"נשמה טובה את", פרק ל’ - חבילה בת יומיים

היי, ונוס, מה שלומך? כתבי לי עוד על החיים בסיקיהור הקטנה. ועל עבודתך החדשה 

בקליית הרפיות.

אצלי הכול בסדר, אני עושה חיל בלימודי, עובדת קשה, וכרגיל קצת מתגעגעת, ולא יודעת למה בדיוק.

אני רוצה לספר לך על אירוע מרגש במיוחד שקרה לי היום.

בשעת אחר צהריים מאוחרת יצאתי מהקמפוס לכיוון העבודה. אני עובדת מדי ערב כמלצרית במשך שלוש שעות שבהן יש עומס במסעדה, ומשתכרת יחסית לא רע. המסעדה נמצאת במרחק נסיעה סביר ממתחם האוניברסיטה. 

מזג האוויר היה נאה. עטיתי על עצמי מעין צעיף שיפון דקיק שמונח תדיר בתיקי. אני אוהבת ללבוש לבוש קל ונוח, ולהרגיש אמריקאית לכל דבר.

על ספסל בצידי הדרך גיליתי להפתעתי ילדה שחורה ומצונפת כבת 10, ודבר מה מכורבל בין ידיה.

בחוץ כבר היה כמעט חשוך, וכשהתקרבתי יכולתי לחוש את הלמות ליבה הקטן. היא חשה בנוכחותי.

"היי ילדה, במה אוכל לעזור לך?" 

היא אימצה אל ליבה את היצור שנח בין זרועותיה, ושתי דמעות גדולות נשרו מעיניה.

"היא רעבה מאוד," ענתה חנוקות כשפניה הקטנות מכווצות מכאב.

"מי?"

"התינוקת הזו," היא הצביעה על היצור הזעיר שנח בין זרועותיה. תינוקת לבושת סחבות, שנראה שנולדה בימים האחרונים ממש, התפתלה ונאנקה בין אצבעותיה הדקיקות.

זעקה חנוקה פרצה מגרוני. תינוקת! היא כל כך קטנה! מעולם לא ראיתי יצור אנושי בגודל כזה. "איפה אמא שלה?" הבנתי שהילדה מגיעה משכונות העוני הרבות הפזורות סביב הרווארד.

"אמא... היא לא יכולה לתת לנו אוכל... היא לא מרגישה טוב עכשיו בשביל לטפל בתינוקת החדשה, ואבא, הוא בא והולך, לא נשאר אף פעם יותר ממספר דקות בבית. הוא ביקש שאטפל בה, אבל אני לא יודעת מה צריך לעשות. היא קטנה נורא ורעבה כל כך," קולה נחנק מבכי עצור כשאמרה את הדברים, וליבי התמלא הערכה וחמלה עצומה כלפיה.

העברתי את אצבעי בעדינות על לחיה הרכה של הזערורית. 

"מתי אכלה לאחרונה?" דאגה אמיתית לשלום התינוקת השחורה שנחה בזרועות הילדה מילאה אותי לפתע.

"אמא נתנה לה בקבוק חלב אחד היום, אבל החלב נגמר ואין בבית כסף לקנות קופסה חדשה."

"ואת? גם את רעבה?" שאלתי אותה, מביטה אל תוך עיניה.

היא הנהנה בראשה בשתיקה, בעיניה תחנונים.

"אני ארוץ רגע לסופרמרקט שבקצה הרחוב ואביא לה קופסה חדשה. יש לך כאן בקבוק?"

"כן," היא הוציאה מבוישת בקבוק שראה ימים טובים יותר והגישה לי.

"אין צורך. חכי לי כאן, אני כבר חוזרת."

פתחתי בריצה אל הסופרמרקט, מנסה לחוש את פעימות הרעב של התינוקת הזעירה יחד עימה.,

במהירות רכשתי בעזרתה של המוכרת האדיבה 4 קופסאות מזון לתינוקות בני יומם ו-2 בקבוקים, שילמתי בדולרים שהיו בארנקי, דולרים שיועדו למימון חלקי של לימודיי היקרים, ומיהרתי בחזרה אל הילדה ואל אחותה.

