קמים ב-12 ונמצאים עם הנייד כל היום: איך מתמודדים עם משבר הקורונה בגיל ההתבגרות?

ליוסף, נער מתבגר, לא היה קל בבית. הקשר עם הוריו היה רעוע למדי, והגיע פעמים רבות למריבות וצעקות. למזלו, הוא היה מגיע הביתה מהישיבה פעם בשלושה שבועות, סובל קצת את חוסר הנוחות וממשיך הלאה, למקום שהיווה עבורו מפלט רגוע ונוח. כל זה היה, עד שהגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. פתאום הוא מצא את עצמו בסיר הלחץ של הבית כל הזמן, בלי פרטיות ומרחב לעצמו, ועם לא מעט התנגשויות מול ההורים. המחנק בין ארבעה קירות והשעמום הגובר רק הוסיפו אש למדורה, והוא כבר לא ידע לאן לברוח.

מקרה זה של יוסף, ועוד רבים ומורכבים ממנו, מגיעים מידי יום לפתחה של עמותת "עלם", המסייעת לבני נוער במצוקה. אירית אלוני, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מנחה ומדריכת הורים, המנהלת את 26 מרכזי העמותה בפריסה ארצית מקרית שמונה ועד שדרות, מספרת על הקשיים שחווים בני נוער בתקופה זו, ומציעה גם פתרונות.

(צילום: shutterstock)

15 שעות במדיה החברתית, 4,000 הודעות ביום

"מאז שהחלה תקופת הקורונה, חשים בני נוער רבים קושי בהתמודדות עם המצב", אומרת אירית. "זה הגיל בו הם עוברים את תהליך גיבוש הזהות שלהם, מתרחקים מההורים, ואפילו מורדים בהם ברמה כזו או אחרת. הם זקוקים למרחב התפתחות משלהם, והחברה תופסת בתוכו מקום משמעותי. משבר הקורונה שהגיע עכשיו לא מקל על ההתמודדות הזו. פתאום אין חברים, המציאות המשפחתית בבית היא לפעמים צפופה, והשעמום שעולה על גדותיו עלול להוביל למקומות לא בריאים. מתבגרים רבים נמצאים עכשיו שעות על גבי שעות במדיה החברתית, עם דלת נעולה, שלפעמים אפילו יש עליה שלט 'אין כניסה'. הם עם אוזניות, כך שאף אחד לא שומע מה הם עושים בפנים, וגם החליפו את היום בלילה, ונשארים ערים בשעות שההורים שלהם ישנים".

הסכנות במדיה החברתית, לדבריה, לא פשוטות. "בעבר, לפני עידן המכשירים הניידים, כל שיחת טלפון שהגיעה למתבגרים עברה בדרך כלל דרך ההורים שלהם, וכך הייתה להם איזושהי בקרה על כך", היא אומרת. "אך כיום, עם המכשירים הניידים והרשתות החברתיות, אין להורים דרך לדעת עם מי הילדים שלהם מדברים. בנוסף, אם לפני הקורונה בני נוער התעסקו במדיה החברתית במשך חמש שעות ביום, אז עכשיו הם נמצאים שם 15 שעות ביום. סקרים מראים שמתבגרים שייכים לכ-40 קבוצות חברתיות, מקבלים בין 2,000 ל-4,000 הודעות ביום, וזו חתיכת תחזוקה. הם נמצאים ב'חרדת fomo' שמשמעותה fear of missing out - הפחד להחמיץ חוויות, מידע או אירועים שאחרים חווים או יודעים עליהם, ומשום כך נוטים לשימוש ובדיקה אינטנסיביים של הרשתות החברתיות. מעבר לכך, יש גם התאמה בין מספר השעות שבני נוער משקיעים בטכנולוגיה דיגיטלית לבין רמות גבוהות יותר של לחץ ודיכאון". 

