שמעתם על האדם שהתמוטט תוך כדי וויכוח עם אשתו?

”כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ“ (ויקרא יג מו). אדם המדבר לשון הרע ונענש בצרעת, עליו להיות סגור ומרוחק מחברת אנשים: ”בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ“.

עלינו להתבונן בזה: הרי מדובר כאן ביהודי שומר תורה ומצוות; אב, בעל, עובד ה‘ נאמן שמניח תפילין כל יום ומתפלל שלוש פעמים ביום במניין. המטבח שלו כשר, ובניו ובנותיו שומרי תורה ומצוות. הוא אחד משלנו! אבל יום אחד הוא מתעורר בבוקר עם צרעת, והוא צריך לעזוב את משפחתו וחבריו ולצאת אל מחוץ למחנה, ולהיות לבד. הוא טמא, מופרש משאר האנושות.

מיודענו צריך להישאר מחוץ למחנה עד שהצרעת תתרפא. הוא יפסיד כל כך הרבה מצוות דאורייתא ודרבנן שמתקיימות אך ורק בציבור, התפילות בבית הכנסת והלימוד בצוותא בבית המדרש, הוא מתנתק לחלוטין מכל הסביבה האנושית הקרובה לו, החיים המשותפים עם משפחתו הקרובה, נמנע ממנו אפילו להשתתף בסעודות השבת בחיק משפחתו, אולי אפילו בליל הסדר כשכל יהודי מקיים והגדת לבנך, הוא יהיה לבדו!

על מה ולמה כל ההרחקה הנוראית הזו מכל קשר אנושי?

הסיבה לכך היא, כי האדם הזה אמנם הוא נראה כיהודי שומר תורה ומצוות, אבל באמת הוא אדם מסוכן. האדם הזה השתמש לרעה במתנה הגדולה שהקב“ה נתן לו – מתנת הדיבור. הוא ישב עם חבריו ונתן דרור ללשונו.

הגמרא (ערכין טו) אומרת: ”כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו“, אבל חשוב שתדעו, לשון הרע אינו רק דיבור דברי גנאי על אחרים, אלא גם סתם דברים בטלים הם שימוש לרעה בלשון.

אם כן, בימים הגדולים בהם היתה עדיין נבואה בעולם, נגע הצרעת היה הצורה בה דיבר ה‘ אל האדם ואמר לו בני יקירי: ”נתתי לך מתנה טובה כח הדיבור, אינך יודע איך להשתמש בה כראוי, ישנה עצה אחת בדד תשב, מחוץ למחנה מושבך! שם לא יהיה לך עם מי לפטפט, תחיה עם עצמך - בינך ובין עצמך, ואז גם תוכל ללמד את עצמך מהו כח הדיבור האישי שלך, ותבין איך אני רוצה שאתה תשתמש בלשונך; תדע שהדרך הנכונה היא – בעיקר להימנע משימוש בה שלא לצורך“.

(צילום: shutterstock)

הרמב“ם (הל‘ דעות פ“ב ד) מלמד אותנו שיעור חשוב בשימוש בדיבור: ”לעולם ירבה אדם בשתיקה“, הוא אינו אומר הרי האדם יכול לדבר אז תדבר, אבל תמעט בדיבור, אלא שההתייחסות הנכונה לדיבור היא שעל האדם להרבות בשתיקה – אמנם הדיבור ניתן לאדם, אבל הוא נועד רק לדיבורים שיש בהם תכלית; ”ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו“ - לגבי חוץ מזה, השתיקה היא הדבר הנכון.

וממשיך הרמב“ם: ”ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים“, ולגבי דברי חכמה מוסיף הרמב“ם: ”וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים“, ”אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות“. שלמות הדיבור היא כשיש שימוש מושכל בכל מילה שיוצאת מהפה.

השתיקה נחשבת עבודת ה‘, כמו שכתוב בפסוק ”לְךָ דֻמִיָּה - תְהִלָּה“ (תהלים סה ב). השתיקה נחשבת תהילה לה‘! זהו חידוש, שהרי רגילים אנו לחשוב ש“אשרי“, ”הללוי-ה“ ו“מודים“ הם תהילה לה‘, וכאן אנו למדים שהתהילה האמיתית היא דווקא לשתוק! וכמובן שהדבר טעון ביאור רב.

