זה לא חלום תעתועים, ותיכף נגלה שרק היינו כחולמים

נפשי חולת אהבתך, מבקשת אחריך בימים ובלילות,
יוצאת לקראתך אל הגלים המתנפצים על החולות.
מתבוננת בשמיים, נושאת עיניי וליבי רוחש תפילה,
שתשוב ותבנה ביתנו, תשיב שכינתך, הכלה המהוללה.

הלכנו רחוק בדרכים עקלקלות, התרחקנו מהאמת שבתוכנו,
התגלגלנו בביצות ובביבים, אך במסתרים תבכה נשמתנו.
געגוע מפלח את ישותינו, שובר הנפש הבהמית הגסה,
והאשליה המתעתעת מרסקת מבפנים עד שתהא כה מאוסה.

אהבת עולם אהבתיך וכסהרורית אחפש אחריך,
בשברו של העולם אזעק שתגלה כבר אהבתך.
הכאב הולך ומתעצם, כמעט חונק את אלו הריאות,
והחמצן הולך ואוזל, עד שכמעט הן נקרעות.

דודי, רעי, חמדת ליבי, אכסוף ואצפה שתשוב,
שתפרוש חביב עליי סוכת שלומך, מלך אהוב.
כענייה בפתח אזעק תחת חלונך עד שתפתח שעריך,
עד שתשמע ותושיע, תקים זו העלובה, היא שכינתך.

בדרכים חשוכות צעדתי במדבריות יותר מדי שנים,
סימני הדרך הם מליבי המדמם, מתחנן שינוסו העננים.
את הכוח להמשיך נתנה האמונה שעוד נשוב ונתאחד,
וכל העת לא הפסקתי להתחנן, לבקש, להתבונן ולהתבודד.

נפשי כים סוער, גליו עולים ומתנפצים, נופלים וקמים,
ואיך מתישים הם הלילות שבנדודיהם מתמזגים עם הימים.
אייכה דודי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים,
איה הוא חתני, עוד לא שב וכבר בין הערביים.

זעקה דוממה שוב תרעיד הגוף קרוץ החומר העכור,
זה שהלך אחר ההבל והותיר הלב הדואב שבור.
והגעגוע לא עוזב, מזכיר שעוד לא נמצאה האבידה,
דמעותיו רותחות על פניה הלבנות של הכלה הבודדה.

שמלתה כבר לא צחורה ומבהיקה כשהייתה בתחילה,
אודם דם דמעותיה שזלגו הכתים את שמלת הכלה.
כשישוב חתנה יצטרך לנקותה ולחבוש פצעיה,
היא תביט בו כלא מאמינה על שתמו יסוריה ונדודיה.

למשוגעת נחשבה היא בין הבריות באהבתה העזה,
כשיכורה נדמתה כששפתיה נעות ועיניה תרו בתזוזה.
אוי מה ארכה הדרך וכבר כמעט שכלו הכוחות,
שוב נופלת וכמעט נשברת, אך קמה וממשיכה לדדות.

יסוריה חרוטים על פניה, כבר חרשו קמטים על ליבה,
ורק האמת היא נר לרגליה ושק האמונה על גבה.
בוא יבוא היום, היא יודעת, ושוב תלבין שמלתה,
ליבה אומר לה שזה קרוב, שהנה-הנה כבר קמה חופתה.

והנה אי-שם באופק מזהה היא דמות שמתקרבת,
מחסירה פעימה ושתיים, אולי הגיעה הבשורה המיוחלת.
והדמות מתקרבת, אור בוהק בוקע וקורן סביבה,
שופר מהדהד בקול גדול, מבשר שמגיע אהובה.

על סוס אביר לבן דוהר לעברה האדמוני,
בן-ישי אוחז חרבו בידו ומודיע שהנה שב הוא חתני.
ואז השקר מתמוסס כלא היה, מתגלה בשיא עליבותו,
הוא שניסה לשבור הרוח, שסיפר שמאס החתן בכלתו.

הספק מסתלק ביחד עם פמליית היצר המתעתע,
והשלום והאמת אהבו ואת מלכות ה' העולם כולו אז יודע.
ונפתחים כל השערים ומופיע מלך הכבוד בשיא תפארתו,
מושיט שרביטו לשכינתו, מכניסה לחדרי ליבו שבביתו.

חמה יוצאת מנרתיקה בכדי לרפא כל הפצעים והשברים,
כשיד מושטת ורכה מנקה דמה שהתערבב עם אבק הדרכים,
והנה מגיע הרגע לו יחלו וציפו כולם - רגע החופה,
החתן כה מתרגש והכלה מוארת, היא כל כך יפה.

או אז מקדש באהבה קודשא בריך הוא את שכינתה,
והעולמות מתמוגגים כשדוד האדמוני לפני הכלה מרקד ומשתטה.
כה גדולה היא השמחה בבניין ענבי הגפן לעולמי עד,
בשמחת הכלה עם החתן, מלך רם ונישא, אהוב ונכבד.

לא, זה לא חלום תעתועים, ותיכף נגלה שרק היינו כחולמים,
בהקיצנו מתרדמתנו היישר אל חתונת-גאולת העולמים.
וכל שנותר זה להכין הבגדים הלבנים, התופים והמחולות,
כי הנה-הנה זה בא, הכל עומד מוכן, צפו לישועות!

בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן!!!