אירית אלוני

בעיה נוספת הקיימת ברשתות החברתיות, היא של אובדן האמפתיה. "עברנו להודעות קצרות ולתקשורת כתובה, וכשזה קורה, איננו יכולים לראות את הבעות הגוף והפנים של מי שמולנו, ואין לנו דרך לדעת איך הוא מרגיש עם המילים שנאמרו", אומרת אירית. "כך למשל, אם אומרים למישהי שהיא שמנה, אפשר לראות את הגוף שלה מתכווץ ואת הכאב בפנים שלה. לעומת זאת, כשהדברים נכתבים בהודעה, לא רואים את הכאב של האדם, ומכאן הדרך לשפיכת מילים מכאיבות ופוגעות על גבי המקלדת פרוצה לחלוטין. מאותה סיבה, גם ילד שמרגיש דחוי חברתית ביום יום, ובתקופה זו זקוק לחברים אפילו יותר, לא ימצא אותם ברשת החברתית חסרת האמפתיה, ולהיפך - הוא יהיה חשוף יותר לניצול ופגיעה דרך המדיה. נערה בת 14 מאחד המרכזים שלנו, שאמא שלה נפטרה לאחרונה, הראתה לי שחברות שלחו לה 700 הודעות עם אימוג'ים בוכים, אבל אף אחת לא הגיעה כדי להיות לידה, או התקשרה לומר שהיא משתתפת בצערה. בני הנוער ממש חיים כיום בתוך הרשת החברתית".

כל זאת נכון עבור כל בני הנוער, ועבור אלה הנמצאים בסיכון, המציאות מורכבת עכשיו הרבה יותר. "רוב המתבגרים נמצאים כיום בתוך בית מיטיב ואוהב", אומרת אירית, "אבל עבור בני נוער בסיכון, הבית מהווה סכנה גדולה בהרבה מהקורונה. ההורים נמצאים בלחץ ודאגה סביב המצב הכלכלי והבריאותי, ובבית לא מוגן ילדים הופכים להיות שקופים במקרה הטוב, או שק החבטות של ההורים במקרים גרועים יותר".

מצב זה מוביל את המתבגרים לבריחה. "יש שתי אופציות לבריחה עבורם", היא מתארת, "או פנימה, לחדר שלהם, ושם כדי להשתיק את הכאב הם הופכים לצרכני מדיה ודברים בעייתיים אחרים, או שהם בורחים החוצה לרחוב, ומחפשים ריגושים שישתיקו את הכאב. ישנן כרגע חבורות רחוב רבות, שמוצאות להן את מבנים ריקים כמו בתי ספר וגנים כדי לשהות בהם. בשבוע האחרון, למשל, קיבלנו בקשה מהמשטרה לדבר עם בני נוער שהחלו לרדוף אחרי ניידות משטרה עם האופניים שלהם. איתרנו את הנערים והסברנו להם את חומרת העניין, מתוך תקווה שהם יצליחו למצוא לעצמם עכשיו משהו טוב יותר לעשות".

מה לגבי בני הנוער החרדים, שנמצאים במדיה החברתית הרבה פחות, אם בכלל?

"בהקשר זה מצבו של הציבור החרדי הוא באמת טוב יותר, אבל צריך לזכור שלהיות מתבגר זה קשה בכל מקרה, ולהיות מתבגר בתקופת הקורונה קשה שבעתיים. הם זקוקים עכשיו לחברים - ואין להם, זקוקים למרחק מההורים כדי לפתח זהות משלהם ולא להיות אותו דבר, וזה לא קל כשכולם נמצאים בבית לאורך תקופה. אמנם משפחה גדולה היא מתנה גדולה, כי האחים מעסיקים אחד את השני, אבל יכול לעלות שם גם קושי למתבגרים, כמו עול גדול מידי של טיפול באחים הקטנים, תחושה שאין להם את המרחב הפרטי שלהם, ומתח מול ההורים, שנמצאים גם הם בלחץ ודאגה גדולים יותר מאשר בשגרה". 

(צילום: shutterstock)

להקשיב לצורך הרגשי של המתבגר

אז איך אפשר לעזור לבני הנוער בתקופה הזו?