וממי מתאים לשמוע את הביאור על זה יותר מאשר משלמה המלך, החכם מכל אדם? נקשיב לדבריו בספר קהלת (ה א): ”אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, כִּי הָאֱלִֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים“. אל תמהר לדבר ולהוציא לחוץ את כל מה שנמצא בלבך, כי הרי אלוקים נמצא בשמים, מביט בך ומקשיב לך!

אתה יושב עם בני משפחתך או עם החברים, ונראה לך שבחברה זאת אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. אבל הם לא היחידים שנמצאים בתמונה! גם הקב“ה מקשיב! יש כאן עוד מישהו בתמונה! ”עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

תמחישו לעצמכם. אדם שנמצא בחברת ראש העיר, או אפילו הנשיא בכבודו ובעצמו. היום הוא כבר לא נחשבים לאישיות חשובה כ“כ, אבל בכל זאת, לא מדברים בחופשיות לידם. וודאי שלא ”מברברים“ כל מה שעולה לראש.

נמשיך הלאה, אם אתם נמצאים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – במחיצתו של גדול הדור. כגון הבאבא סאלי זצ"ל או הרב שך זצ“ל, או כל מי שנחשב לגדול בדורו. כמה תדברו שם? אם יש לכם טיפת שכל בקודקודכם, לא תדברו בכלל! אחד נמצא עם האדמו“ר מסיגעט, או האדמו“ר מסאטמר, וחברו שואל אותו ”היי חיים, מה השעה“? וכי הוא יענה לו, ”שלוש וחצי“? לא! הוא ישתוק – כשאדם נמצא במחיצת אדם גדול הוא ”נועל“ על מסגר ובריח את כח הדיבור שלו! ”הֶחָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה“, אומרת המשנה באבות (ה ז).

הרב אלעזר מנחם שך זצ''ל

השתיקה שאדם גוזר על עצמו גם בסתם יום יום רגיל, מראה שהוא מבין שהוא עומד לפני ה‘. זהו גילוי שיש לנו אמונה חושית בקרבת ה‘, לא סתם מילים והצהרות. כמו שלא מדברים בחופשיות בפני הנשיא – לפחות כך צריך לדבר בפני ”אֱלִֹקים בַּשָּׁמַיִם“. הרי להבדיל אם נשיא ארה“ב היה עומד כאן היינו נזהרים על כל מילה, וחלילה אם לא ניזהר כך כל הזמן, הרי אנו מאמינים במציאות הנשיא יותר מאשר במציאות ה‘!

אדם הולך ברחוב עם כיסוי על פיו

עכשיו נבין טוב יותר למה התורה מתייחסת כ“כ בחומרה לאיש שלא שמר על פיו כראוי. אם הוא ממהר להוציא דיבורים זה סימן שהוא לא מבין בפני מי הוא מדבר, לכן הוא צריך להישלח למקום שבו יוכל להתבונן מחדש ביסוד הגדול של ”הָאֱלִֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ“.

והתורה מוסיפה: ”וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִֽהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִֽהְיֶה פָרוּעַ“, מראהו הנורא של המצורע יועיל גם לכל מי שראה אותו, להתעורר ולהתחזק בזה. המצורע הרי חייב לכסות את פיו, ”וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה“. והיה חייב להכריז בכל מקום שהלך ”אני טמא, אני טמא“! כמו שכתוב ”וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא“.

בשביל מה? כדי ללמד לכולם את הלקח הזה! המראה המשונה של אדם שהולך ברחוב עם כיסוי על פיו, וקורא בקול עמום מתחת לכיסוי ”אני טמא“, היה נכנס ללב כל הרואים, והם היו חושבים לעצמם: ”כדאי לי לשמור בעצמי על הפה שלי, לפני שיקרה לי מה שקרה לו“.

(צילום אילוסטרציה: דוד כהן, פלאש 90)

אם כן, כולנו חייבים להשיג הרגשה ואמונה חושית בכך שאנו עומדים לפני ה‘ יתברך, עד כדי שנמעט בדיבורים בגלל זה. איך מגיעים לזה? נגיד שאנו יהודים ”רגילים“, שומרים תורה ומצוות, אבל אף פעם לא עבדנו באופן ממוקד לרכוש אמונה כזו. איננו מרגישים באמת את נוכחותו של ה‘. איננו מוכנים להיקרא ”לא מאמינים“, אבל חייבים להודות שאיננו מרגישים את ה‘. לפחות לא כל הזמן. אבל אנו רוצים להרגיש! רוצים לרכוש את האמונה החושית של "הָאֱלִֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". השתיקה מידי פעם בשביל להזכיר לעצמנו את היסוד הזה, היא זו שתחדיר לנשמה שלנו את ההרגשה בנוכחות ה‘, וכך נזכה להיות יראי ה‘.

