סיון רהב מאיר על הטעות האמיתית של נתניהו וגנץ

1. נתניהו וגנץ עשו את הדבר הנכון. הם רק לא עשו אותו באופן הנכון. זהו הדבר הנכון כי ניסינו שלוש פעמים. די. כבר לא הייתה שום אופציה אחרת, אף אחד לא הצליח להשיג 61 .לא הייתה ברירה אלא לקחת את המנדטים השרופים של "רק לא ביבי" ואת המנדטים השרופים של "רק ביבי" ולאלץ אותם לשבת יחד, לטובת הכלל. אחרי שהגענו למסקנה הברורה הזאת, השאלה היא רק למה לעשות זאת באופן כל כך מגושם ומעליב, למה להוסיף עוד חמיצות.

זה לא רק הממשלה המנופחת, והיא מנופחת. זה לא רק התזמון המביך, בערב יום השואה, כאילו לא הייתה לכם שנה שלמה לסגור את זה. זה לא רק השימוש בתירוץ הקורונה (ובלי קורונה, מישהו מכם היה מקים ממשלה?). זו כל האווירה. החשדנות, הירידה לרזולוציות מביכות, המעון הנוסף, התארים, העיסוק בטפל ולא בעיקר. תנו לנו לפחות איזו בשורה, איזו רוח, איזו תחושה שאתם מתחילים יחד דף חדש, שבאתם לעבוד, שקבעתם יחד יעדים משותפים, ולא רק מנגנון אובססיבי של שמירה אחד על השני.

2. זו כנראה הקדנציה האחרונה של נתניהו. הוא לא מודח מעל בימת ההיסטוריה, הוא יורד ממנה בהסכמה. יש לו שנה וחצי. מה הוא מתכנן? מבחינה מעשית, לא בטוח שהוא יכול לעשות הרבה. ההסכמים עם כחול לבן מגבילים אותו. מהפכות במערכת המשפט לא יקרו כנראה, וגם תוכנית הריבונות נראית פחות ריאלית (אחרי המבוכה בהתמודדות עם הקורונה, טראמפ צריך להחיל את ריבונותו קודם כל בארצות־הברית). אבל לא רק המעשים קובעים, גם הדיבורים. הטון יכול להשתנות. המוזיקה. בקדנציה אחרונה כבר לא דואגים רק לבייס. נתניהו וגנץ יכולים לדבר אחרת, ולחולל שינוי. אחרי שלוש מערכות בחירות מקטבות כל כך, אנחנו צמאים לכך. רבים לעגו ל"קבינט הפיוס הלאומי" שאמור לקום בממשלה החדשה. נתניהו וגנץ יכולים להחליט על שיח אחר, ואז קבינט כזה כבר יהיה מיותר. אם השמאלנים, הימניים, החרדים, הדתיים, החילונים והערבים לא יוגדרו יותר כקללות, כאויבים, אלא כמגזרים לגיטימיים בחברה – דיינו.

פרשת השבוע, "תזריע־מצורע", נחשבת לתחנה שנתית שבה עוצרים ומדברים על תרבות הדיבור. הפרשה עוסקת בצרעת, שהיא עונש על לשון הרע, ואלפי שנים פרשנינו מסבירים בשבת הזאת עד כמה חשוב לבחור בדיבור מתון, מאופק, מכבד ולא משסה וקיצוני. זה נשמע כמו עניין שולי, אבל הוא חלק מהחוסן הלאומי שלנו. חברה מסוכסכת, מפולגת, מקללת, מרכלת, שכולם בה, מהטוקבקיסטים ועד הפוליטיקאים, משתמשים בכוח הדיבור כדי להרע, ללעוג ולהקטין – לא תשרוד.

3. הבמאי אמציה האיתן שלח לי השבוע את הסיפור הבא, לקראת יום העצמאות:

זה קרה בראש חודש אייר תש"ח, חמישה ימים לפני קום המדינה. בשעה טובה הוקם סניף דואר עברי ראשון בעיר ירושלים. זאב פליקס, תושב ירושלים, ניהל באותם ימים את המדור לסטטיסטיקה במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא התרגש מהמאורע ההיסטורי, והרגיש צורך לשלוח מכתב ולהשתמש בשירותי הדואר החדש. כיוון שלא היה לו כל צורך אמיתי במשלוח מכתב, הוא החליט פשוט לשלוח את המכתב לבנו יהודה. יהודה היה בן שמונה, והתגורר כמובן עם הוריו, אבל מה זה משנה. פליקס ניגש אל סוכנות הדואר החדשה וקנה מעטפה.

כיוון שמדינת ישראל תקום רק בעוד חמישה ימים, הבול הודפס על ידי הקרן הקיימת לישראל. מחיר הבול היה 2 מיל ארץ־ישראלי, הציור שעליו היה כמובן של ארץ ישראל, והכותרת על הבול הייתה – "מדינת היהודים". וכך נכתב במכתב: "יהודה'לה היקר. ביום הראשון של משלוח דואר יהודי מירושלים, אני שולח לך את המכתב הזה למזכרת. אם ירצה השם, אתה תגדל במדינה העברית החופשית! שלום רב לך מאביך, זאב. תקריא את המכתב גם לחנה'לה ותשמור על המעטפה, אבא".

האיחול של זאב התגשם כבר לאחר ארבעה ימים. בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה ויהודה הצעיר אכן גדל רוב ימיו במדינה העברית החופשית. יהודה גדל והפך לרב ד"ר יהודה פליקס, שהיה שליח בני עקיבא בטורונטו, ראש ישיבת נחלים, וכמו כן ייסד את המכללה האקדמית אורות ישראל ועמד בראשה עשרות שנים. בתחנות רבות לאורך הדרך הוא מוציא מכיסו את המכתב הזה מאביו ז"ל, מכתב שנותן פרופורציה לכל קורותינו.

4. הסופר הבריטי ק"ס לואיס מפורסם בעיקר בגלל סדרת הספרים "דברי ימי נרניה" (ובפרט הספר "האריה, המכשפה וארון הבגדים"). לפני 72 שנה כתב טקסט אחר לגמרי, על הפחד ששיתק אז את האנושות – תחילת העידן האטומי. החליפו את המילים "פצצת אטום" ב"וירוס קורונה", ותקשיבו למסר:

"אנשים שואלים: איך נחיה בעידן אטומי? אני מתפתה לענות: כפי שהייתם חיים במאה ה־16 כשהמגפה פקדה את לונדון כמעט כל שנה, או כמו שהייתם חיים בעידן ויקינגי שבו נערכו פשיטות מסקנדינביה והיו עלולים לחתוך את גרונכם בכל לילה, או אכן, כפי שאתם כבר חיים בעידן הסרטן, עידן תאונות הרכבת, עידן תאונות הדרכים. במילים אחרות, אל תגזימו בחידוש שבמצבנו.

"הפעולה המרכזית שיש לנקוט היא להתגבש יחד. אם כולנו נושמד על ידי פצצה אטומית, תנו לפצצה הזאת בכל מקרה למצוא אותנו עושים דברים הגיוניים ואנושיים: להתפלל, לעבוד, ללמד, לקרוא, להאזין למוזיקה, לרחוץ את הילדים, לשחק טניס, לשוחח עם חברינו - לא מצטופפים זה לצד זה כמו כבשים מפוחדים וחושבים על פצצות. היא עשויה לשבור את גופנו (גם מיקרוב יכול לעשות זאת), אך היא אינה צריכה לשלוט במוחנו".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".