ישי אהרוני: "פחות משנה אחרי שבתנו נפטרה, נולדו לנו התאומים"

"י"ט אדר א' במוצאי שבת קודש, 11:17 דקות.

"דקות ספורות לאחר שסיימנו ההבדלה, ואמרנו 'ויתן לך'. ברגע זה הגיעה שעתה של ילדתי רות, לעצום את עיניה וללכת למקומה בגן עדן. רותי שלנו השיבה את נשמתה ליוצר ערב ובוקר, מתוך טהרה ונקיות ומתוך שלימות. ראינו ממש כיצד פרחה נשמתה, ברגע קט היתה וברגע קט איננה, כי לקח אותה אלוקים".

במילים צורבות אלו, ספוגות בדמעות רותחות של צער ויגון, פותח הרב ישי אהרוני את סגור לבו, ונותן חרך צר להביט פנימה. אל תוך לב נשבר, אך חבוק ודבוק באדון יוצר כולם. במאמר המיוחד "באשר תלכי" שכתב לזכרה של בתו, רות ע"ה, ניכר היגון הקודר, כמו גם האמונה החזקה. כל-כולו דברים היוצאים מן הלב, חרוזים ופרפראות נפלאים ודברי חיזוק ונוחם, בהם מתאר הרב אהרוני את רגעי הפטירה הפתאומיים.

עבור הרב ישי אהרוני, אברך היושב והוגה באוהלה של תורה ואין לו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, הייתה זו הזדמנות ומקפצה לעלות במעלות האמונה והביטחון בה'. דיבורי אמונה קולחים מפיו, והסברים שוטפים נשמעים מלבו על הטרגדיה שפקדה אותו.

אנו משוחחים אתו בימים אלו, כמעט שנה אחרי הפטירה המצערת של הבת, כאשר הוא חובק תאומים – שני בנים, לאחר שעד כה נולדו במשפחתו רק בנות.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אמונה גם בתוך ההסתרה

"בתי רות נולדה בי"ב בניסן, סמוך לליל הסדר, והייתה זו השנה הראשונה שערכנו את ליל הסדר בבית", הוא מספר. "היו לנו הזכות והעונג שרותי שהתה איתנו בלילה הגדול הזה, והשרתה על כולנו חן ונועם. קראנו לה בשם רות, על שם רות המואבייה, והיום ברור לנו שכמו רות הצדקת, שהייתה דבוקה בנצחיות החיים ונשאר לה חלק קטן לתקן בעולם, גם רות שלנו הייתה מושלמת כל כך, הגיעה רק לתקן משהו קטן ולאחר שהשלימה את תפקידה, חזרה במיתת נשיקה".

היו סימנים כלשהם שהעידו על מה שעומד לקרות?

"לא היו אצל רות שום סימנים או סימפטומים שהצביעו לנו על סיבת הפטירה. בערב שבת עלה לה החום והיא לא הרגישה טוב. הלכנו לרופא והוא לא ראה שום ממצא חריג. כך יצא שבלי הכנה של זמן, ובלי זמן לעיכול, בחטף של ממש זה נחת עלינו".

תוכל לשתף אותנו קצת בחיים שלה עד היום שבו היא נפטרה?

"מהרגע הראשון ראינו אצלה את הפיקחות הנדירה שהיא ניחנה בה. עיניה תמיד הביעו את מה שהיא חשבה ורצתה. מאז שהיא גדלה קצת וקלטה את הסובבים, לא הסכימה להתחבר לאף אחד. רק אלינו, אביה, אמה ואחיותיה, הקשורים אליה בקשר שורשי ואהבת נפש אינסופית. אחרי פטירתה, אבא שלי ציין בימי השבעה, שאולי מפני שקצר זמנה לחיות אתנו, לא רצתה רותי שאנשים יתחברו אליה, אלא הקדישה את כל זמנה לנו, ההורים היקרים, ולשאר הילדים בבית. עוד דבר פלא אציין: ביום רביעי, ימים ספורים לפני הפטירה, היא לא הסכימה שאף אחד יתקרב אליה בשום אופן. בדיעבד ראינו בזה הכנה נפשית לעזיבתה את העולם, לעולם שכולו טוב".

כך, ברגע אחד זה קרה?

"ממש כך, באמצע הבדלה, לאחר שנתנו לה להריח מריח הבשמים, ראינו איך שנפסקו נשימותיה, וראינו בזה גם זכות להיות לצידה במהלך פטירתה, ושלא היו צריכים להסתיר מפנינו את דבר הפטירה ולו לרגע אחד.

"לאחר הפטירה לקח קצת זמן עד לאחר שעברה את כל הבדיקות ששללו חשד לפגיעה או רשלנות. מאחר שהגיעו למסקנה שהיא נפטרה מ'מוות בעריסה', שיחררו אותה לקבורה. גם בזה ראינו סייעתא דשמיא, ששליחים טובים זירזו את הבדיקות.

"בתחילה ראיתי בזה צער, על כך שלא קברו אותה במהירות האפשרית, אבל אשתי הראתה לי דווקא את הצד החיובי שיש בכך – הילדה לא נלקחה מאתנו בבת אחת לקבורה, והיה לנו זמן כדי להיפרד ממנה כמו שצריך. עמדנו ליד מיטתה ופרצנו בבכי נסער על האסון שפקד אותנו", משחזר האב את אותן דקות טראגיות. "לאחר מכן זכינו ללוות אותה מהחדר שבו עשו לה החייאה עד לחדר קירור, תוך כדי מלמול פסוקי 'יושב בסתר' ו'אשת חיל'. היא זכתה ללוויה מעוטת משתתפים, כפי שגם השתקף מהתנהגותה בימי חייה. את רותי ליוותה קבוצה קטנה של מלווים ובני משפחה. גם פה ראינו חסד ה', כאשר מנהג ירושלים היא שלא מלווים ושלא קוברים את הילד בנוכחות ההורים כלל. הלוויה הקצרה שפכה עלינו אור ונוחם, שזכינו להיפרד ממנה בדרך כבוד.

