לא נועדנו להתכונן לחיים. נועדנו לחיות אותם

במדרש תנחומא בפרשתנו (תזריע) מובא סיפור על כהן אחד שהיה רואה נגעים. עם הזמן הוא נכנס לקשיים כלכליים וביקש לצאת לחוץ לארץ במטרה להרוויח כסף. אמר הלה לאשתו "אני אצא לחוץ לארץ להביא פרנסה ובזמן הזה את תראי את הנגעים במקומי". וכך לימד אותה את דיני הנגעים ופרטיהם כשבין היתר הוא הסביר לה שלכל שערה יש גומה, ואם הגומה התייבשה - הווי אומר שיש במקום נגע.

אמרה לו אשתו, "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. אתה אומר שלכל שערה יש מעיין פרטי שממנו היא ניזונת, ואם לכל שערה ישנה הגומה שלה, על אחת כמה וכמה שלכל אדם ישנה השגחה פרטית שתשמור עליו ולכן אינך צריך לצאת לחוץ לארץ".

והמכתב מאליהו מבאר שהשגחה פרטית מובנה שהקב"ה נותן לכל אדם את האמצעים לחיות בצורה היעילה ביותר למימוש ייעודו בעולם הזה. כמו אותה שערה שיש לה את המעיין-הגומה שלה והיא לא פולשת לגומה אחרת, כן על האדם להאמין שיש לו את תנאי החיים שלו והבורא נותן לכל אדם את ה"מעיין" שלו.

לא פעם מנסה אדם להרחיב את המעיין, על ידי שנאה, קנאה, לשון הרע ועוד. הוא רוצה יותר ממה שנתן לו בורא עולם ויותר ממה שהוא צריך למימוש תפקידו בעולם, אך הוא, כמובן מאליו – שוגה.

וכך אומרת אשת הכהן לבעלה המבקש לצאת ולהתפרנס בחו"ל: גם אם תלך ותרוויח יותר כסף בחוץ לארץ, הלא זה יהיה על חשבון הייעוד שלך ועל חשבון חינוך הילדים. זה יהיה כסף ללא ברכה, וכזה שהתועלת ממנו היא לזמן קצוב. אתה אולי תרוויח יותר כסף, אבל כדברי שלמה המלך - זה עלול להיות "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה', י"ב). ובשפת ימינו - אולי יהיה לך יותר כסף, אבל זו עלולה להיות קללה, מאחר שאתה עלול להפוך מכור לכסף, כזה שהופך אותו לערך העיקרי בחיים ומזניח את ערכי הרוח, המשפחה, חינוך הילדים ועוד.

אם תלך לחוץ לארץ, אומרת האישה לבעלה, תאבד את המעיין שלך. אולי תמצא מעיין זמני של כסף, אבל זה רחוק ממעיין החיים שלך - מעיין הייעוד שלך. אל תצא לחוץ לארץ, שם אולי תמצא את מעיין העשירות, אך גם את תתנתק מהתפקיד והייעוד שלך. ולפיכך כמו שלכל שיער יש המעיין שלו, כך עליך להתפרנס מהמעיין שלך. להתרכז בעבודת ה' שלך, בתורה, מצוות, תפילה, חסד ועבודת המידות.

וכך אומר ה"חפץ חיים" על הפסוק "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ה'), שנרמז בפסוק זה לאדם שעליו לעזוב את המחשבה השבה וחוזרת "אילו היה לי בית אחר, אילו היה לי יותר כסף, אילו ואילו, או אז הייתי אדם שמח וחייכן יותר". אל תתרכז ב"אם" ו"אילו", אלא במקום אשר אתה עומד עליו, שהרי הוא אדמת קודש. מאז בריאת העולם, הקדוש ברוך הוא חיכה לך שתפיק את המירב מהיום הזה - לא מאתמול, לא ממחר, מהיום.

