איך להיות עצמאי ולא לשכוח את העיקר? טור מיוחד לרגל יום העצמאות

פרשת השבוע, פרשת אחרי מות-קדושים, טומנת בחובה ובתוך שמה מסר חזק ביותר.
מסתבר שישנם אנשים שרק אחרי מות – רק לאחר המוות – קדושים, כלומר נזכרים להודות ולומר עליהם מילים קדושות.
כולנו מכירים את זה מקרוב - היה אדם שכולנו התרגלנו אליו, לנוכחותו הסתמית והשגרתית, ולא הערכנו אותו יתר על המידה, ורק לאחר מותו פתאום גילינו עד כמה הוא היה מיוחד.

לכן, שלא נפספס את העיקר - נלמד לשבח ולהעריך את יקירינו בזמן, בעודם בחיים!

והנה סיפור שמעביר יותר מכל את המסר. מסופר על יהודי כפרי שהלך ביער, ולפתע התנפלו עליו שודדים שדרשו שיביא את כל כספו. משטען היהודי שאין לו פרוטה – וכשאימתו זאת דרך חיפוש בין בגדיו - החליטו השודדים שלפחות את בגדיו יקחו. כך ירוויחו אפילו משהו קטן, וכך גם ירוויחו שיקח לו זמן להתארגן עד שיאלתר לעצמו בגד מאיפה שהוא, ובינתיים יוכלו השודדים לברוח בלי שיתפסו אותם.

כך עשו, והשאירו את היהודי המסכן בחוסר כל.

כשהתרחקו מהקורבן, הביאו את הבגדים לראש השודדים, והוא לבש אותם. גם את הציצית הוא לבש, מרוב שהיה נראה בעיניו כמשהו יקר!

בדרכם, השודדים עברו את הנהר דרך הגשר, כשפתאום הגשר קרס, והם טבעו למוות.

לאחר זמן מה פלט הנהר את גופותיהם אל היבשה. היה זה בדיוק ליד הכפר בו התגורר אותו יהודי.

 בני הכפר מצאו את הגופות. מרוב שהשודדים בלעו מים, לא ניתן היה לזהותם.

מה נבהלו בני הכפר לראות על אחת מהגופות את הבגדים והציצית של אותו כפרי.

מידית ובצער רב התפשטה השמועה על מותו של הכפרי, ובמהירות תלו הם מודעות אבל, והתארגנו לערוך לו לוויה.

בינתיים, היהודי מהכפר, המסתתר בין עצי היער מרוב בושתו, ניסה להרכיב לעצמו בגדים מחלקי עלים וחתיכות בדים שמצא זרוקים ביער. לאט לאט הוא הצליח לצאת מהיער ולהגיע אל הכפר. הוא הגיע אל ביתו וכמעט התעלף כשראה על פתח הבית מודעת אבל ענקית המודיעה על מותו, כשהמודעה מבשרת שהרגע ממש מתקיימת הלווייתו (!).

היהודי מיהר לבית הלוויות, וישב בצד, במקום לא נראה. אף לא אחד הבחין בו, מרוב שהיו שקועים בצער רב וביגון קודר. מעולם לא ידע אותו כפרי את ערכו, עד ששמע איך רב העיירה משבח אותו ומקונן על מותו – עד אז הוא לא חלם לרגע עד כמה הרב מעריך אותו. כך הוסיפו להספיד אותו עוד מבני הכפר, ואף בנו עלה, ובבכי סוער אמר עד כמה יחסר להם אביהם, ושיבח את מעלותיו הנדירות! הכפרי ישב ונהנה לשמוע את מה שכמעט מעולם לא שמע מאף אדם, אך יחד עם זאת היה בהלם ובצער על שלא ידע שככה מעריכים אותו, ועל שמתקמצנים לפרגן בעוד האדם בחיים, ובעצם נזכרים לקיים בצורה מהודרת: "אחרי מות-קדושים" - לשבח ולהלל את האדם אחרי מותו, עד כמה הוא קדוש ומיוחד...

בסופם של כל ההספדים, עלה פתאום הכפרי לבמה. כל הקהל נתקף בתדהמה, וכמעט שהיה צריך לעשות כאן לויה ציבורית לכולם... הכפרי פתח את פיו ואמר: "לא ידעתי שצריך למות כדי לשמוע עד כמה מעריכים אותי...".

שלא נפספס את העיקר

בפיגוע המתועב בטולוז שבצרפת, בו קיפחו את חייהם בעלה ושתי ילדיה של אווה סנדרס, היא הפיצה מסר חד: "הורים, נשקו את ילדיכם. אמרו להם כמה אתם אוהבים אותם...".

דווקא כעת, בזמן בו הקורונה מכתיבה לנו איך יראו חיינו, אנחנו לומדים בין היתר מהי עצמאות אמיתית - להירגע ולהשקיט את המרדף המסחרר והמותרות בהם הורגלנו, ולמנן אותם בכמות מתאימה (כעת אין בילויים, אין קניונים וכדומה).
להתרחק מלהיות כבולים באיזיקי ה"מה יגידו", עבורי זו עצמאות אמיתית, לא להיות כבול למעצבי דעת הקהל שלא על פי רצון ה', ובכך לאבד את ה"בן חורין" שבי.
כל אלו מביאים לידי מסקנה אחת - לא לחיות בצורה שכזו, שחלילה תביא אותנו לקלוט שפספסנו את העיקר, ונעריך אותו רק אחרי מות - כשמאוחר מדי!