לשים את הקלפים על השולחן: כך תכעסו בצורה נכונה

בני אדם הם יצורים חברתיים, ומטבע הדברים קורה שאדם פוגע או מעליב את חברו – בשגגה או בכוונה תחילה. לצערנו, גם פגיעה קטנה עלולה לגרור אחריה מריבה גדולה הרבה יותר, והחכמה היא למנוע את אפקט "כדור השלג", ולעקור מן השורש את גרעין המריבה הראשוני.

כיצד עושים זאת?

פרשת "קדושים" כוללת בתוכה מצוות רבות, וביניהן לא מעט מצוות שבין אדם לחברו. נעיין באחת מהן: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז).

במבט ראשוני נראה שאין קשר מהותי בין תחילת הפסוק לסופו. החלק הראשון הוא ציווי לא לשנוא איש את רעהו, והחלק השני עוסק במצוות התוכחה (מיד נבין את מהותה). אולם התבוננות נוספת מגלה קשר מהותי בין תחילת הפסוק לסופו, בין איסור השנאה למצוות התוכחה.

נשים לב ונראה, שהתורה מדגישה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". מהו הדגש על ה"בלבבך"? וכי אם השנאה אינה בלב אלא גלויה לעין כל, אין איסור בדבר? התשובה היא, התורה פונה לאדם ואומרת - אם אתה שונא את חברך בעקבות כך שהוא עשה לך משהו, אל תשמור את הטענה בלבך, אלא להיפך - גש אליו, תפתח יחד אתו את הנושא ותאמר לו שאתה מקפיד עליו. כשיש דו-שיח והידברות, קיים סיכוי סביר שבסופו של דבר תגיעו להבנות וההקפדה תימחק לחלוטין. אולם אם תשמור את הטינה בלב, יתכן שחברך כלל לא יהיה מודע מכך, והטינה תלך ותתעצם מיום ליום עד שהיא תתנפח לממדים גדולים מידי.

במילים אחרות, הציווי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", הוא לא רק ציווי, אלא גם פתרון מעשי למנוע את השנאה. תוציא את הכעסים מהלב אל החוץ, בדרכי נועם ובהידברות, וכך ירפא לך.

התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לבני אדם. לכן, התורה לא מצווה לא לשנוא באופן כללי, שהרי מ"טבע הדברים" יש הקפדה וכעס בין אדם לחברו, מה שכן התורה מצווה, שאם חלילה קרתה תקלה ויש איבה – אין לשמור את הטינה בלב, אלא להיפגש ולשוחח על העניין וכך ייושרו ההדורים. זו דברי המשנה במסכת סנהדרין: "והשונא, כל שלא דיבר עמו שלושת ימים באיבה" (ג', ה'), כשאדם לא מדבר עם חברו שלושה ימים מחמת שנאה, הוא עובר על הלאו של לא תשנא את אחיך בלבבך.

כעת, מבינים אנו היטב את המשך הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". אל תשנא את אחיך בלבבך, אלא תוכיח אותו על מה שהוא עשה. מובן שהכוונה לתוכחה נעימה ומתקבלת על הלב, ולא תוכחה מתוך התלהמות ואמוציות. כשאתה מוכיח אותו ופותח אתו את הנושא, תוכל להגיע אתו להבנות וכך תשובו להיות ידידים.

הקפידה היא ענף של מידת הכעס. אולם קיים הבדל משמעותי בין שניהם. כשאדם כועס, אפילו אם הוא כועס מאוד, בחלוף זמן הכעס חולף וכמעט לא נותר ממנו רושם. מובן שכל מעשה שלילי מותיר רושם בנפש האדם, אולם "בגדול" הכעס חלף ועבר לו. הקפדה היא סוג דבר הנשמר בלב, וככול שחולף הזמן ההקפדה מכרסמת בלב יותר ויותר עד שבמשך הזמן היא עלולה להגיע לשנאה של ממש ולהשלכות נוראיות. ה"סימפטום" הראשון של ההקפדה הוא שמפסיקים לדבר אחד עם השני. כשקורה דבר כזה, כשאדם מרגיש לא בנוח לדבר עם השני כי הוא מקפיד עליו, עליו להתעשת מיד ולפורר את ההקפדה.

אדם מסוגל לכבוש את כעסו. זו משימה אפשרית. אולם להסיר את ההקפדה זו משימה קשה הרבה יותר, משום שההקפדה נמצאת עמוק בלב, במקום פנימי. חייבים לפורר את ההקפדה עד שהיא תסור מן הלב.

כיצד עושים זאת?

השלב הראשון אולי קצת מפתיע, אך חשוב מאוד. בשלב הראשון ראוי לאדם "לחפש" ולעיין בתוך עצמו האם מקוננות בתוכו קפידות. אצל אדם נורמאלי יתכן ומתעוררות עשרות פעמים ביום קפידות, והוא לא שם לב לכך. אולם זה שהוא לא שם לב, אין זה אומר שהקפידות אינן קיימות, הן קיימות, אך הוא לא מייחס לזה חשיבות. כדאי לחפש את הקפידות, לגלותם ולפוררם.

קשה היא מצוות התוכחה. קשה, אך כדאית.

עד כמה שקשה מצוות התוכחה, המחילה קשה שבעתיים. כשחבר בא לבקש מחילה, אם אנו באמת לא מוחלים ועדיין מקפידים עליו, אל לנו לומר לו "מחול לך". אם אנו לא באמת מוחלים, כדאי לומר לו שישוב אלינו עוד כמה ימים. מחילה אמתית זו עבודה קשה ואל לנו לזלזל בה. כדי למחות כל רושם מהלב אין להתבייש מלבקש זמן ממבקש המחילה, זמן שיאפשר לנו לחשוב שוב על מה שאירע, לעבד את הנתונים ולפלס דרך למחילה. אין ספק שזו עבודה קשה מאוד, אך שכרה האישי רב.

כאמור, רוב הקפידות שיש לנו במהלך היום הם קטנות ומזעריות, ואפילו קצת קטנוניות. קפידות מסוג זה כדאי לפורר מיד על ידי מחשבה ולימוד לכף זכות, כדי שהזבוב לא ייהפך לפיל.