סיון רהב מאיר על הארץ שאליה קונים כרטיס בכיוון אחד

אני מקבלת עוד ועוד סיפורים על ישראלים-לשעבר שחוזרים לארץ. כך כתבה לי הלילה מירית ענף:

"הגעתי לאמריקה לפני כעשור. עבדתי בעגלות, התעשרתי לאט לאט, התמכרתי ל'חלום האמריקאי', השגתי גרין קארד. כמו כולם סיפרתי לעצמי שאני עוד מעט חוזרת, אבל לא באמת התכוונתי. הקורונה גרמה לי לשנות כיוון. זו לא רק התחושה שבארץ מתמודדים טוב יותר, זו גם תחושת חוסר השייכות. כשכל המסיבות התבטלו וכל החנויות נסגרו, נשארתי לבד בבית עם שאלה נוקבת: איפה הבית האמיתי שלי? זו הייתה החלטה של רגע, בערב חג הפסח. אני וחברתי הטובה הדס ארזנו הכל מהר, ורצנו לשדה התעופה.

"יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת על ה'עלייה' שלי: אנשי משרד הבריאות ופיקוד העורף היו אנושיים ורגישים, ולקחו אותנו למלון עץ הזית. כשבדיקת הקורונה יצאה חיובית, לקחו אותי למרכז רפואי עבור חולי קורונה כמוני, בלי ביטוח לאומי, בלי מסמכים מסודרים. קיבלתי טיפול מסור מאין כמוהו. אפילו אחת כמוני, אחת ש'בגדה', מתקבלת פה בחזרה בכזו דאגה.

"בפרשת השבוע, תזריע-מצורע, קראנו על שמירת הלשון, על לשון הרע. כולנו יודעים לקטר על הארץ, לספר כמה קשה כאן, למנות את כל החסרונות. מאז שחזרתי, המבט שלי לפחות השתנה לחלוטין. כמה אהבה יש כאן, כמה מקצועיות וחסד ואכפתיות, כמה קדושה. אה, ובניגוד לכל הביקורים הקודמים שלי, הפעם – קניתי כרטיס בכיוון אחד".

געגוע

בערב יום הזיכרון, יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח שנרצח בפיגוע לפני כשנתיים, כתבה כך:

"ביום הזיכרון אל תזכרו אותנו. אל תחשבו עלי ועל ילדי. ביום הזיכרון אל תרחמו עלי, אל תרחמו עלינו. לא יותר מכל יום אחר.

כי הזיכרון אצלנו הוא תמידי. יומיומי. אין אצלנו ימים מיוחדים להיזכר בו, יש לנו את כל ימות השנה לזה.

ביום הזיכרון תזכרו אותו. יום הזיכרון הוא לא החג שלנו, הנותרים, אלא שלהם, הנופלים.

תזכרו אותו. אותם. תזכרו, תלמדו, תקראו עליהם.

תזכרו כמה גדולים הם היו, ובזכותם – כמה גדולים אנחנו.

יום הזיכרון – לא בשביל לרחם על הנותרים

אלא בשביל לזכור את החיים של הנופלים,

ובכך לזכור את עצמנו.

כי הם היו ואינם, והם השאירו חותם.

ועכשיו נותרנו אנחנו. וביום הזיכרון נשאל את עצמנו: האם אנחנו טובים יותר? האם החותם הוטבע בנו?

אז אני את יום הזיכרון אציין בגאון וגאווה,

שזכיתי ואני זוכה לשאת את החותם שלו, לנצח.

ואשמע סיפורים על נופלים אחרים, שגם הם

הותירו אחריהם חיים.

ואשאיר בצד את האבל והשכול, לימים שיבואו אחריו".