"קודם כל צריך להבין שההורים עצמם מבוהלים מהמצב של הילדים שלהם. הם רואים את המתבגרים ישנים ביום וערים בלילה, נמצאים בחוסר מעש ובאים אליהם עם חלומות לא מציאותיים, וההורים לא תמיד יודעים איך לבלוע את זה. מתבגרים יכולים לבוא עם חלומות כמו 'אני רוצה להיות מעצבת אופנה', או 'אני לא צריך ללמוד עכשיו, בגיל 30 אמציא איזה סטרטאפ ואתעשר', ואנחנו מצידנו נבהלים מהרעיונות שלהם ומנמיכים אותם מתוך דאגה. העניין הוא, שמה שהילדים האלה צריכים, זה שנגיד להם כמה שהשאיפות שלהם הן מדהימות, ורק אז, כדי לא להשאיר אותם בדמיונות, אפשר להתחיל להוריד אותם לפסים מעשיים, לשאול מה הם צריכים לעשות כדי להגיע לשם. אמא אחת, למשל, סיפרה לי שהבן שלה אמר שהוא רוצה להיות טייס, והיא בלב שלה אמרה לעצמה 'שנראה אותו קודם כל עובר את מבחני הבגרות'. אבל האמת היא שהנער הזה רק היה זקוק להתפעלות של אמא שלו, לאמון שהוא יכול להגיע לשם". 

ומה עושים בתקופה הזו עם השיעמום הגובר אצל המתבגרים?

"כאשר הילדים אומרים לנו שמשעמם להם, אנחנו בדרך כלל נוטים לדחות אותם בתגובות כמו 'מה אני, צוות בידור?', או לנסות למצוא להם פתרונות, כמו 'תעזרי בבית' או 'תקרא ספר'. והאמת היא שלא דחיה של התחושות שלהם ולא הליכה ל'דואינג' הם הדבר הנכון. במקום זה צריך להקשיב לצורך הרגשי של הילד, לראות שהוא רק מבקש שנראה אותו ואת מה שעובר עליו. אין מסגרת לימודית שתעסיק אותו, אין את החברים שהם כל כך משמעותיים עבורו בגיל הזה, וזה באמת קשה. אחרי שנותנים מקום לקושי שלו, אפשר לפתח על זה שיח - לשאול מה הוא עושה בדרך כלל כשמשעמם לו, ולעזור לו להרחיב את מנעד האפשרויות שהוא יכול לעסוק בהן עכשיו. אפשר להציע לבני הנוער לבשל או להפעיל את האחים הקטנים, ואפשר גם לעשות איתם איזושהי פעילות משותפת. מה שחשוב הוא, שהם ירגישו משמעותיים ומועילים, וזה ייתן להם כוח לעשיה חיובית גם הלאה".

אבל לנו ההורים בעצמנו יש עול כבד על הכתפיים, איך נספיק את הכל?

"אנחנו באמת לא תמיד מספיקים ומצליחים להגיע להכל, ויהיו לא מעט שעות בהן הילדים שלנו עדיין ימשיכו להשתעמם, אבל לפחות נהיה בהבנה לקשיים והצרכים שלהם, ולא נדחה אותם. כשילד יאמר 'קשה לי', במקום לומר לו 'לך קשה? תראה מה אנחנו עוברים', ניתן לגיטימציה לתחושה שלו. אמא אחת, למשל, אמרה לי, שכל מה שמעניין את הבת שלה הוא שאין טסטים עכשיו. אז עניתי לה שנכון, היא אמנם בת 17, אבל עדיין ילדה, וזה מה שחשוב לה כרגע בחיים, ולא הדאגות הכלכליות או הבריאותיות של ההורים שלה". 

מה לגבי קצת גבולות למתבגרים בתקופה שבה כל הסדרים השתבשו?

"בנושא הגבולות, חשוב לדעת לאילו מלחמות להיכנס ועל מה עדיף לוותר כרגע. כך למשל, אין מה לומר למתבגרים שיקומו ב-8 בבוקר, כי זה לא יקרה, אבל אפשר לעמוד על כך שהם יקומו ב-12 במקום ב-3 בצהריים. לפעמים המתבגרים גם כועסים ועצבניים במיוחד, ושם חשוב לא לענות להם בכעס בחזרה. אם רק נראה להם שאנחנו רואים את הקושי שלהם ומבינים מה הם מרגישים, זה כבר יוריד הרבה מבלון הכעס. צריך לזכור שאנחנו נמצאים גם בתוך סיר הלחץ הזה, יש לנו יותר דאגות, ואנחנו עלולים להגיע לכעס על הילדים מהר יותר. אז בכל פעם שזה קורה, כדאי לספור עד 10, או לפחות עד 4, ורק אז לענות".

ואי אפשר שלא לשאול - מה עם למידה מרחוק בזמן הזה?

