעולם אחר. דבר נוסף שאני זוכרת זה שאבא היה לוקח אותי לטייל בכל מיני מקומות. יום אחד ראיתי בור ענק ושאלתי אותו מה זה. זה היה מההפגזות במקום".

פאולינקה במחנה בו נולדה

הבנת מה זה אומר? מה היה שם לפני?

"לא. גדלתי במקום ובאווירה שהייתה נראית לי טבעית, לא הכרתי משהו אחר. בשבילי זו הייתה המציאות שנולדתי אליה, בדיוק כמו שאת נולדת למציאות מסוימת. אני זוכרת שהיו מזכירים כל הזמן את המילה 'מחנה'. דיברו שם בכל מיני שפות, אבל את המילה הזו אמרו בגרמנית כל הזמן. כשראו אותי, הפסיקו להגיד אותה".

ומתי התחלת להבין את גודל האסון?

"קשה לי להגיד. הייתה לי ילדות לא שגרתית שאני לא יכולה להשוות לשום ילדות אחרת. מה שראיתי ומה שהרגשתי היה שונה. גרנו במקום ללא יהודים כמעט. היו רק יהודים זקנים שראיתי בבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור בלבד, וגם שם הם בכו. זהו. ידעתי שאנחנו יוצאי דופן. כשאמא רשמה אותי לבית הספר, המנהלת שאלה את שמי ואת הדת שלי. כשאמא אמרה 'יהודים', המנהלת אמרה 'חשבתי שאין יותר'. זה היה רגיל אבל היום אני מסתכלת על זה בתור עולם אחר".

פאולינקה מספרת כי גדלה בפשטות גדולה, ואבא תמיד היה מחוץ לבית, עסוק בחיפושיו אחרי פושעים נאציים. זו הייתה עבודתו. "הייתה הפרדה גדולה מאוד בין העבודה לבית. אבא לא דיבר על העבודה שלו אף פעם".

חשבת פעם למה הוא עושה את זה?

"זה היה כל כך מובן מאליו. לא יכולתי לדמיין אותו קם בבוקר ועושה משהו אחר. מה הוא היה יכול לעשות? זה היה כל כך מרכזי בחיים שלו, כל כך טבעי ושייך. הוא לא היה מסוגל להשאיר את זה מאחור. הוא היה חדור מטרה ועשה את מה שהיה צריך לעשות. אם זה היה תלוי בו, הוא היה ממשיך לנצח".

ואכן הוא המשיך. רק בגיל 94, ויזנטל הודיע על השלמת עבודתו ופרישתו. לדבריו "מצאתי את רוצחי ההמונים אותם חיפשתי, וחייתי אחרי מותם. אם יש כמה מהם שנותרו, עכשיו הם קשישים מדי לעמוד למשפט. עבודתי הושלמה".

"בלי אמא, הבית היה מתמוטט"

פאולינקה גדלה באוסטריה, לא רחוק מהמחנה בו נולדה. היא מספרת שבשנת 56, הגיעו פליטי המרד מהונגריה, ושם היא ראתה יהודים שונים לגמרי. "הם היו ממש חרדים, אפילו יותר מהחרדים בארץ. זה היה מוזר לי מאוד. אבא היה פעיל בכל כך הרבה דברים, וגם להם הוא עזר – בנה להם מקוואות, סידר להם קורסים, הכשיר אותם".

ומה הזיכרון שלך מאמא?

"אמא הייתה בבית. אני חושבת שבלעדיה הכל היה מתמוטט. היא הייתה אישה שקטה, ודאגה שיהיה בית נורמלי בתוך כל הטירוף הזה מסביב. היא לא אהבה לגור באוסטריה האנטישמית, אבל בשל העבודה של אבא, לא יכולנו לעלות לארץ. שם היה מרכז הפעילות שלו, אבל היא לא אהבה להיות יוצאת דופן, לא שייכת".

ויזנטל נפטר בביתו בוינה לפני 15 שנה ונקבר בארץ, כפי שביקש. פאולינקה, פסיכולוגית במקצועה, הקדישה את חייה לעזור לניצולי שואה. ב-10 השנים האחרונות היא יושבת ראש עמותה שעוזרת לניצולי שואה שחיים בארץ. "שנינו עסקנו בשואה, אבל בדרכים אחרות. הוא התעסק עם המתים, אני עם החיים. הוא התעסק עם העבר ואני עם ההווה. כשאני מדברת עם הניצולים, אני כולי איתם. אני שמה את עצמי בצד ומרגישה קרבה אליהם".

צייד הנאצים שמעון ויזנטל

כיצד את חושבת שניתן לשמר את זיכרון השואה, כאשר ניצולי השואה הולכים ופוחתים?

"למרות שהיה לי קשה לארגן בשנה שעברה את יום השואה, יש משהו אחד שלקחתי איתי: כל עוד אנחנו מדברים עליהם – הם ישנם. אם אנחנו לא שוכחים אותם, אנחנו ממשיכים אותם. זה הרבה תלוי בדור הבא שיישמר את הזיכרון שלהם. יש הרבה סרטים, עדויות, יש מספיק חומר. צריך פשוט לדעת כיצד להעביר את זה בצורה הנכונה לאנשים שלא יודעים מה היה שם. פעם ל'יד ושם' היה אימפקט מאוד חזק. היום במבנה החדש, יש הרבה אינפורמציה, אבל הוא קצת התרחק. זה לא מדמם, לא כואב, אבל עדיין יש לזה מסר".

מניסיוני האישי אני יכולה להעיד ששום אנדרטה לא יכולה להחליף עדות של אדם חי בשביל להעביר את המסר של השואה

חררד: "את צודקת, זה קשה מאוד להעביר את המסר כשניצולי השואה מתמעטים, ולכן חז"ל אמרו: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. וזו המשימה גם כאן".