לתת לילד לגדול כמו פרא, חלילה? הרי ברור שמחובתנו לחנכו!

כולנו, כהורים, מבלים בתקופה זו שעות רבות עם ילדינו היקרים, ומטבע הדברים אנו שמים לב לכל פרט ופרט שקורה איתם, דברים שבשגרה לא נראים לנו ואין אנו שמים לב אליהם.

אז מגיעה מצידנו ביקורת על הילד האהוב שלנו, וזה לכאורה לגיטימי ומקובל מאוד, ומגיע ממקום אוהב, שרוצה לעזור ולקדם.

אנו, כמבוגרים המלאים בביטחון עצמי ובדימוי עצמי (ברוב המקרים) מקבלים את המושג "ביקורת" כמשהו חיובי, כמשהו בונה וכמשהו שבא לעזור לו להתקדם בעבודת השם או בכל נושא אחר, ולא כמשהו מאיים.

האם כך מתקבלים הדברים אצל "צעירי הצאן", או שאצלם זה שונה? ואם כן, עד כמה?

הבה וננסה להיכנס לעולמו הפנימי של הילד, של אותו ילד שהביטחון והדימוי העצמי שלו בשלבי בניה, כחלק מכל בניין האישיות שלו.

מתברר שאצל ילדים לעיתם רבות זה מתפרש אחרת לגמרי:

ילד חווה ביקורות ככעס שלנו כלפיו (מה שעלול להיות גם נכון, שלא באשמתנו).

ילד חווה ביקורות כעונש על מה שעשה, כי הוא סובל מאוד מהביקורת, בדיוק ואולי גם יותר מהעונש.

ילד חווה ביקורות כמשהו אישי שמתייג אותו כבעיה. כי בהבנה שלו, הביקורות אומרת שאני לא טוב, כי עשיתי כך וכך, דבר הפוגע בדימוי העצמי שלו.

הביקורת מתפרשת אצל הילד כאילו אנו נגדו ולא אתו, כאילו שאנחנו "מחפשים אותו".

ורק לא כמשהו שאמור לעזור לו להתקדם ולהשתפר!

יותר מזה, לעיתים ביקורת מגיעה גם ממקום של כעס ברמה זו או אחרת, והילד מגיב בהתגוננות. אם נעצור לרגע ונחשוב, גם אנו כמבוגרים לא יכולים ללמוד ממשהו שאנו עסוקים בלהתגונן מפניו, ואם כן, איך שייך שהביקורת שלנו כלפיו תשיג את המטרה שאנו מנסים להשיג? הרי כל כולו עסוק בלהתגונן, ולא בלשמוע אותנו...

גם אם נראה לנו שהוא שותק ו"שומע", יתכן שזה מגיע ממקום של נימוס ודרך ארץ כלפינו, ותו לא, מה שמהניסיון, בגיל ההתבגרות כבר לא קיים יותר, כי אז הוא מתחיל להתנגד. ומבחינתנו זו חוצפה, "איך אתה מעז לענות לי" (ישנם ילדים שיפתחו סוג של אדישות כלפינו, ויקשיבו בחצי אוזן).

למעשה זה לא משנה מה אנחנו מרגישים ומתכוונים, אלא איך הביקורת מתקבלת אצל הילד.

אם כן, יש כאן קונפליקט גדול בין מה שאנו מנסים לשדר לילד שלנו בביקורת, לאופן שבו הוא חווה את זה.

אז מה עושים? והאם יש בכלל דרך להתנהל מול הילד כשהוא טועה, ותפקידנו הוא לחנך ולא ועמוד מנגד?

האם ישנה אפשרות נוספת, או פשוט לתת לילד לגדול כמו פרא, חלילה? הרי ברור שמחובתנו לחנכו!

חינוך בלשון המקרא הוא לשון התחלה, ומשמעות הלשון כאן היא להתחיל את בנין האישות הרוחנית של ילדינו.

הדרכה במקום ביקורת

מתברר שאפשר להחליף את הביקורת בהדרכה.

בעצם, המטרה שלנו היא שילדנו יתקדם בעבודת השם ויתעלה בתורה, ביראת שמים ובקיום המצוות. אז ניתן לו הדרכה בנושא המדובר (בלי גערות! ובלי כעס!) במקום לתת לו ביקורת. לחשוב מה הוא עשה לא בסדר, לדעתנו, ולהדריך אותו. במקום להוציא את כל האנרגיות בלהסביר לו עד כמה הוא נהג לא בסדר, פשוט להסביר לו מה הוא כן צריך לעשות להבא.