"לגבי הלמידה, יש הורים שנכנסים ללחץ ושואלים את עצמם מה יצא מהילד אם הוא לא לומד. אז צריך לזכור שלמידה מרחוק לא תהפוך אף אחד לפרופסור, ולכן אין צורך להיכנס לפחדים. אנחנו יכולים לחייב למידה, אבל אפשר לתת למתבגרים את השליטה על המסגרת שלה - לתת להם לבחור באיזה שעות נוח להם ללמוד ולאפשר להם להתמקד בחלקים שהם יותר אוהבים. בחירה היא מילה חשובה מאד בגיל הזה, כי היא מחזירה את השליטה לידיים שלהם ומאפשרת להם להרגיש גדולים. דבר זה חשוב שבעתיים בתקופה בה כולנו גם ככה חסרי אונים".

בבתים בהם מסתגרים המתבגרים בחדריהם, מציעה אירית להיכנס בכל מקרה. "העובדה שהדלת סגורה לא אומרת שהם לא רוצים שנתעניין בשלומם. אין צורך לפרוץ פנימה, אבל כן לדפוק, לשאול איך הם מרגישים ולמה הם זקוקים. בדידות עלולה להביא לדיכאון, וגרוע מזה - למקום סיכוני בתוך המדיה, ומול זה הקשר איתנו והקול הבוגר והשפוי שנביא, יכולים להרגיע".

(צילום: shutterstock)

"מצליחים לשרוד ולעבוד"

בחודש האחרון נסגרו עמותות רבות בעקבות מחסור בתרומות ובתקציבים. "דווקא האוכלוסיות החלשות, להן עוזרות העמותות האלה, נעשות עכשיו חלשות יותר בעקבות המצב", אומרת אירית. "לעומת זאת, אנחנו ב'עלם' עדיין מצליחים לשרוד ולעבוד, עם כ-300 אנשי מקצוע ועוד כ-2,000 מתנדבים. עברנו לעבוד בטוויסט מטורף בתוך המדיה החברתית, ואנחנו נמצאים שם כדי שיהיה לנוער למי לפנות, וגם כדי לאתר כאלה הנמצאים במצוקה. ניידות הרחוב שלנו, דרכן אנחנו מגיעים לבני נוער באזורים שונים, עדיין פועלות, ויש גם מרכזים פתוחים לעזרה. חשוב לנו שהעולם לא ייסגר על בני הנוער שנמצאים במצוקה, שהם ידעו שיש מי שרואה אותם ודואג להם. בערב פסח, למשל, חילקנו אלפי סלי מזון לאימהות צעירות יחידניות, שרבות מהן גם איבדו את מקור פרנסתן".  

האם מגיעים אליכם גם בני נוער שעל פניו נראה שהם ממשפחות רגילות?

"בהחלט כן, כי לא תמיד הכל בידיים של ההורים. לפעמים הם רוצים את הטוב ביותר עבור הילד שלהם, אבל הוא עובר חרם חברתי או פגיעה מחוץ לבית, וכדי להשתיק את הכאב נופל למקומות לא טובים. יש גם הורים שרוצים טוב, אבל לא מצליחים לייצר אותו, והמתבגרים שלהם חווים קשיים שונים. את המענה לקושי מחפשים בני הנוער מחוץ לבית ולא אצל ההורים. לכן חשוב כל כך שאנחנו נהיה שם. טיפלנו, למשל, בתקופה האחרונה, בנער שנמצא במשפחת אומנה שלא טוב לו בה, וביום יום הוא שרד את המצב בגלל שהיה בבית הספר. אבל עכשיו הוא הגיע לתחושה של ייאוש מוחלט, עד כדי חוסר רצון לחיות, ואנחנו נדרשנו למצוא עבורו בית חלופי ולעזור לו בהתמודדות הזו".

לסיכום, אומרת אירית, "חשוב לפקוח עיניים ולדאוג לשלומם של המתבגרים, לשים לב לשינויים בהתנהגות שלהם, ואם יש ילד שמתכנס לתוך עצמו או לא מוצא את המקום שלו, לעזור לו למצוא את הדרך לצאת משם. יש לנו את היכולת לקחת את האתגר הזה מבהלה להובלה, ומה שצריך זה להקשיב לקול הפנימי שלנו כהורים ולבטוח בחוסן של הילדים. לבני הנוער שלנו יש הרבה כוחות, ואני מקווה שהם יצליחו לצאת מהתקופה הזו גדולים יותר".