הזוג ציפה בהתרגשות ללידת התאומות, הרופא אמר "אני מצטער"

כשג'ודי ומאט פרי גילו שהם מצפים לתאומות, שום דבר לא הכין אותם לחדשות שקיבלו בזמן שהותם בבית החולים. עם זאת, בני הזוג הצליחו להפוך את החדשות ההרסניות לדבר חיובי, והיום הם עוזרים למשפחות אחרות במצבן.

כל זוג מתרגש כשהוא מגלה לראשונה שהוא מצפה לילד. עם תאומים – החגיגה כפולה. אבל עבור ג'ודי ומאט פרי, הבשורה הייתה משמחת במיוחד. אחרי לידת בנם  הבכור, פינלי, ג'ודי נכנסה להריון שני ועברה הפלה. שבורי לב, הזוג החליט לנסות שוב, וג'ודי נכנסה להריון. לאחר הטרגדיה שחוותה, ג'ודי הייתה זהירה וחרדה יותר במהלך ההיריון.

בני הזוג הגיעו לבדיקת האולטרה-סאונד הראשונה שלהם ברגשות מעורבים. לאחר שנמצא דופק, בני הזוג נשמו לרווחה, אך עדיין לא חשדו שמשהו אינו תקין.

בבדיקה שגרתית הם גילו שג'ודי נושאת ברחמה תאומות. השניים התרגשו כל כך, והחלו לקנות את כל הציוד הנדרש לקראת בואן של הנסיכות החדשות.

6 שבועות לפני תאריך הלידה המיועד, ג'ודי חשה צירים והחלה בלידה מוקדמת, דבר שכיח בהריון מרובה עוברים. היום הגדול הגיע, ביוני לפני 9 שנים, ואביגיל ואיזבל הגיחו לאוויר העולם. ג'ודי לא הספיקה לחבק את בנותיה הזעירות, והן הובהלו ליחידת הטיפול הנמרץ בשל משקל הלידה הנמוך. עוד מהרגע הראשון, התאומות נזקקו לטיפול מיוחד כדי להבטיח את הישרדותן. ג'ודי ומאט היו מודאגים, אך מלאי תקווה.

לאחר שהייה ארוכה בבית החולים, נראה היה שמצבן של הבנות הולך ומשתפר, ושהן מתחזקות מיום ליום. מאט וג'ודי ציפו בכיליון עיניים להתחיל את חייהם החדשים עם התאומות הטריות, יחד עם בנם, פינלי.

בזמן שהותן בבית החולים, החלו לעלות חששות, והרופאים ביצעו מספר בדיקות. כשהרופא ניגש לג'ודי ואמר לה שיש בפיו חדשות, היא ידעה מיד שמשהו לא בסדר. הרופא הביט בזוג במבט רציני, והשניים החלו לבכות, בציפייה לגרוע מכל.

המילים הראשונות של הרופא היו "אני מצטער". מיד לאחר מכן, הוא בישר להם שהתאומות לוקות בתסמונת דאון. "בשלב זה, כל עולמי התפרק", אמרה ג'ודי, "הרגשתי כאילו מישהו קרע לי את הלב".

הסיכוי שתסמונת דאון תתרחש בהריון ממוצע הוא 1 מתוך כ-1,000. עם זאת, הסיכוי שזה יקרה אצל תאומים הוא אחד למיליון. אף על פי שלא ציפו לאבחון, ג'ודי התחייבה לאהוב את בנותיה ולתמוך בהן ללא תנאים. הזוג החל לחפש מידע באינטרנט על תסמונת דאון, אבל מרוב מידע, השניים רק הרגישו מבולבלים יותר. כשסוף סוף השתחררו מבית החולים, הם הרגישו מוכי צער והלם עצום, ונאלצו להתרגל למציאות החדשה.

במבט לאחור, ג'ודי אומרת כי היו לה יותר שאלות מתשובות בשבועות הראשונים. היא לא ידעה אם בנותיה יוכלו ללכת או לדבר אי פעם, אבל רצתה לעשות כל שביכולתה בשביל לעזור להן לחיות חיים טובים.

מלבד התסמונת, התגלו גם בעיות בריאותיות. אביגיל חרשת באוזן אחת, ואיזבל נולדה עם חור בלב. אך למרות התחזיות הקודרות, הגיעו גם החדשות הטובות. ג'ודי ומאט גילו עם הזמן שהבנות יכולות לחיות חיים נורמליים כמו שאר הילדים, והן לומדות בבית ספר רגיל, עם אחיהן. הן מסוגלות ללכת, ומדברות בעיקר בשפת הסימנים, אך הדיבור שלהן הולך ומשתפר. בנוסף, הזוג הקים עמותה על מנת לעזור למשפחות אחרות. הם החליטו לחלוק מהידע והניסיון שלהם עם הורים שנמצאים במצב דומה.

בבלוג מקוון, ג'ודי כתבה שאילו ידעה אז את מה שהיא יודעת עכשיו על בנותיה, היא הייתה שואלת את הרופא: "על מה אתה מצטער בדיוק? אין על מה להצטער, זה פשוט מסע אחר. הבנות שלנו מביאות לנו כל כך הרבה שמחה".