"אין מקום לשתיים", פרק מ’ - קרוב אצל עצמו

גיטי חשבה שתגיע אחרונה, אבל דייקנותה הנודעת לתהילה הפתיעה שוב. היא הייתה סבורה שתיאלץ להתנצל בפני כל הכיתה על האיחור שלה בשלושים דקות, והתברר לה שהיא בין המקדימות לבוא.

בדרך כלל כעסה גיטי על המאחרות. זה היה נראה לה גזל זמן לא הוגן. היא התאמצה, השתדלה והגיעה בזמן, למה היא צריכה להתעכב ולחכות, להשתעמם ולהתבטל בכיתה? היא אשמה שהבנות האחרות אחראיות פחות? גם היא עזבה עיסוקים ומטלות ובאה לכאן, היא לא רוצה לכלות את זמנה כי יתר הבנות אינן יודעות לעמוד בלוח הזמנים!

עכשיו הייתה לה אהדה לבנות המאחרות. בזכותן, האיחור שלה לא בלט – ולמעשה לא הורגש כלל, היות שלעומת השאר, לא היה איחור... 

אביגיל כבר הגיעה, והיא שמחה מאוד לקראתה, "גיטי", אמרה לה בחמימות, "חשבתי שלא..." היא נקטעה, לא ידעה כיצד תמשיך, ואדמומית קלה של מבוכה כיסתה את לחייה. היא לא אמורה לדעת שהיא לא תכננה להגיע. כבר מזמן חשדה גיטי שישנם יחסים הדוקים בין יעל למדריכתן, אבל היא לא התעמקה בנושא. כן, יעל הייתה ידידה טובה, אבל לא כזו שתשמעי ממנה על יחסיה עם המדריכה. כעת הפכה יעל, לפתע, דומיננטית יותר בחייה: היא התיישבה לידה, היא מתקרבת אליה יותר, היא... מנצלת, אולי, את היעדרה של דבורי.

גיטי חשה תרעומת גדולה על יעל, שדגה לעצמה דגים במים העכורים הללו. מהר מאוד התחלפה התרעומת בנחישות. יעל לא תצליח לרשת את מקומה של דבורי, ולו לרגעים ספורים. דיברה עליה עם המדריכה? שתדבר. היא מניחה שכיום, עם כל מה שקרה, היא משמשת נושא שיחה בפי מורות ומדריכות, יועצות ומחנכות. רבות מתדיינות ברצינות בשאלה, מה לעשות עם גיטה שוורץ, שלאחרונה מראה סימני אדישות מופלגת כלפי בנות הכיתה וכלפי הלימודים וכלפי המורות וכלפי כל מה שקורה בסמינר. פוקוס ההתעניינות שלה נמצא במקום אחד: שיבא, המחלקה האורתופדית, חדר 2, המיטה הצמודה לקיר. שם שוכבת דבורה בת מרים, שנפצעה קשות. 

למרות התרעומת על יעל בכלל ועל כך ששיתפה את המדריכה בכך שאולי לא תבוא, החליטה גיטי לגאול את אביגיל מאי הנעימות שלה, "זה בסדר, אני מבינה שדיברת עם יעל והיא אמרה לך שלא אבוא... אבל החלטתי לבוא".

"יעל?" תמיהה אמתית עמדה בעיניה של אביגיל, וגיטי ראתה כי כנה היא, "לא דיברתי אתה בכלל. המורה שלכן אמרה לי שאמרת שאין זה זמן המתאים לבילויים".

גיטי הסמיקה. היא ידעה שאביגיל מפרשת זאת כמבוכה על שצוטטה כך, אבל האמת הייתה אחרת: גיטי נבוכה שחשדה ביעל חשד שווא. 'היא לא דיברה עם המדריכה', חשבה, 'ויכול להיות שכל יתר החשדות שלך לא מבוססים. היא קוראת לך לשבת לידה ומקרבת אותך כי היא חושבת שאת מסכנה ובודדה. אין לה כל עניין לרשת את מקומה של דבורי, וידידותה עם הני הדוקה מאוד, כך שהיא לא ממש צריכה אותך. אל תשימי את עצמך בלב העניינים ללא כל היגיון וצורך'.

דווקא יעל טרם הגיעה, והני, שהייתה אחראית על חלק מהתכנית, התרוצצה מהכא להתם, ערמה כיסאות וסידרה שולחנות. בת שבע עמדה כשגבה מופנה אליהן, וחיברה כמה לוחות עץ אלו לאלו. גיטי הציעה להני עזרה והתקבלה בתודה. תוך שהן מסדרות את הכיתה, נכנסה איילי.

הני שמטה הכול ומיהרה אליה, "הבאת?" שאלה בקוצר נשימה. 