עליך ללמוד מיום האתמול, לשאוף למחר טוב יותר, אבל בעיקר להתרכז ב"היום" – "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום". המעיין שלך הם החיים שלך בהווה. זהו מעיין החיים.

גן העדן האבוד

במדרש תנחומא (פרשת שמיני) מתואר "גן העדן" של השיכור. וכך מספר המדרש על אותו שיכור שלא הצליחו לגמול אותו מהיין והשכרות. באחד הימים הראו בני המשפחה לאביהם השיכור, שיכור אחר שמרוב שכרותו התגולל באשפתות. אך במקום להפנים עד כמה השכרות גרועה ודוחה, ולנסות להיגמל מההרגל המגונה, פנה השיכור לבני משפחתו וביקש לדעת היכן קונים כזה משקה משכר. "אם המשקה הזה עוזר לאדם לא להרגיש שהוא נמצא באשפתות, כנראה מדובר במשקה נהדר", מסביר השיכור לילדיו.

השיכור אינו פיכח מספיק כדי להפנים שגם אם כאשר הוא נמצא תחת השפעת היין הוא שמח ("יין ישמח לבב אנוש"), הלא ברגע שהיין ייצא מגופו, יגיעו היגון, האכזבות, התסכולים, הרגשות השליליים, והסיבות שבגללן האדם מלכתחילה התדרדר לשתיה, חוזרות ומכות בו כשהיין מתפוגג. שהרי לרוב השיכור בורח מהרגשות השליליים מולם הוא אינו מסוגל להתמודד.

לכן כשהשיכור רואה את המשקה האיכותי איתו אדם מסוגל להתגולל באשפתות מבלי להרגיש כלום, זה מהווה מבחינתו מדד המלמד עד כמה המשקה הזה טוב ואיכותי, ועד כמה הוא עוזר לברוח מהמציאות. השיכור מחליף את אתגרי החיים שלו, ובורח מאחריות לעולם של אשליות, לעולם שכולו טוב. בדמיון שלו הוא בגן עדן. גן עדן של אשליות.

אלא שכפי שיש יין שמייצר אשליות, ישנם בני אדם שמייצרים אשליות ומסתובבים שיכורים ולא מיין. אדם אומר לעצמו "כשיהיה לי בית", "כשאהיה עשיר", "כשאזכה לכבוד שאני רוצה", או אז אהיה אדם מאושר. אז אהיה אדם שמח, אז אהיה אדם מלא מרץ. כולו מלא באשליות של "אם" ו"אז". הוא משרטט בדמיונו את החיים הטובים המיוחלים, ובינתיים "משתכר" בדמיונות כשהוא יושב רגל על רגל בחוסר מעש. שקוע בדמיונות, באשליות ובכל מיני מחשבות של בריחה מהמציאות – "אם הייתה לי משפחה אחרת בעבר", "אם הייתה לי ילדות טובה יותר" ועוד כהנה וכהנה. וכפי שהיין אינו מועיל לשיכור, כך האשליות הללו אינן מועילות לזה שמשתכר מהן.

שכן השמחה הגדולה ביותר שישנה לאדם היא להתחבר למעיין שלו ולגומה שלו. להיות מחובר לייעוד ולתפקיד שלו בהווה. הדרך לגן עדן אמיתי עוברת דרך "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ושימוש בכח הבחירה, בהתגברות על הפחדים, ביוזמה ובפעולה.

הרה"ק בעל "אוהב ישראל" מאפטא היה אומר: "הגן עדן של בני אדם הוא בעולם הבא. ואילו הגן עדן של הקב"ה הוא בלב בני האדם בעולם הזה". והיינו, כשהם מתייחסים לחייהם בעולם הזה כמתנה שצריכים לנצל, לא שוגים ושוקעים באשליות ודמיונות אלא שקועים בעשייה יעילה ותפקוד.

שהרי לא נועדנו להתכונן לחיים, אלא לחיות אותם.