מישהו ניגש אליך ואומר משהו, יש לך מענה זריז ושנון לשלוף לו. אל תמהר לומר אותו! עצור! גזור על עצמך שתיקה! ”לא, לא אומר כלום כי אני עומד בפני ה‘“. לא תמיד צריך להגיב לכל מה שאומרים לנו! כשמישהו אומר לנו משהו, לא צריך להגיב אם אין צורך. רק להקשיב. וגם כשצריך להגיב, ולפעמים חייבים להגיב - למדוד את המילים. יש אנשים שפיהם חסום, אבל: ברגע שהם נפתחים, הכל זורם החוצה בלי חשבון. מי שנוהג כך הרי הוא מסיח דעת מה‘. חייבים לזכור שה‘ מקשיב תמיד. בשמירה על פה סגור, וכשמדברים כבר, הדיבור בצורה מדודה, הרי אנו מראים שיש לנו אמונה שה‘ מקשיב לנו בכל מצב שנהיה.

כדי להבין יותר את החלק הזה של יראת שמים, צריך ללמוד איך הגמרא בחולין (פט) דורשת פסוק. הסבא מסלבודקא זצ“ל הביא גמרא זו כדי להראות כמה צריך לייקר כל מילה ואות במאמרי חז“ל. ה“סבא“ השקיע מחשבה בכל מילה של חז“ל, ממש ינק דבש ונופת צוף מכל מילה. הגמרא מביאה את הפסוק ”הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן“ (תהלים נח ב). לפי פשוטו ביאור הפסוק הוא: ”אֻמְנָם“ באמת, ”אֵלֶם“ השתיקה היא הדבר הנכון, ”צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן“ – דברו רק דברים צודקים וטובים. אבל חז“ל מצאו פנינים נסתרים בעומק הפסוק. והם דרשו ”אֻמְנָם“ – מה אומנתו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כ“אִלֵּם“. ולפי זה הפסוק נקרא כך: ”אמנם“, מלשון ”אֻמְנוּתוֹ“; מהי האומנות – המקצוע – התפקיד של האדם?

”אֵלֶם“. להיות כאִלֵּם. זהו תפקידו של האדם בעולם. רואים כאן שהשתיקה איננה סתם איזו מעלה, תוספת כלשהי לחיים. אלא זוהי ”ה“אומנות של האדם! בשבילה באנו לכאן! ומה הפשט בזה? הרי בעולמנו לא לכולם יש את אותו המקצוע, כידוע. יש סנדלרים, ויש חייטים, ויש רואי חשבון. אם כולם היו סנדלרים אז היו לכולם נעליים נוחות, אבל כולנו היינו צריכים לתפור לעצמנו מכנסיים. ואם לא היו רואי חשבון אז היינו משלמים המון כסף מיותר על מיסים. אז איך אפשר לומר שלכולם יש את אותו המקצוע – להיות אילם? אלא ודאי שכל מה שאנו קוראים לו ”המקצוע שלנו“, כל שאר הדברים הטובים שאנו עושים בחיים – אינו אלא ”מן הצד“. לא המקצוע העיקרי. הרי סוף סוף צריך לאכול, ולשלם חשבונות חשמל ומים, אז זה נהיה סנדלר וזה חייט וכו‘. אבל המקצוע הראשון והעיקרי שלנו הוא – לשתוק.

מקצוע דורש הכשרה

אבל אמר הסבא מסלבודקא: הרי מדובר כאן על ”אומנות“, אומנות אינה דבר שהאדם יכול פשוט לקום יום אחד ולהתחיל לעשות. הוא צריך ללמוד אותה ולהתרגל בה. בשביל כל מקצוע ראוי לשמו צריך ללכת ללימודים, ולקורסי הכשרה, ולעשות סטאז‘, ורק אחרי תהליך ארוך האדם יכול לקרוא לעצמו ”בעל אומנות“. אי אפשר פשוט להחליט ”אני צייר“, ולהתחיל לצייר על הנייר. הוא צריך להתבונן בצייר וותיק והמנוסה בעבודתו, ללמוד את כל רזי הציור המופלאים. זו חכמה, ויש הרבה סודות למקצוע הזה, כמו בכל מקצוע.

