ידידיה מאיר על הסכנה החדשה של עידן קורונת הלימודים

1. באחת מתפילות שחרית השבוע, חשבתי לעצמי שאולי צריך להנהיג שכמו בהכרזת "המולד יהיה ביום..." בברכת החודש – כך צריך לעשות גם רגע לפני שיר של יום בשחרית של חול. הגבאי ידפוק על הבימה ויכריז "היום יום שלישי בשבת!", או "היום יום חמישי בשבת!", וכן הלאה. פשוט כדי להקל על ציבור המתפללים. אני רואה אנשים שממש עוצרים לחשבן בקטע הזה של התפילה.

ובעצם, באירוע המתגלגל הזה שנקרא קורונה – כל כמה ימים הם עידן אחר, תקופה חדשה לגמרי עם אתגרים שונים לגמרי. אז נכון, אנחנו לא ממש יודעים איזה יום היום, אבל אנחנו יודעים היטב שעברנו את עידן הקורונה של בין פורים לפסח, ועברנו את עידן הקורונה של ליל הסדר, ונכנסנו לקורונה של אחרי פסח עם ההקלות, והיינו בקורונה של יום הזיכרון לשואה, והתחלנו את קורונת הלימודים, ובשבוע הבא יגיע עידן הקורונה של יום הזיכרון ומיד אחריו ייפתח עידן הקורונה של יום העצמאות (אני כבר מחכה לראות את ד"ר אבשלום קור מדבר בחידון התנ"ך על "יישומון 'תקריב', או 'זום' כמו שאומרים הגויים, שבאמצעותו נצפה כאן במתמודדים מארבע כנפות תבל").

2. ובחזרה לעידן הלימודים בקורונה שנפתח השבוע: איזה דבר נפלא זה השיעורים בזום, אה? הילדים לא הולכים לבית הספר, פשוט נשארים בחדר בבית ומקשיבים לכל מילה שאומר המורה. ואיזה דבר נורא זה הלימודים בזום, אה? הילדים לא הולכים לבית הספר, פשוט נשארים בחדר בבית ומקשיבים לכל מילה שאומר המורה.

וכמה כיף שהילדים מקבלים נטו את החומר הנצרך, בלי להעביר את הזמן בכל מיני הסחות דעת.
וכמה נורא שהילדים מקבלים נטו את החומר הנצרך, בלי להעביר את הזמן בכל מיני הסחות דעת.
כן, אולי שמתם לב, גם לי קשה להחליט מה דעתי על הלימודים האלה.

בכל יום מחדש אני מוצא את עצמי נושא תפילה חרישית שהם יימשכו עוד זמן רב ושייפסקו לאלתר. דעתי מתחלפת מדקה לדקה ומושפעת ממגוון משתנים: הריכוז של הילד באותו רגע, איכות הוויי-פיי באוויר, איכות השיעור, רמת הדביליות של הרקע הווירטואלי שהילד בוחר, הצורך שלי במחשב פנוי ועוד שלל פרמטרים.

3. אבל דבר אחד אני יודע בבירור. לגביו אין לי שום ספקות: אסור לתת לתקופה הזאת להרוס את עולמם של ילדינו. ואני לא מדבר עכשיו על שמירת סדר היום, שעות ההירדמות והיקיצה ויתר אתגרי התקופה הלא פשוטה הזאת. כל אלה עניינים חינוכיים חשובים, אבל למעשה יש להם השלכות רק לימים הלא נורמליים האלה, ימים שבמוקדם או במאוחר יחלפו. אל דאגה, עוד יישנו ילדים וילדות בזמן.

אני מדבר על סכנה חמורה, על חשש לנזק לטווח ארוך, הרבה אחרי שנשכח כבר מהקורונה. אני מדבר על האינטרנט. מעולם לא היו ילדים רבים כל כך, חשופים בצורה מוגברת כל כך, לחומר מסוכן כל כך. ואם אתם מסתכלים עלי כמו על איזה קנאי חשוך, זה פשוט מראה שאתם לא בעניינים. כלומר, לא אני הפרימיטיבי אלא אתם, במחילה. כל איש מקצוע יגיד שיש פה את כל מקדמי הסיכון: הילד נמצא עם מחשב פרטי או עם סלולרי קטן, סגור בחדר שלו, בפינה שלו, בתקופה של שעמום גדול ושל חוסר גבולות שבה הכול רופף. והכי מסוכן: יש לישיבה הארוכה שלו מול המחשב את ההצדקה הכי חינוכית ונאצלת. הוא בכלל בקטע של לימודים עכשיו. ביטול תורה להפריע לו. זה לא סתם משחקי מחשב. זה אפילו לא האתר של ערוץ מאיר לילדים אלא ממש שיעור חומש. מה יותר טהור וקדוש מזה?

