סיון רהב מאיר: "במחנות קבלנו מכות רק כי אנחנו יהודים, אז על פנקס מפלגה נעשה מחלוקות?"

בואו נודה, רוב הזמן בתקופת הקורונה אנחנו לא בדיוק זוכרים איזה יום היום. הכול מתפזר. ארוחת הבוקר הופכת לארוחת צהרים שהיא בעצם ארוחת ערב, וגם היום והלילה מתבלבלים.

בשבת קראנו את פרשת שמיני, שמציבה בפנינו גבולות. הפרשה מראה לנו את הצורך להגדיר הגדרות ברורות של כן ולא בחיינו. זה מתחיל בהוראות כמו לא להגיע שיכורים אל המשכן ולא לעבוד שם בבגדים קרועים, כי יש מותר ואסור כשמדובר במרכז הרוחני של העם. זה ממשיך בכל דיני הכשרות. הפרשה מפרטת היטב מה מותר ומה אסור לאכול.

נדמה לי שהדברים רלבנטיים מאוד לתקופה הנוכחית. אף על פי שנראה שהכול התרופף ונפרץ בחיינו ובחיי ילדינו – אנחנו עדיין זקוקים לסדר, לגדרות ולקווים אדומים. עדיין צריך לשבת עם עצמנו בשקט, ולחשוב על מה אנחנו (כיחידים וכמשפחה) ממשיכים להקפיד ולשמור עכשיו, מה הם הגבולות בחיינו.

יום השואה תש"פ

מה אומרים השנה ביום השואה? ההיסטוריונית אסתר פרבשטיין שלחה לאנשי המרכז ללימודי השואה שהיא מנהלת את הדברים הבאים:"כל אחד מאיתנו מנסה להבין את הימים התמוהים האלה. רבים משווים בין הסגר והבידוד כיום לבין תקופת השואה. זו אולי תגובה ספונטנית בזמני לחץ, אבל עלינו להיות זהירים יותר. יש כאן שלושה הבדלים ענקיים:

ראשית, אנחנו לא רעבים. חישבו על כך שההתמודדות אז החלה קודם כל בדאגה למזון, לעצם הקיום, בילדים המבקשים אוכל ובזקנים גוועים מרעב.

שנית, אנחנו לא מבודדים נפשית. הבידוד הוא בדרך כלל פיזי 'בלבד'. הטכנולוגיה והתקשורת יוצרות את הניגוד הגדול ביותר לבידוד הנפשי הקשה בתקופת השואה, בידוד ללא טלפון או עיתון, רק עם שמועות מבהילות.

ומעל הכול, שלישית - אנו חיים כיום בביטחון בין יהודים, סובלים יחד אבל גם מתמודדים יחד, ותומכים זה בזה. אנו כולנו חלק מחברה אנושית שלא נלחמת בתוכה, ולא נלחמת בנו, אלא לוחמת בצוותא באויב הסמוי.

אם מחפשים דמיון, צריך לבדוק דווקא מה היו מקורות הכוח שלנו, אז והיום. כמו בכל תקופה, הקיום הפיזי אינו מספיק בפני עצמו. הוא מעוגן באהבת המשפחה ובערכי המשפחה, בקיום המסורת בתנאים קשים, בעזרה ההדדית, בכוח האמונה ובערכים המוסריים.

יום השואה בתקופת הקורונה מאפשר לנו להתבונן, להודות על החסד בימינו, ולחדד את ההבדלים".

שלושה משפטי מפתח ליום השואה

השבוע מלאה שנה לפטירתו של האדמו"ר מקאליב, ניצול שואה שעבר עינויים קשים ולא זכה להביא לעולם ילדים, אבל זכה לחנך רבים לזכור ולא לשכוח. הנה רק שלושה משפטים שנהג לומר לאורך השנים:

"אנחנו היורשים שלהם. מספרים על מלך שבנה ארמון פאר ענק. הבן שלו התחרה בו בבניית ארמון מפואר גם הוא. כאשר המליכו את הבן השלישי, הוא אמר: קטונתי מלבנות ארמון כמו אבותי. אני אנקה את האבק שהצטבר על ארמונות אבותי, כדי שייראו כולם כמה מפוארים הם! כך גם אנו, צריכים לטפח ולשמור את ארמונות אבותינו".

*"אנחנו בעצמנו עלולים להיות מכחישי שואה. אם אנחנו לא זוכרים את השואה מדי יום ולא עושים שום דבר בשביל להזכיר – אז אנחנו מכחישים. מי שבידו עדויות, יומנים, תמונות וכו' ואינו מביא אותם לידיעת העולם – עוול גדול הוא עושה לזכר הקדושים".

"במחנות קיבלנו מכות לא בגלל זה או זה, רק כי אנחנו יהודים. ופה זכינו לבוא לארץ ולחונן את עפרה, אז על פנקס מפלגה קטן נעשה מחלוקות? רק על ידי אהבה ואחווה, רק על ידי זה אנחנו נזכה, בחסדי השם, להיגאל במהרה ולקבל פני משיח צדקנו".

נשק קטלני וזמין

לכולנו יש המון מה לומר, בשיא החריפות, על ארגוני המורים, על הפוליטיקאים, וכמובן על כל בני המשפחה שאיתם אנחנו סגורים בבית כעת. לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. הכי קל לצעוק, לקלל, לדבר בצורה בוטה. הכי קשה לשלוט בכלי הנשק הקטלני שקיבלנו – כוח הדיבור.

פרשת השבוע, תזריע-מצורע", מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע, במילים שיוצאות לנו מהפה. הם טוענים שהדיבור צריך להיות סופו של תהליך, ולא תחילתו. שצריך לחשוב היטב לפני שפותחים את הפה, ולהצליח לשלוט בכוח האדיר הזה.

בימים צפופים אלה זה קשה במיוחד. מי לא רוצה להתפרץ, להעליב ולצעוק, אפילו כמה פעמים ביום? פרשת השבוע היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – הם הבסיס. הרב שלמה וולבה כתב פעם שאנחנו מתאמצים מאוד ללמד תינוק לדבר, אבל לא משקיעים אחר כך מחשבה בללמד את עצמנו גם לשתוק.

לא יודע

יש שלוש מילים שקשה במיוחד לומר: "אני לא יודע". אנחנו רגילים להיות נחרצים מאוד, עם דעה ברורה על כל דבר, מפוליטיקה ועד קורונה, בלי לתת לעובדות לבלבל אותנו. נדיר לשמוע מישהו באמצע וויכוח אומר "וואלה, אין לי מושג", או "תן לי לחשוב על זה".

רש"י, גדול פרשני התורה, עוצר באמצע הפירוש שלו על פרשת השבוע, פרשת תזריע-מצורע, כדי לכתוב שלוש מילים: "לא ידעתי פירושו". כלומר, אני לא יודע לפרש את העניין הזה. רש"י היה יכול לבחור שלא לכתוב כלום, אבל בחר לפרסם באוזנינו, 900 שנה אחר כך, שהוא לא יודע. דור אחרי דור של לומדים קוראים בכל שנה מחדש שרש"י לא יודע משהו. יש פה לא רק כנות, אלא גם הזמנה – אולי אתם יודעים? אולי לכם יש רעיון?

איזו תוספת מרעננת לשיח שלנו, בפרט בתקופה הזו: להגיד שאני לא יודע הכול.