ואם ה“קריירה“ שלנו בעולם הזה היא שתיקה, אז צריך להשקיע וללמוד את המקצוע הזה ולתרגל אותו היטב. כדי להיות ”אילם מקצועי“, לא מספיק לקנות מנעול חזק, לנעול את הפה היטב ואז להסתובב חסר דאגות. זה לא קל עד כדי כך. אילו זה היה כ“כ קל, זה לא היה נקרא ”אומנות“!

והסבא הראה עוד דבר במאמר הזה: כתוב כאן ”מהי אומנותו של אדם בעולם הזה“. האומנות הזו, של עשיית עצמו כאילם, היא המעניקה את התואר ”אדם“! מ“אדם“ מצפים שלא יפתח את פיו ללא סיבה מוצדקת, ורק מי שקנה לעצמו את האומנות הזו יכול לקרוא לעצמו ”אדם“.

והנה, מה קורה פעמים רבות אחרי שאני מדבר על הנושא הזה? בדרך כלל יש אחד ”אידיאליסט“, שרוצה להתחיל לקיים את המשימה מיד ובשלמות! הוא הולך הביתה איך שהוא נכנס הביתה למזלו הוא שומע את אמו מדברת בטלפון, זהו זה! הוא דופק על השולחן: ”נו, נו! אה, אה, אה“!! הוא רוצה שהיא תדע מהי אומנותה בעולם הזה! אז אמר הסבא מסלבודקא: שים לב ללשון המתוקה של חז“ל! ”יעשה עצמו כאלם“! עשה את עצמך כאילם, ולא את אחרים!! רוצה לתקן? אדרבא תקן את עצמך, אבל אל תפריע את הדיבור של אחרים.

כשאדם שומע את השיחה שלנו היום, ואח“כ הוא חוזר לביתו ובבית כבר מחכים לספר לו איך עבר היום, ועל עוד כמה דברים, הוא צריך לשבת ולהקשיב, אסור לו לומר, ”שקט, כאן בבית אנו מייצרים שתיקה“!

לדבר עם אמא!

ועוד דיוק מדייק הסבא מסלבודקא בלשון חז“ל: יעשה עצמו ”כ“אילם, בכ“ף הדמיון. אם חז“ל היו אומרים ”יעשה עצמו אילם“, אזי יחסית העבודה הזו היתה פשוטה בתכלית, כמו שאמרנו: קונים מנעול, ונועלים את הפה, ושלום על ישראל. אני אילם וגמרנו! אבל חז“ל הדגישו ”כ“אילם, לא אילם ממש.

חז“ל באים לומר לנו שהאדם אינו יכול להיות אילם ממש, ולא לדבר כלל אף פעם. לא לחינם נתן הקב“ה לאדם מבחר הבריאה את כח הדיבור, חייבים לדבר לפעמים! אבל כשמדברים, צריך לדבר כמו אילם. עוברים ברחוב, צריך לומר ”בוקר טוב“ ו“ערב טוב“ לאנשים! הם מצפים ליחס ממך, אי אפשר להסתובב כמו אילם גולם בין אנשים. מה השכן שלך אשם שאתה מתלמד במקצוע ה“אילמות“?

נכנסים הביתה, חייבים לומר לבני הבית ”איך היה היום שלך“? לפחות את זה חייבים לומר! בחור חוזר הביתה מהישיבה, אסור לו פשוט ללכת לחדרו בלי לומר מילה! הוא צריך לומר ”שלום אמא, מה שלומך“? הוא כאילם, לא אילם ממש.

זו הכוונה גם בהמשך המאמר שם: ”יכול לכל“, אולי נאמר שצריך להיות כאילם לכל דבר ולא לדבר כלל, ”תלמוד לומר צדק תדברון“ אדרבא דברו דברים צודקים, דברים שנכון לומר אותם! אסור להימנע מלומר דברים כאלה. דברי תורה, דברי עידוד ומחמאות, דברי יראת שמים – אסור להימנע מכל אלה.

