מפעים: אלו הישיבות החדשות שנפתחו בימים האחרונים

היום הקשה ביותר מאז תחילת הקורונה הוא לכאורה יום א' באייר.

ביום הזה לא נפתחו הישיבות והכוללים. ביום הזה קרה הדבר הכי דרמטי מאז תחילת הקורונה. נכון אמנם שבתי הכנסיות כבר סגורים למעלה מחודש. אבל סוף סוף אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה וד' אמות של הלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואם כמידי שנה בשנה ביום א' באייר נפתחים שערי הישיבות והכוללים בסערה, ובבת אחת אנחנו משגרים לאבינו שבשמים מיליוני שעות של עמל התורה עם כל הברען של תחילת זמן קיץ (או לחילופין עם הלפום צערא אגרא של כל ההתחלות קשות), אז הדבר הגדול הזה לא קרה השנה בב' באייר!

ויהודי שבאמת מאמין מה זה כח של תורה, קולט שלמעשה, זה היום הכי קשה ומר מאז פרוץ הקורונה. עד כאן במושכל ראשון.

אבל לא.

למרות הנתון הכאוב הזה. סוף סוף כל גדולי ישראל וראשי הישיבות מתעקשים להכריז שהזמן התחיל. רק מה? כל אחד בביתו.

ויש קריאה גדולה לכל לומדי התורה להתחיל לשמור על סדרי הלימוד בביתם. ואם רק נאמץ את הקריאה הזו ונתחיל את הזמן באמת עם כל המאמץ. אז לא רק ש-כן נפתחו הישיבות והכוללים בא' באייר. אלא יתירה מזו!

נפתחו רבבות רבבות ישיבות ח-ד-ש-ו-ת!

שמעת?

רבבות ישיבות חדשות נפתחו בתחילת זמן קיץ זה.

מה אני מתכוון? תשמע סיפור: לרבי עקיבא הייתה ישיבה אחת. רק ישיבה אחת בסך הכל. בישיבה הזו היו עשרים וארבע אלף תלמידים. אבל זו הייתה ישיבה אחת. והנה, פרצה מגיפה קשה, ו-24,000 תלמידים נפטרו מאסכרה (שאגב: יש לה דמיון מאוד גדול לקורונה...)

ואז רבי עקיבא הלך ופתח 5 ישיבות ל-5 בחורים!

כן. כך כתוב: הוא היה מונה שבחן. ר' יוסי נימוקו עמו.. רבי שמעון: לומד הרבה ומשכח קמעא.. ר"מ חכם וסופר, רבי יהודה חכם לכשירצה.

שים לב: כשלרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. לא מצינו שהוא מנה שבחם. ולמה? נו. תגיד אתה - כי איך אפשר למנות שבחם של 24,000 תלמידים? בשביל למנות שבחם של כל כך הרבה תלמידים צריך עשרות קלסרים עבי כרס.

אבל זה לא רק זה.

כל המהלך של הישיבה הענקית הזו של רבי עקיבא היה שיש מישהו אחד ויחיד: יש רבי עקיבא קדוש עליון - כל התלמידים מתבטלים לגמרי לתורתו. כל אחד ביטל את אישיותו. ביטל את שבחו האישי ונהיה בורג אחד קטן למסירת התורה אחת עוצמתית שנקראת "עולם הישיבות של רבי עקיבא".

זה הכוונה ב"לא נהגו כבוד זה בזה" – כלומר: לא נהגו כבוד בעצמם, כל אחד ביחס לעצמו - לא ראה את עצמו כאישיות ייחודית בפני עצמה. ממילא גם חבר שלו לא אישיות בעצמה. אלא מה? כולנו תלמידים מבוטלים לתורת רבי עקיבא!

אבל חשוב לזכור את הנקודה היסודית הזו: כל יהודי הוא עולם מלא. בן יחיד של הקב"ה.