כמו כהנים גדולים

זה קשה. משפחות שכולות רבות מספרות על הקושי לא ללכת לבית העלמין הצבאי, לא להזמין קרובים וחברים הביתה, לקיים את יום הזיכרון תחת מגבלות הקורונה. שמעתי אב שכול אחד, שסיפר שהוא מתנחם בפסוק מפרשת השבוע, פרשת "אחרי מות". וכך הוא הסביר: אהרון הכהן הופך לאב שכול. שני בניו נפטרים. ואז הוא מקבל הוראות לגבי התפילה הקדושה ביותר, ביום הקדוש ביותר. כך הוא אמור להיכנס אל קודש הקודשים, ביום הכיפורים: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". הכהן הגדול לבדו. אסור לאף אחד להיות איתו שם, ודווקא לכן יש כוח גדול למעמד הזה. הרגעים האלה הם אינטימיים, שקטים, קדושים, אבל הוא לא מייצג את עצמו בלבד. האומה כולה איתו, והוא מתפלל "בעד כל קהל ישראל".

במובן מסוים, בתקופה הזו, ובפרט ביום הזה, כולנו סוג של "כהן גדול". אנחנו מאוד לבד, אבל מתוך הבדידות הזו – חושבים על הכלל. מחוברים למי שרחוק מאיתנו פיזית בעולם הזה, ולמי שנמצא בעולם הבא.

זה לא רק

כך כתב השבוע אורי מלמד: "זה לא עשן המנגלים, לא פטישי הפלסטיק תוצרת סין, לא חידון התנ״ך העולמי לנוער יהודי בהנחיית אבשלום – איך הוא לא מזדקן – קור, לא 180 משפחות מצטופפות ב'על האש' על חתיכת דשא ליד צומת גולני.

"זה לא רכב עם דגלים בשלושה חלונות, כי את הרביעי לקחה הרוח לך תדע לאן, לא מצעד שירי יאיר רוזנבלום, לא המטס מעל מוזיאון חיל האוויר בחצרים, רק חמש מקסימום ארבעים ושבע דקות מבאר שבע.

"זה לא טקס הדלקת המשואות, לא בית הנשיא שמעניק את אות החייל המצטיין לעולה חדש מארגנטינה שאחותו בדיוק משתתפת בחידון, לא צידנית מלאה בקבבים, פרגיות, נקניקיות, כנפיים וכמובן סטייקים לעיקרית, לא ילדים עם ספריי קצף, לא המסוק שלוקח את שרית חדד מהבמה בקרית גת לבמה באור עקיבא, לא שרשרת דגלוני ישראל בחסות הבנק.

"טוב, זה גם. אבל יום העצמאות הוא בעיקר מה שהנביא עמוס אומר כאן: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּוצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹושֵׁךְ הַזָּרַע, וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת, וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ".

הדר!

רעיון שכתבה נעמה להב: אלה ימים נדירים שבהם הזקנים נמצאים במרכז. במשבר הקורונה כולם דואגים להם במיוחד, וביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות כולם רוצים לשמוע קשישים, לראיין אותם, להאזין לעדויות. פתאום כובשים את סדר היום מישהו ששרד את אושוויץ, מישהו ששמר בלילה בפרדסים של הקיבוץ, מישהי שעלתה לארץ בגיל 10 בדרך לא דרך. אנחנו מתבוננים באנשים האלה, ותוהים – את כל זה הם עברו? איזה ניסיון חיים, איזו עוצמה מצטברת, כמה אפשר ללמוד מהם. אולי לזה התורה התכוונה בשלוש מילים שמופיעות בפרשה שלנו, פרשת קדושים: "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".

אנחנו מכירים את המצווה הזו עוד מהגן, עד שאולי שכחנו לשים לב למילים. זה לא רק "ודאגת לזקן", לא "וריחמת על הזקן", לא "וקמת לזקן באוטובוס". והדרת פני זקן – תתייחס אליו בהדר, בכבוד. תראה את ההדר שיש בפנים שלו. תדאג לכבד, לרומם ולהדר את הזקנים בחברה שלנו. תן כבוד לכל קמט ולכל שנה.