אם רואים חבר ששקוע בעצבות – חייבים לגשת אליו, לכרוך את הזרוע סביב צווארו ולעודד אותו. ”צדק – תדברון“!

דיבורים כאלה הם המטרה שלשמה ניתן לנו הפה! הם חלק מהיישום של האומנות של ”יעשה עצמו כאילם“. אבל לא צריך לפטפט יותר מידי. צריך לחשוב על דרכים לשמח אנשים, עם מילה אחת או שניים. צביטת חיבה על לחי של ילד, עם מילה אחת של עידוד – יכולים להציל חיים. משפט קצר שמחזק את התדמית העצמית, שעושה חשק להשתפר. להחמיא לבני בית – זה חשוב מאד, וזהו ”צדק תדברון“. בדרך כלל לא קשה למצוא על מה להחמיא. לא להתבייש, ולא להתקמצן! עכשיו הוא לא הזמן ל“יעשה עצמו כאילם“, אלא ל“צדק תדברון“.

ימידת השתיקה היא איפוא כינוי לאומנות ההשתמשות הנכונה בכח הדיבור שניתן לאדם, והיא אומנות שיש עמה יצירה – הבאת הדיבור של האדם למה שהוא צריך להיות. וכמו אומן שעובד בייצור משחת שיניים או חייט שתופר חליפות, כך גם השותק - אומנותו היא לייצר שתיקה ביחס לדיבורו. וכמו אותו יצרן או חייט שחייב לעשות כל יום חשבון, כמה הוא הספיק כבר לייצר, האם הוא ייצר היום יותר מאתמול, ואיך הוא יכול להביא לכך שמחר הוא ייצר עוד יותר – כך אנחנו צריכים לעשות בנוגע לשתיקה. ”כמה שתיקה עשיתי היום“? איך אוכל להרבות עוד יותר בשתיקה?!

זו אומנות. לא לדבר כשלא צריך, וכן לדבר כשצריך – אבל לדבר כמו אילם, לא יותר מידי. כשתבואו הביתה הערב, ובבית שאלו: ”מה הרב דיבר שם“? אל תגידו רק ”אההםם...“; תגידו משהו! אבל בקצרה. אכן, זו אומנות! וההתלמדות בה דורשת הרבה יותר מאשר התלמדות מקצוע רגיל. א“כ, כדאי לנו להתחיל להתאמן באומנות הזו, שהיא אומנות של יראת שמים!

יושבים בשולחן שבת, וכולם מסביב מדברים, מדברים, מדברים. אז נאמר לעצמנו: ”אני עכשיו אתרגל את האומנות של האדם בעולם הזה. במשך שתי דקות על השעון – לא אדבר כלום, רק אקשיב. לא לפתוח את הפה“.

לפעמים מוכרחים ללכת לבקר אצל מישהו, אין אפשרות להתחמק. או שיושבים בחתונה, בזמן שאחרים מדברים, אנחנו יכולים לנצל את ההזדמנות להתאמן באומנות שלנו. אז מקשיבים, מנסים להיראות מעוניינים, מחייכים בזמנים הנכונים וכו‘; אבל אומרים לעצמנו: ”אני שומר על פה סגור עכשיו. אלוקים שבשמים מקשיב“.

אומנות השתיקה היא תפקידנו בחיים, היא הכנה לעולם הבא, ודי בזה לבד כדי שנרצה להשקיע ולהשתלם בזה. אבל האמת היא, שגם השמחה וההצלחה בעולם הזה תלויות בשתיקה!

אומרת המשנה באבות (א‘ י“ז): ”רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלּא שְׁתִיקָה“. אם מישהו מהרחוב מעניק לנו עצה בענייני בריאות, ייתכן שהיא שווה משהו, אבל אי אפשר להיות בטוחים. אבל כאן אומר לנו רבן שמעון בן גמליאל שבילה שנים ע“ג שנים בישיבה לפני גדולי חכמי הדורות, הוא שמע ולמד הרבה דברי חכמה, הרבה דרכים ועצות טובות. ואחרי כל השנים האלה הוא הגיע למסקנה שמכל הדברים הטובים שבעולם – השתיקה היא הטובה ביותר לגוף!