ה' יתברך מונה שבחם של ישראל, ולכל יהודי שעמל בתורה יש את החלק שלו בתורה, שרק הוא יכול למלא. ואם כולם יגיעו לבית המדרש, ובית המדרש יהיה מלא, ורק המקום שלו חסר - הוא יחסר לאבא שבשמים.

הקדוש ברוך הוא ישאל: איפה דוד שלי? הוא חסר לי. ואף אחד לא יכול להשלים לי אותו.

ולכן כעת רבי עקיבא כבר לא פותח ישיבה אחת ל-24,000 תלמידים. אלא אדרבה: הוא פותח 5 ישיבות ל-5 תלמידים!

כל תלמיד מקבל את הדרך הפרטית שלו, את השבח הייחודי שלו, ורבי עקיבא מעצב כל אחד לפי החלק הפרטי שלו בתורה.

וכך החמשה (או שבעה) תלמידים האלו עולים ומתעלים והם מילאו את כל הארץ תורה.

התהליך המופלא הזה מתרחש לפנינו כעת ביתר שאת וביתר עוז.

זיכנו ה' בלי עין הרע, ויש פיצוץ אוכלוסין בקרב בני התורה. ישנם רבבות בחורים ואברכים בהיכלי התורה. ומאוד קשה להיות מונה שבחם של כל אחד ואחד מרבבות לומדי התורה.

אמנם מוכרחים למנות את שבחו של כל אחד ואחד, אך אין מי שיעשה את זה!

(במאמר מוסגר: מי אשם? אנחנו אשמים. בזה שאנחנו בוחרים להיבלע בתוך מקומות ענקיים ובבחירתנו האישית אנחנו נהפכים להיות בורג פצפון ממערכת. אף אחד לא מפריע לאף אחד לעשות את כברת הדרך הפחות פופולרית שאני ועוד כמה כמוני עשינו בחיים. ולא בחרנו בישיבות שיש בהם פיצוץ אוכלוסין. זה כבר חשבון הנפש לקראת סוף זמן קיץ הממשמש ובא)

גם ישיבה שיש בה 1,000 בחורים – על כל בחור ובחור לדעת שלכל אחד יש שבח משלו, ואת ה"חדר ייחוד" שלו עם בורא עום.

נו. אבל תכל'ס. מאוד קשה לחיות את זה. איך אפשר להיות אחד חלקי 1,000 לומדים, ולהרגיש יחיד עם שבח משלו?

אז בשביל זה, בדיוק בשביל זה הקב"ה כעת בודד אותנו. כעת הקב"ה מזמין שכל אחד ואחד יפתח לעצמו ישיבה משלו.

כן. הקב"ה רוצה ישיבה שמתחילה ונגמרת בך.

והפעם: "אם אין אני לי מי לי" – היות ואין לי את רבי עקיבא שיזהה את הכוחות שלי, ימנה את שבחי, וימקד אותי מול השליחות שלי בעבודת ה'. אז אין הדבר תלוי אלא בי.

וזה שיעורי הבית שמוטלים עלי בימים אלו - לשבת בדד. לשבת בישיבה הפרטית שפתחתי לעצמי פה בביתי, ולהתחיל לשאול את עצמי: מי אני? מה הייחודיות שלי? ואיך אני יכול למצות את הכוחות הייחודיים שלי בכבוד שמים?

כעת זו ההזדמנות הכי טובה, ואפילו היחידה. כעת שאף אחד לא נושף לך בעורף. אין לחץ חברתי מתי להתחיל את הסדר ומתי לגמור. איך לך את האווירה המחממת, או אפילו המלחיצה, של תחילת זמן.

אתה לבד.

כעת זה הזמן לבודד את התא הזה ששמו "אני". ולהסתכל עליו במיקרוסקופ.

כן. אני כהן משרת של אבא שבשמים! הוא צריך אותי. אף אחד לא יוכל לתת לקב"ה את מה שאני יכול לתת.

מה הנקודה שלי? ואיך אני מעצים אותה לקראת הייעוד שלה? נקודה למחשבה...