כדי שההדרכה שלנו תהיה יעילה יותר, חשוב לשים לב לכמה נקודות חשובות:

א. להתמקד במה הוא כן צריך לעשות להבא, ולא במה הוא לא עשה טוב בעבר. התמקדות בחיוב נעימה יותר לאוזן, ומתקבלת יותר מאשר בשלילה.

ב. לשים לב, מתי אנו נותנים את ההדרכה? חשוב לתת הדרכה מראש, ולא אחרי שקרה משהו (בכל אופן לא מיד אחרי), כי אם מדריכים את הילד, צריך לעשות זאת כלימוד לכל דבר, שנלמד מראש.

ג. לשים לב באיזה טון ובאיזו מנגינה מדריכים. להיזהר מכעס או מציניות. ניתן "להסביר" בצעקות, ואז פספסנו את כל ההדרכה. יש לדאוג לאווירה נעימה, ושההדרכה שלנו תשדר לו לימוד והדרכה ולא הוצאת קיטור.

ד. הדרכה על דברים ידועים היא תזכורת ולא הדרכה. לכן אם הילד נכשל, הוא צריך תזכורת במשפט קצר וממצה, ולא הרצאה שלמה.

ה. חשוב לא לשייך את הילד למשהו הרע שעשה, להיזהר מלומר לו "אתה שקרן" או "אתה גנב" וכו' (זה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו), אלא לומר לו "עשית מעשה של גנבה / שקר".

במקרה שקרה והילד עשה משהו שחייב תגובה מצידנו, אנו כהורים לא חייבים להגיב מידית, וזה לא מתפרש כחולשה, אלא להפך. איפוק משדר עוצמה וכוח.

בנוסף, יש לנו זמן לחשוב בצורה רגועה ועניינית, ואז לשבת עם הילד כשיירגעו העניינים, להסביר לו ולהדריך אותו, ולהתמקד במה כן לעשות להבא, ולא מה רע במה שעשה בעבר. אם צריך, אז גם לתת לו עונש באופן רגוע ושקול.

משיחות עם הורים עולה כי פעמים רבות ישנה מצידם כמות דרישות בלתי הגיונית, והילד פשוט לא מסוגל לעמוד בהן. הסטייפלר זצוק"ל כבר אמר שזה ממש "לפני עיוור", שהאב מכשיל את ילדו לעבור על כיבוד הורים. הוא עלול לחנכו שלא לכבד הורים.

לכן מומלץ לשבת עם בן הזוג בזמן רגוע, ולבדוק אלו מהדרישות לא באמת חשובות מבחינה רוחנית, וניתן להוריד, ומה עקרוני וחשוב לנו, ועליו לעמוד. כי טוב מעט בכוונה.

אם נבדוק, נשים לב שלעיתם אנו ממש רבים עם ילדינו על צעד ושעל, החל ממלחמה על "לאכול בלי מוזיקה" ועד "לא לפתוח את המקרר כשמשעמם לך", ולא נשאר לנו כוח לחנך לדברים שבאמת חשובים לנו.

עידוד כתופסת להדרכה

השל"ה הקדוש שואל על הפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שלכאורה שלמה המלך נותן עצה איך להוכיח חכם, שממילא רוצה לשמוע, שזה קל מאוד. אבל מה לגבי הלץ? אין לשלמה המלך עצה?

אלא מבאר השל"ה הקדוש, שהיא גופא העצה לגבי הלץ, כי כוונת שלמה המלך היא לא להוכיח לץ ולומר לו "אתה לץ", כי בצורת תוכחה זו הוא ישנא אותך. ישנה צורת תוכחה טובה יותר, אותה מציע לנו כאן שלמה המלך. "הוכח לחכם", תפנה ללץ ותאמר לו "הרי אתה חכם, ולא מתאים לך לעשות כך". באופן כזה, התוכחה תתקבל גם אצל הלץ.

תוכחה כזאת וודאי נותנת כוח ועידוד רב למי שמקבל אותה, ומשיגה את התוצאה הרצויה של התעלות בעבודת השם.

לכן העידוד הוא חלק חשוב מאוד תמיד, וודאי בזמן ההדרכה שהוא קיבל מאתנו. כך לא יחוש שאנו מחפשים להוריד אותו או להוכיח לו שהוא לא טוב, אלא להפך, שהוא ילד כזה טוב וצדיק, וזה לא מתאים לו. "הוכח לחכם ויאהבך".

א. ירושלמי הוא יועץ חינוכי, מנחה הורים ומטפל רגשי.