נכון, זה באמת טהור וקדוש. ואשרינו שזכינו לחיות בדור שאפשר להפיץ בו כל כך הרבה תורה בקלות כזאת. מפי עוללים ויונקים ייסדת זום. אבל המרחק בין הטהור והקדוש הזה ובין המלוכלך והטמא נמצא בלחיצת כפתור.

בעצם, עזבו, אני לא רוצה לדבר במילים גבוהות של קדושה וטהרה. את זה אשאיר למי שראוי לדבר על קדושה וטהרה. בואו נדבר במונחים של אחריות הורית ושלום הילד. ובואו נדבר תכל'ס: בימים אלה, יותר מתמיד, חובה-חובה-חובה לסנן את האינטרנט. רימון, אתרוג, נתיב או כל חברה אחרת. תבחרו אתם, אבל תעשו את זה עוד היום. הורה שנותן לילדים שלו לגלוש באינטרנט לא מסונן הוא לא הורה פחות ירא שמיים. הוא גם. אבל הוא קודם כול הורה פחות טוב.

4. אני עוקב בדאגה אחרי הנתונים שמלמדים על עלייה חדה במספר המתחברים לאינטרנט בימי הקורונה. האם כל המצטרפים החדשים מודעים לסכנות? וגם אלה שהאינטרנט כבר מזמן נמצא בביתם – הרי גם אצלם יש שינוי: הם עברו ממחשב אחד שנמצא במקום מרכזי ומפוקח בבית למדיניות של "מחשב לכל ילד". האם הם יודעים מה קורה עם כל מחשב ועם כל ילד? אני מסתכל על הילדים המתוקים שלומדים ביחד עם הילדים שלי בכיתה הווירטואלית. כל אחד עם המחשב שלו, עם האייפד שלו. מה קורה כשנגמר השיעור הנפלא? האם ההורים שלהם שומרים עליהם?

שחלילה לא יקרה כאן מה שקרה עם הקורונה בארצות הברית. חוסר מודעות בימים הראשונים שעולה בחיי אדם כמה שבועות אחר כך. אני לא יודע אם אתם עוקבים אחרי המספרים הנוראים שמגיעים משם. אני מכיר באופן אישי משפחות שלא עלינו נמצאות בשבעה השנייה במשפחה. לפני שבוע זה היה הסבא מצד האמא, ועכשיו נפטרה גם הסבתא מצד האבא. והכול בגלל מה? בגלל חוסר מודעות. חוסר הבנה של המצב החדש והסכנות שלו.

אז אני לא משווה בין מוות לנזק חינוכי. אבל אני כן משווה בין חוסר מודעות לחוסר מודעות. בואו נמנע את הנפילה עכשיו, ולא נתעורר כשיהיה מאוחר מדי והמצב ייצא משליטה. בימים אלה כולנו דואגים למבוגרים שלנו, וזה מקסים, אבל יש קבוצת סיכון בגיל אחר לגמרי. היא העתיד שלנו. חייבים לשמור עליה.

5. ולסיום: תודה גדולה למורים היקרים והמשקיעים. אני יודע שזה טרנדי לתקוף כעת את ארגוני המורים, וגם לי יש ביקורת (נראה לכם שלא צריך לקצר השנה בגדול את החופש הגדול?), אבל בואו נדבר על האנשים שבשטח. עשרות אלפי גננות, מורים, מורות, ר"מים ומנהלים שמשקיעים ימים ולילות (תראו באיזו שעה בלילה הם שולחים את התוכן ליום המחרת!). תודה לכם על המסירות המיוחדת בימים אלה. הרי גם לכם יש ילדים משלכם, שבדיוק קיבלו שיעורי בית בחשבון. תמיד ידענו שאתם עובדים קשה, עכשיו אנחנו גם שומעים את זה בקולי קולות מכל פינה בבית שלנו. אוף, אנחנו חייבים לקנות השבוע דחוף עוד אוזניות. אי אפשר להמשיך ככה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".