אם רשב"ג השאיר לנו את הפנינה הזו, שווה לנו להעמיק בה. נשים לב רשב“ג אומר לנו ”וְלא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה“, הוא לא אמר שהשתיקה היא דבר טוב ”לנשמה“, למרות שבוודאי ששתיקה טובה מאד לנשמה, כמו שדיברנו קודם. אבל רשב“ג בא לומר כאן שהשתיקה היא הדבר הטוב ביותר לבריאות הגוף. אם את דואג לבריאותך, אם אתה מעוניין בחיים ארוכים ובריאים – אזי הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו הוא סם השתיקה: ”סַמָּא דְּכוֹלָה - מִשְׁתּוֹקָא“, אומרת הגמרא במגילה (יח) התרופה הטובה מכל התרופות היא השתיקה.

הדיבור פוגע בגוף

היודעים אתם, רוב המחלות והבעיות בגוף נגרמות ע“י רגשות הגורמות לתגובה מוגזמת בגוף. מדהים כמה השפעה יש לרגשות על הטבע הגופני. הגוף מלא בבלוטות והורמונים המעוררים ומווסתים את פעילות הגוף, ואם הם מופעלים מידי הרבה ע“י רגשות שליליים כמו כעס, עצבים או מתח – במקום להועיל, ההורמונים האלה מזיקים לגוף. הדברים מעוגנים גם במדע הרפואה. בכל רחבי הגוף ישנם תהליכים ותגובות הנובעים מרגשות. ואיך מתעוררות רגשות? ע“י דיבורים!

מישהו אומר משהו ואתה עונה, מתחילים להתווכח והבעיות מתחילות. מערכת חילוף החומרים בגוף משתבשת, ואנשים רבים נהיים חולים מזה. עולם שלם של מחלות נגרמות ע“י דיבורים. סוגים רבים של המחלה הידועה קשורים לחיכוכים בין-אישיים.

ויש גם חשבון פשוט: איש אחד שהתעוור אמר לי, ”אתה יודע למה אני עיוור? כי היו לי המון דאגות ועצבים מהמצב של הבית, עד שקיבלתי סכרת; והסכרת גרמה לעיוורון“. עיוורון נובע פעמים רבות מעצבים והתרגשות. כשהולכים לרופא עיניים, אחת השאלות הראשונות שהוא שואל היא, ”האם אתה כועס או מתרגש הרבה“? דוד המלך אומר ”עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי“  (תהלים ו‘ ח‘); עיני בלתה מרוב כעס, בגלל אנשים שהציקו לי. אם מדברים הרבה ומתעצבנים הרבה, זה לא טוב לעיניים; וכך גם לכל חלקי הגוף. הלב סובל גם הוא מתנודות רגשיות רבות מידי. פותחים את הפה בזמן שהיה צריך להישאר סגור, והתוצאה היא כעס ומריבות, והלב צריך להתמודד עם עוד מנות גדושות של מתח ועצבים. מתישהו, הלב לא עומד בעומס ואחד השסתומים קורס. זה לא קורה מיד, אבל לאט לאט הפה הגדול מחליש את הלב, עד שיום אחד, חס וחלילה, משהו קורס.

(צילום: shutterstock)

יותר מדי תקשורת

אני עצמי הכרתי אדם שמת באמצע מריבה בביתו. הוא היה אדם טוב, אבל אם היה לומד את המשנה הזו באבות כמו שצריך הוא היה יודע: אל תענה! וזה היה מציל אותו, ככל הנראה הוא עדיין היה נמצא עימנו היום. מי אמר שחייבים תמיד לענות? אם אתה יכול להיות ”דיפלומט“ ולענות משהו מנומס ונחמד, אז בסדר. אבל אם לא, אל תאמר כלום! הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות,

מסתבר שאפילו הכיר את המשנה הזו. אבל הוא לא הפנים אותה, ולכן התנהג כפי טבעו וענה לה. הוא אמר את שלו, והיא את שלה, וכך הדברים נמשכו עד שהוא נפל ומת.

אי אפשר לנצח בוויכוח! הדרך היחידה לנצח בוויכוח היא להימנע ממנו! אז אל תתרגשו מדברים של מה בכך, פשוט תשתקו וזהו. תהיו בשקט! ותחיו זמן רב יותר כתוצאה מכך. והחיים יהיו גם מאושרים יותר.

אנשים מתקשרים אלי ומתלוננים: ”יש לנו בעיות בתקשורת. הבעלים שלנו לא ’מתקשרים‘ איתנו“. אבל אני אומר לכם שהבעיה האמיתית היא שיש יותר מדי תקשורת!