איילי הנהנה, מגישה בארשת פנים שלווה את השקית הקטנה שבידה. היא לא סיפרה בכמה מאמצים עלה לה הדבר, כמה הייתה צריכה לשכנע את אביה, להסביר לאמה, להפציר ולהתחנן ולומר ולתאר את מצבה הקשה של דבורי וכמה תתחזקנה הבנות בעקבות שמיעת הקלטת. הוריה לא ממש התלהבו להפקיד את אחת ההקלטות בידי בתם, לא שלא היו להם העתקים, אבל בכל זאת... אביה אמר, "זה לא נראה לי, איילי". אבל תחנוניה של בתו המסו את לבבו והוא נענה. 

גיטי העבירה מבטה מאיילי אל הני. עיניה של האחרונה ברקו, וכתפיה של הראשונה נזקפו. זקיפות הקומה של איילי בלטה בכל מקום אליו הגיעה. כאילו ציפתה שמישהו יפרוס לכבודה שטיח אדום – ולא מעטות אכן פרסו. גיטי לא הייתה מפורסות השטיח האדום. נטייתה הטבעית הייתה לשפוט כל אדם לפי מעשיו, וכך או כך, היא לא אהבה לכרוע ברך לפני מישהי, תהיה הסיבה אשר תהיה. אבל איילי בת קדושים אמתית היא, ואפילו המורות נהגו בה דרך ארץ. 

הבנות הגיעו טיפין-טיפין. הן התיישבו, מפטפטות ומצחקקות, מלהגות ומתדיינות. לא הייתה אווירת רצינות בכיתה, לא ולא. את גיטי זה לא הפתיע. היא גילתה שוב, בחדות ובעוצמה, את המשפט: "אדם קרוב אצל עצמו". האסון לא נגע אליהן ממש, ואחרי שבועיים כבר התירו לעצמן קצת לשכוח. קרבתה אל דבורי גורמת לה לזכור זאת כל יום, בשנה זו ומן הסתם גם בבאות אחריה. דבורי עצמה תזכור זאת לעולם. 

התכנית החלה, אף שהני ניסתה למשוך זמן עד שחברתה הטובה, יעל, תגיע. אביגיל ביקשה להתחיל, והיא התחילה בתיאור דרמטי של אסון כלשהו. גיטי לא אהבה את זה, לא. כמה עיניים ננעצו בה בחטף, חודרות ונעלמות. לדעתה, אין כל צורך בדרמה. המציאות קשה מספיק.

במהלך התיאור נשמעו נקישות, וטובה נכנסה. אחרי כמה דקות נשמעו נקישות חוזרות, וחנה נכנסה. כשנשמעו הנקישות בשלישית, רגזה הני על הקטיעה, ופתחה את הדלת ב"למה את לא..."

אבל זאת הייתה יעל, והני נבוכה קצת. יעל התיישבה, וכמה זוגות עיניים הביטו בה. גם גיטי הביטה בה, מבטה היה סתמי בתחילה, אבל כשהתעכבה עליה למשך שנייה, גילתה כי עיניה אדומות מעט. יעל איחרה כי לא רצתה שישימו לב שבכתה. 

גיטי תהתה בלבה מה הסיבה לכך. היא לא תשאל, אין ביניהן מספיק כדי שתוכל לשטוח קלפים גלויים על השולחן.

התכנית המשיכה ללא הפרעה. במהלכה התפתלה גיטי באי נוחות. תמונות של דבורי כתינוקת וכילדה הוקרנו על המסך – מי החליטה לעשות שטות כזאת? לא ביקשו ממנה תמונות, אולי ידעו מה תהיה דעתה. הני סיפרה על חייה של הילדה המתוקה שבתמונה, שזכינו שתהיה חברתנו ועכשיו היא פצועה... בנקודה זו התנועעה גם אביגיל על מקומה בחוסר נחת. למה היא לא התעניינה בכל פרטי התכנית? אחר כך נערך משחק כלשהו, במהלכו הגיעו למסקנה עד כמה ערבים ישראל זה לזה, והושמעו דברי האדמו"ר על חשיבות התפילה. 

מזמורי תהילים, קבלה כלשהי... גיטי לא אהבה דבר מכל זה. היא מתחה על שפתיה חיוך שהסתיר תחתיו את כל תחושותיה. זאת לא הייתה אסיפת כיתה מוצלחת. היו בה פרצי צחוק רועמים, היו בה התבדחויות רגילות, היא הייתה... רגילה בתכלית, חוץ מהדקות הספורות שבהן נשמע קול האדמו"ר. אי אפשר לערוך אסיפת כיתה רצינית, המורה הופנר. זה כמו לשחות בים בלי להירטב, כמו לעמוד בשמש ולא להתחמם. זה פשוט לא שייך. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.