קידוש ה’: מצא 40,000 ש"ח והחזיר אותם למרות שלא היה חייב

לפני מספר ימים, נסעו יוסף חיים מכלוף ורעייתו ברכב מביתם שברמת גבעת זאב. "תוך כדי נסיעה, הבחינה אשתי בתיק קטן בצד הדרך וביקשה ממני לעצור, כדי שנוכל לבדוק למי הוא שייך", הוא מתאר. "חזרתי אחורה כדי לקחת את התיק, וכשפתחתי אותו לא האמנתי למראה עיניי. היה בתוכו ארנק מלא כסף וצ'קים, בסכום שעלה על 40,000 ש"ח. לצדם היו פרטיו של המאבד, ולפיהם הבנתי שהוא מוסלמי, תושב בית לחם". 

לא בכל יום מתגלגל סכום כזה לידיו של אברך צעיר, אך למרות זאת, היה ברור ליוסף חיים שהוא מחזיר את האבידה. "יחד עם זאת, פניתי קודם כל לקבוצה שיש בה מעל 50 רבנים, כדי לברר את ההלכה בנושא", הוא אומר. "התשובה שקיבלתי היא שאבידת הגוי מותרת ואין צורך להחזירה, ולכן אני יכול להשאיר אותה אצלי, אבל אם אדם מחזיר אבידה כזו כדי לקדש שם שמיים, הרי זה משובח".

התשובה המפתיעה הכניסה את יוסף חיים למצב של סימן שאלה. "בתקופה זו, בה הצטמצמו שעות העבודה שלי, תוספת שכר הייתה יכולה להועיל לי מאד, אבל ליבי אמר לי שעליי לנהוג אחרת, ולבסוף החלטתי שאני מחזיר את האבידה", הוא אומר. "המטרה שלי הייתה אחת - לקדש שם שמיים ולעשות נחת רוח לה'. בתקופה זו של מגיפת הקורונה מידת הדין מתוחה, אז אמרתי לה' שאני עושה לפנים משורת הדין, כדי שגם הוא ייכנס אתנו לפנים משורת הדין, ושנזכה לראות במהרה בסיום המגיפה ובביאת הגאולה. זה הזכיר לי את הסיפור על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי ומצא אבן טובה תלויה בצווארו. תלמידיו אמרו לו שייקח את האבן, אך הוא ענה להם, 'חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי', והלך להחזיר אותה לישמעאלי. מוכר החמור שקיבל את האבן בחזרה אמר בתגובה, 'ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח', ויצא מזה קידוש ה' גדול".

עוד באותו יום, התקשר יוסף חיים לבעל האבידה המבוהל והודיע לו על מציאתה. "רגע לפני שפגשתי אותו, אמרתי 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, לכבוד ה' יתברך וכדי לקדש שם שמיים', ואחרי שביררתי את הפרטים שלו, הכסף הוחזר לבעליו. הוא אמר לי 'אתה אדם קדוש, אתם אנשים טובים', ואני שמח על שיצאו מזה דברי שבח וברכה לה' יתברך".