אם אנשים לא היו ”מתקשרים“ כל כך עם אחרים המצב היה הרבה יותר טוב. כמעט תמיד, אנשים מרוויחים מלדבר פחות.

הגמ‘ בסנהדרין (ז) אומרת: ”טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בישתיה מאה“. כלומר, אשרי מי ששומע חרפתו ושותק, גם מאה רעות שהיו ראויות לבוא עליו יחלפו ויסתלקו ממנו בלי לפגוע בו. שננו לעצמכם את המאמר הזה, אמרו אותו לעצמכם שוב ושוב. למדו להתעלם מדברים שמפריעים לכם. ”שמע, ואדיש“. נהגו כאילו לא שמעתם אותם ותינצלו מצרות רבות.

אם מתאכזרים אליכם, אל תשימו לב לזה. אם מציקים לכם, התעלמו מזה. תחסכו לעצמכם מאה צרות, ותוכלו לחיות בשמחה כל חייכם.

רוב מקרי האלימות באים כתוצאה מפתיחת פה במקום שהיה צריך להתעלם. נגיד שאתם הולכים ברחוב ואיזה פרחח מפריח באויר איזה עלבון. פשוט תשכחו מזה! אל תחשבו שאתם צריכים לקום ולהגן על כבודכם. אני מכיר אדם שעשה כך והוכה קשות. אל תסתכלו עליו אפילו, זו סכנת נפשות. לא שמעתם כלום. פשוט המשיכו ללכת, ותוך דקה תצאו מכלל סכנה. ואז תודו לה‘ שאתם עדיין עומדים על הרגליים, אבל הפה צריך להישאר סגור תמיד!

מי שמתעלם ובורח הוא הגיבור, מי שפותח את הפה הוא לא גיבור; הוא החלש.

כיצד להתמודד עם שנאה

כמה פעמים התקשרו אליי הביתה וצעקו וקיללו אותי. ומה אני עושה? אני לא אומר מילה! אפילו מילה אחת לא. והם מנתקים, ובזה נגמר העניין. לפני כמה חודשים אירע דבר כזה, וידעתי מי זה. אבל שתקתי. אחרי כמה ימים הוא בא אלינו לבית הכנסת להתפלל, וגם אז לא אמרתי כלום. וזהו, תם ונשלם. אבל אם מתחילים עם אנשים כאלה, אם מחזירים להם – מי יודע לאן זה יכול להגיע. אז פשוט מחייכים וסובלים את זה.

כמה אנשים הפסידו את מקום עבודתם כי פתחו את הפה וענו לבוס שלהם? לפעמים הבוס עצבני, אז פשוט בולעים את זה וממשיכים הלאה. אחרי שעה הוא יכול להפוך את עורו ולהיות נחמד מאד, אולי אפילו לתת לך קידום.

לי עצמי היתה חוויה כזו: במשרת הרבנות הראשונה שלי, אחד ממנהלי בית הכנסת נכנס פעם למועצת המנהלים והכריז הכרזה דרמטית: ”הרב מילר, בשבוע שעבר אמרתי לך ’גוט שאבעס‘, ולא ענית לי! לא אמרת לי ’גוט שאבעס‘! מה זה צריך להיות“?! תלונה כנגד הרב החדש בפני מועצת המנהלים! אז נשיא בית הכנסת ניגש אלי ושאל אותי על כך. האמת היתה שהטענה לא היתה נכונה כלל, אבל לא אמרתי כלום. יכולתי לפתוח את הפה, אבל זכרתי את מאמר חז“ל הזה ושמרתי על הפה סגור. פגשתי את האדם הזה פעמים רבות, ותמיד הייתי ידידותי כלפיו. יום אחד הוא העלה הצעה למועצת המנהלים, להעלות לי את המשכורת! הוא, ולא אחר! אף אחד אחר לא חשב על הרעיון, רק האדם הזה. עכשיו, אם הייתי מתעמת עימו באותו מעמד, ברור שזה לא היה קורה. מכאן למדתי שוב כמה כדאי לסגור את הפה.