חשתי דפיקה קלה בלב כשגיליתי שהספסל ריק מיושביו.

דקה לאחר מכן מצאתיה מתכופפת ליד ברזייה קטנה וממלאה בינתיים את הבקבוק שבידיה במים. התחלחלתי. מי ברז שאינם מסוננים לתינוקת שנראית כבת שבוע!

עם זאת, התפעלתי מאוד מהילדה – בסך הכול בת 10, וכל כך מעשית! יודעת לתכנן את מהלכיה יפה, ממתינה לי מוכנה עם בקבוק מלא במים.

בלית ברירה משכתי את נצרת המתכת של קופסת מזון התינוקות, ולאחר הצצה חטופה בהוראות ההכנה בזקתי במהירות 2 כפיות גדושות אבקה לבנה.

המחזה שיתק אותי ודמעות מלוחות יצרו גוש במורד גרוני לנוכח הילדה, שהניחה את התינוקת הזעירה על ברכיה ודחפה לפיה בעדינות את פטמת הבקבוק. התינוקת בלעה בשקיקה ובקולות מציצה נלהבים את מנתה. לאחר דקות ארוכות נרדמה התינוקת, כשטיפות חלב לבנות מנקדות את סנטרה הכהה.

"ועכשיו, בואי איתי, אארגן גם לך ארוחה," אמרתי לה.

הילדה קמה בצייתנות בעודה מערסלת את התינוקת בין זרועותיה, ותלתה על צווארה את השקית הארוכה והמהוהה שלה.

"איך קוראים לך?" שאלתי. 

"בקי." 

"והרבה פעמים את רעבה?"

"כמעט כל יום."

"יש לך אחים ואחיות?"

"ארבעה."

"וההורים?" שאלתי בקול שקט יותר.

"הם לא יכולים לעזור לי," ענתה בהחלטיות ופיה נקמץ בחוזקה. "אמא שוכבת כל היום במיטה. היא כמעט ולא מדברת ואף פעם לא קמה, ואבא לא נמצא."

הלכנו בשתיקה זו לצד זו.

שלט המסעדה כבר האיר מול עיניי: "איי קיו רסטאורנט".

הבוס המתין לי בחוסר סבלנות במטבח. "איחרת," הפטיר.

"מצאתי ברחוב ילדה ותינוקת בת יומה. לתינוקת דאגתי, נשארה הילדה," אמרתי ודמעות בעיניי. 

מיסטר בראון, אדם נדיב וטוב לב, לא שאל שאלות. פשוט מילא צלחת בכל טוב והגיש לידי. "תני לה, שתאכל," ביקש.

מראה הילדה המורעבת המתנפלת על האוכל הותיר אותי מלאת מחשבות ואחוזת רצון עז לחקוק חוקים חדשים באמריקה בנוגע לילדים רעבים ממשפחות מצוקה, חוקים שלא יאפשרו לדברים מעין אלה לקרות.

"את יכולה לבוא לכאן בכל פעם שאת צריכה משהו," אמרתי לה. 

עיניה השחורות כפחם נתלו בעיני בתודה. היא סיימה את מנתה בשתיקה, בעודה אוחזת כל העת באחותה הזעירה, ואז פרחה לה ונעלמה.

'היי, גירל,' עצר בעדה קולו של מיסטר בראון. 'קחי את זה למשפחה שלך.' הוא הניח בידה שקית שעליה לוגו המסעדה ובתוכה מנות ריחניות וטריות.

הילדה הודתה בביישנות, לקחה את השלל שקיבלה ומיהרה לצאת.

באותו רגע עלתה בדעתי מחשבה חדשה: אני אקדיש את חיי לילדים שלא שפר עליהם גורלם.  נטושים או רעבים או שניהם יחד. אני מוכנה להקדיש את כל חיי הפרטיים למען המטרה הנעלה הזו. 

מה דעתך, ונוס? מקווה לשמוע ממך...

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.