במחשבה תחילה לפרשת תזריע-מצורע: הרב שריפא גמגום באמצעות תחפושת

"בוקר טוב, קולגה", בירך הסנדלר את הרופא כשנפגשו במעלית.

הרופא כבר לא יכול יותר להבליג. מדי בוקר מברך אותו הסנדלר, שכנו לבניין, בעת שהם נפגשים במעלית, כשהוא מצמיד את התואר "קולגה" לאיחול. "ממתי אתה קולגה שלי? אני רופא ואתה סנדלר".

"כל אלה שיוצאים מהבית שלך", הסביר הסנדלר, "אומרים: סנדלר הרופא הזה"...

* * * 

בתחילת פרשת נגעים מלמדת התורה כיצד נקבע שאדם טמא בצרעת. האדם מובא אל הכהן: "וראה הכהן את הנגע... וראהו הכהן וטימא אותו".

ויש להבין מדוע כפלה התורה באותו פסוק, בתחילתו ובסופו, את פועל הראייה "וראה הכהן" "וראהו הכהן".

הגאון רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי"ם, מביא בפירושו לתורה את הסיבה לכפילות. הרעיון בתמצית: לפעמים אנחנו משתמשים בפועל "אני רואה ש...", אבל אנחנו לא באמת מתכוונים שראינו, אלא שעל ידי התבוננות בשכל אנחנו מבינים את מה שהולך לקרות.

מדגישה התורה: כאשר מגיע אדם עם צרעת אל הכהן, הכהן אמנם צריך להתבונן בראיית השכל מה נמצא לפניו, אבל לפני שהכהן מחליט האם הנגע טמא או טהור, מוכרח להיות "וראהו הכהן", לראות בעיניו בפועל בצורה הפשוטה ביותר. ללא מטאפורות.

ההורים שעמדו לפני הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד גמגמו במבוכה. בתם באה בקשרי שידוכין בשעה טובה, כעת נפוצו שמועות בישיבה שהחתן לקה לפתע בגמגום. הכלה, שהשמועות הגיעו אליה בהפתעה, ממאנת בשידוך ורצונה לבטלו.

"אם זה היה תלוי בנו", מלמלו ההורים, "אולי היה על מה לדבר. אבל הבת, הבת מסרבת. ואנו רוצים באושרה ובשמחתה. מה עושים...".

פיקח שבפיקחים היה רבי יוסף חיים זוננפלד. הוא ידע קודם לכן שדודו של החתן - רבי יוסף שימשלביץ, אחד מגאוני ירושלים - שוכב חולה בביתו. כעת עשה הרב זוננפלד חשבון במוחו: לבטח הלך החתן ללמוד עם דודו בבית, עקב כך לא הופיע החתן מספר ימים בישיבה. מישהו סיפר שהחתן לא הגיע ללמוד, אחֵר צירף את זה למשפט לא ברור ששמע מפי החתן והלך והפיץ את ה"עובדה" הבאה: החתן לקה בגמגום והוא מתבייש להופיע בישיבה...

"עוד לא התפללתי תפילת ערבית", הפתיע הגרי"ח את ההורים, "בה אנחנו מבקשים מאת הבורא 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'. רצוני להתפלל הערב ולבקש מה' שיחונן אותי בעצה טובה עבורכם. אנא, בואו אלי מחר ונראה אם יש פתרון לבעיה".

למחרת שבו ההורים לביתו של הרב זוננפלד, ושמעו הצעה פשוטה בגאונותה: תתחפש הכלה לערבייה המציעה שירותי כביסה - דבר נפוץ באותם ימים - תדפוק על דלת בית הרב שימשלביץ שם לומד החתן, כאשר פניה מכוסות ברעלה ולא ניתן לזהות אותה, תציע את עצמה ככובסת, תאזין ללימודו של החתן ודיבורו ותראה כי אך שקר ענו בו.

שעתיים ישבה הכלה בביתו של הדוד, ידיה מכבסות בגדים, אוזניה מאזינות ללימוד הרהוט והברור ועיניה לחות מהתרגשות על שכמעט הרסה לעצמה את השידוך בשל לזות שפתיים של "נשמות טובות".

הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לכך שאסור להאמין לשמועות לפני שרואים בעצמנו. המחשה חיה להדגשת התורה "וראה הכהן", אבל לפני שהוא מטמא, מוכרח להיות "וראהו הכהן". בעיניים.

אבל לעניות דעתי, יש כאן יותר מזה: הגרי"ח זוננפלד יכול היה להציע להורים את התחפושת מיד ברגע הראשון. במוחו הכביר הבין מיד מהיכן צצה השמועה ומן הסתם היה לפניו גם הפתרון. אלא שהוא ירד לנפש הכלה הנבוכה. נפשה אינה פנויה כרגע לעצות ורעיונות. היא צריכה קודם כל עידוד וחיזוק.

"בואו אלי מחר", ביקש הרב מההורים. "אני רוצה להתפלל עליכם ולבקש עצה טובה מאת ה'".

המשפט הזה - ושוב, לעניות דעתי - הוא המשפט שהכריע את כל המעשה לגמר טוב. אחרי שהכלה שומעת שהרב מתפלל בשבילה, שהוא נותן דעתו ומחפש "עצה טובה" בשבילה, היא תסכים לבדוק את הצעתו בלי מטען שלילי ותהיה מוכנה לראות את האמת.

* * * 

בתחילת פרשת מצורע מביא רש"י בשם חז"ל על המילים "ושני תולעת ואזוב - מה תקנתו ויתרפא".

התקנה, הרפואה, היא חלק חשוב בכל התהליך. לבד מכך שאין צורך לספר לזולת מה אומרות עליו הבריות (קולגה), מלמדת התורה כיצד לרפא את הנגע הזה מתוכנו.

לחשוב על הזולת, ולספר לו שחשבנו עליו, לספר לו שאנחנו שוקדים על טובתו. כאשר נרבה בינינו אהבה ואחווה - יירפאו כל הגמגומים וכל הבעיות בין איש לרעהו.