במשך חיי כבר ראיתי הכל! ראיתי אנשים שהעמידו את עצמם בסכנה ע“י הפה שלהם; ראיתי אנשים שאיבדו משרות ולקוחות. ראיתי אנשים שאיבדו את הנשים שלהם, את הבעלים שלהם, הרסו יחסים עם בני משפחה וחברים, והכל בגלל הפה הגדול והמטופש שלהם. ובסוף הם איבדו גם את עצמם, הם גורמים לעצמם להתרגשות יתרה ונהיים חולים מזה. אנשים רבים מאבדים שנים רבות מחייהם בגלל הפה שלהם.

המפתח לחיים טובים

זה מה שדוד המלך מלמד אותנו: ”מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים“? אנחנו חושבים שמדובר כאן על חיים רוחניים, וזה נכון, אבל זה לא הכל. מדובר כאן גם על חיים בעולם הזה. מי רוצה לחיות בעולם הזה? מי ”אֹהֵב יָמִים“, אוהב את ימיו כאן ורוצה עוד מהם, ”לִרְאוֹת טוֹב“? הוא לא רוצה סתם ימים, הוא רוצה ליהנות, לראות טוב בחייו! אז אנחנו חושבים לעצמנו, ”כן, כן! זה אני! אני רוצה חיים טובים“.

אבל איננו רוצים מספיק! אנחנו יודעים טוב מאד לצטט את הפסוק הזה, אפילו לשיר אותו יפה. אבל איננו מקיימים את מה שכתוב בו: ”נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע“. מה הכוונה ”מֵרָע“? לא רק לשון הרע ומחלוקת, גם דברים טפשיים וריקים, דברים בטלים – הם לשון הרע אמיתי! הכלל הוא, שהלשון נשארת בתוך הפה והפה נשאר סגור. אם נעשה כך, חיינו הגשמיים יהיו טובים ושמחים יותר; נזכה ”לִרְאוֹת טוֹב“.

נחזור לעניין שדיברנו עליו קודם, ליסוד הגדול של ”ישים עצמו כאילם“. ולפני שנסיים נקשיב לדבריו של הגאון מוילנא זצ“ל באיגרתו: ”שֶׁעַל כָּל רֶגַע וָרֶגַע שֶׁל חֲסִימַת פִּיו זוֹכֶה לָאוֹר הַגָּנוּז שֶׁאֵין כָּל מַלְאָךְ וּבְרִיָּה יָכוֹל לְשַׁעֵר“.

ראו לאיזה שכר עצום זוכים בשביל רגע של שתיקה! לא מדובר כאן בשכר למי שחי חיים שלמים של שתיקה, אלא ”עַל כָּל רֶגַע וָרֶגַע“! אני יודע שזה נשמע קיצוני למדי, מוגזם. אבל כדאי הוא הגאון מוילנא זצ“ל לסמוך עליו. אם כן, השתיקה אינה רק אומנות של יראת שמים, ולא רק העצה הטובה ביותר לחיים טובים ובריאים בעולם הזה, אלא עבודה ששכר עצום ונורא בצידה, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערה.

על כל רגע של שתיקה זוכה לאור הגנוז (צילום: shutterstock)

אז עלינו להתחיל מייד ליישם את הדברים. איך אפשר ללמוד על המצורע בכל שנה מחדש ולהמשיך להתעלם מהלקח שיש לנו ללמוד מזה לחיינו שלנו? הגם שלא זכינו היום ליד ה‘ הניסית המביאה את נגע הצרעת על האדם, אבל הלקח של עניין הצרעת נכון היום כאז. כשה‘ לקח יהודי טוב  ונאמן והפריד אותו ממשפחתו וחבריו, היה מצופה ממנו ללמוד את הלקח של ”הָאֱלִֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים“. וגם אנו, לא פחות ממנו, חייבים ללמוד את הלקח הזה.

עלינו להתבונן בפסוקים וללמוד מהם לקח לחיינו. האיש הזה היה חייב לכסות את פיו, מה איתי? האם אני כבר ראוי להיקרא ”אדם“? האם אני יוצר מספיק שתיקה? האם אני מצליח באומנות של להשים עצמי כאילם? בלמדנו את פרשת השבוע, אסור לנו לתת לה פשוט לחלוף על פנינו.

כמה שנוכל במשך היום, דקה כאן ודקה שם, נזכיר לעצמנו שתפקידנו בעולם הוא לשתוק. לא שתיקה מלאה: ”צדק תדברון“! אבל כמה שניתן ניזהר וניזכר ש“לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה“, וכך נזכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.