"אני חייב להודות שהלילה שלאחר הטרגדיה לא הורכב מהרבה שעות שינה. בעיקר היו שם בכי ומספד, העלאת זיכרונות והרבה געגועים".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הודיה על כל רגע

ומהם הרגשות אחרי הפטירה?

"פטירתה הביאה אותי לחשוב רק מחשבה אחת: תודה לבורא עולם על שזיכה אותנו לגדל נשמה גבוהה כמו של ילדתי. נשמה שבאה לזמן קצר כל כך, ואשרינו שזכינו לגדלה. איני יודע למה זכינו לכך, אבל אחרי שהזכות הגיעה לידינו, אנו שמחים עליה. עם כל העצב והקושי שיש ברגעי הפרידה, והגעגועים הצובטים שיש לנו עד היום, מודים אנחנו לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו על החסד שעשית עמנו על התקופה הנפלאה ששהתה אתנו.

"עם זאת, קיים כמובן גם צער עמוק. אני מדמה את זה לניתוח ללא הרדמה. אתה מרגיש הכל, חווה הכל, ובעיקר הכאב צורב באופן בלתי נסבל. זאת ההרגשה של פטירת ילד. לא הרגשה של מחט בבשר החי, אלא חיתוך סכין בתוך הלב. הלב שותת דם וכאב, וקשה לחיות עם זה. אני מרגיש כמו בן אדם שקטעו ממנו איבר בגוף, והוא מרגיש את חסרונו כל ימי חייו. כך גם תחושותיי. תמיד ולעולם אחיה עם החסר הגדול ועם החור שנפער בלבי".

איך קיבלו הילדים את הבשורה הקשה?

"כפי שההורים משדרים, כך גם הילדים מקבלים את הבשורה", מבהיר הרב אהרוני בנחרצות. "אנחנו שידרנו לכל אורך הדרך כי ה' הוא המנווט את דרכינו, והוא לבד מרכיב את הפאזל של חיינו. המארג של החיים לפעמים צריך להכיל גם דברים לא רצויים. אך כיהודים, אנחנו צריכים לקבל את זה באמונת אומן, ולחשוב ולדמיין, ולא רק לדמיין אלא להרגיש באמת, שבעצם הקרבנו 'עקידת יצחק'. כי אם אברהם אבינו, שעקד את בנו אך לא איבד אותו, נחשב לו לעקידה - על אחת כמה וכמה משפחות שכולות ששיכלו את יקיריהן, ילד – בשר מבשרם, ברור שהן נמצאות במעלה גדולה של ניסיון, ועלינו לעמוד בו בגבורה".

אור מתוך החושך

הרב אהרוני ממשיך לפרוס את משנת האמונה, והוא מגלה: "אחרי הפטירה עברנו הפלה ואיבדנו את העובר. ברגע הראשון אמרתי לעצמי: 'ריבון העולמים, אתה לא חייב לי משהו? לקחת מאתנו ילד, לא? אתה לא חייב לי אותו בחזרה?' אך אחרי מחשבה מעמיקה גיליתי שזה לא נכון. הבנתי שהוא לא חייב לי כלום. זכותו לתת וזכותו לקחת. ה' נותן וה' לוקח ותמיד יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם".

פחות משנה אחרי, ואתם חובקים בימים אלו תאומים. איך אתה רואה את הדברים, כחלק מהפאזל הגדול?

"אני מרגיש שוב את חסד ה', הפורס את כנפיו עלינו ושומר עלינו ודואג לשמח אותנו. עד היום נולדו לי רק בנות. לא עשיתי שום סגולה ושום צעד לזכות בבנים, והנה עכשיו קיבלתי מתנה כפולה: תאומים בנים. השמחה עולה על גדותיה והלב ממאן להאמין".

הרב אהרוני מרגיש שהקורונה גם הביאה משהו חיובי לעולם. "בעידן הקורונה אנשים מוצאים יותר זמן להשתתף בשמחתו של הזולת. אנשים פשוט פרצו בקריאות צהלה מהמרפסות כאשר התבשרו על לידת הבנים, ואני תולה זאת ישירות בהשלכות הקורונה. אנשים עסוקים פחות, נמצאים יותר בבית, ומשתתפים בלב ונפש בשמחתו של השני. לא האמנתי כמה אנשים יתרגשו וישמחו. הטלפון לא שקט לרגע, וכל הקהילה בה אני חי וכל מכרי ששמעו על האסון בעבר, מתקשרים עכשיו לאחל ולברך".

אתה מרגיש שקיבלת פיצוי?

הרב אהרוני נחרד: "מה פתאום פיצוי? לא קיים פיצוי לילד שנפטר. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. אנחנו מברכים על הטובה כטובה בפני עצמה. פיצוי זה לא", הוא מדגיש בנחרצות. "מי ייתן", הוא מסיים, "ותמיד נזכה לבשר ולהתבשר בבשורות טובות, ובמהרה יקוצו וירננו שוכני עפר".