מדף למפתחות הפחד: מי אשם בהתפרצות הקורונה?

התקופה הזו היא מעין אבסורד. הכניסו אותנו למבצרינו בקירות והוציאו אותנו מבית הלב הבטוח של עצמנו. פנים וחוץ משחקים להם משחק כפול.

אני מבקשת להניח כאן הנחה.

אני מבקשת להניח כאן הגדת חיים חברתית. היא שלי לחלוטין, ולכן ודאי סובייקטיבית.

היא נולדה בתוכי, במזל טוב ובחסדי ה' כשניסיתי להתמודד בבית הנפש של עצמי עם הנושא החרדי-חילוני שנרקם בקורונה טיימס. הנה, אזור פנימי שלי שחשבתי שסודר כבר מזמן, ושוב עשה לי בעת האחרונה צרות.

 כל אחד חווה מתישהו כאבים, הרי, בבית הלב של עצמו. בשביל זה באנו.

התקשורת שגעשה, ואחריה החברות של אמא שלי שצלצלו ללא הפסק, כאלה שלא זכרתי שעדיין נמצאות בין החיים, התקשרו ללא הפסקה, לשאול נעבך, אם הבת של ורדה וגבי, נעבך, שנמצאת בגופה, נעבך, בתוך ציר המצורעים, מה שלומה, מסכנה שלנו, איך היא שורדת את התופת החרדית. צליל קולם היה צורם.

התגובה החרדית אחרה לבוא מזו החילונית, נכון. כבר דנו בכך די. מקורות מידע, המבנה ההיררכי של החברה, יום יום של מגע קהילתי, היפך בדידות, שחרית מנחה ערבית, שמחות בשפע ובתים הומים מתינוקות.

מקווה שלא שכחתי כלום.

אני יוצאת שניה מבני ברק. עוד מעט אשוב.

נפש האדם היא נפש האדם היא נפש האדם.

מצבי לחץ פרטיים כמו אבדן גדול, אבל, תסכול, חוסר ודאות, חוסר אונים, פחד, הם מצבי אובדן שליטה. הם לא חלק מהשגרה הרגילה, וכשהם מתרחשים, אחד האינסטינקטים המיידים של האדם בניסיון שלו להיאחז בשפיות או בשליטה שאבדה לו, הוא להאשים מישהו אחר.

זהו סוג של ניסיון במוח להסביר לעצמנו למה זה קרה. סיבתיות תמיד מקלה, זוהי תופעה ידועה מעובה בהרבה הגיון והוכחות. זה סוג של ניסיון עצמי לתת לנו אינסטינקטיבית חזרה לשפיות ולהגיון של מה מתרחש כאן.

רוב האנשים מאשימים מיד מישהו אחר. גם בעניינים קטנים. במקרים פרטיים זה המישהו הזה שנמצא לידם בבית, הוא הכי פנוי לזרוק עליו אשמה. המאשים באמת בטוח בתוככי עצמו שהאחר הזה אשם. הרי אם הוא לא היה מרגיז אותם - הם לא היו מתרגזים ויוצאים משליטה, הנה הוכחה.

אנשים אחרים, מזן שונה, יאשימו מיד את עצמם, ילקו את נפשם הפצועה גם ככה, ויכעסו פנימה.

אלה נדירים יותר. אף קיצוניות אינה בריאה. יש כאלה שינקטו פעם בככה ואולי פעם בככה.

סיכום ביניים: כשקורה משהו קשה שנופל על האדם וגורם לו אי נוחות, יהיה נח לחפש מיד מי אשם. זה נותן לו לרגע מדף להניח עליו את מפתחות הפחד של הלב שלו.

אחר כך, כשיתעכל האבל, אחר כך, כשתחלוף תקופה, אחר כך, כשנתרגל למציאות - יוכל האדם להוריד בנחת את המפתחות מהמדף ולחשוב ברוגע, האמנם האחר אשם? האמנם זה רק הוא?

האם באמת זו הדרך?

אולי הייתי תקיף מדי? חד מדי? אולי השתמשתי במילים בוטות מדי? צועקות מדי?

לאט לאט אפשר יהיה לדבר. בהנחה ששני הצדדים ירצו בכך.

גיל המשבר הוא פקטור חשוב בניהולו. לתקופת משבר יש גיל. בגיל הצעיר לא יודעים לדבר. יודעים לכעוס.

חזרה לקורונה טיימס.

ההתקפה החילונית על החרדי המדבק, חסר האחריות, חסר הקשב וחסר ההתחשבות, זה שייקח לנו את מכונות ההנשמה, זה שלא הולך לצבא, ציטוטים מדברים שכתבה לי חברתי החילונית, עופרית, הגיעה בימים הראשונים ההם.

הכל השתנה ברגע.

אצל העולם החילוני ה"השתנה ברגע" קרה קודם.

איום קיומי בסדר גודל עולמי שלא היה עד אז, פתאום הופיע.

כל המציאות החיצונית בוטלה. ערכי הכסף, הממון, הבילוי, המעמד - עורערו, החוקים החברתיים, מחשבות מוניטריות, מי חזק ומי חלש. האמת? מפחיד, כולנו נבהלנו.

הם ידעו מזה קודם. חוסר אונים מוחלט, ויהודים עם זקנים הסתובבו רגועים, אינם מבוהלים, מתנהגים אחרת, לא מקשיבים?

"אם נהיה כמו איטליה", היה מי שאמר בימים המפחידים ההם, "זה בגלל החרדים".

זהו.

מה יש לנו בדלי, ליד המגרפה ומתחת למסננת? מגפה חדשה, איטליה, מוות, קונוטציה די.אנ.איית אנטישמית שתמיד אפשר להאשים את היהודים. לא אותנו, הנאורים, שנראים כמו כולם. אלה השחורים האלה, שגם בפולין שנאו אותם, שגם בוורשה תלו על גדר הגטו שלהם שלט גדול "זהירות מגפה", הם אשמים בהכל.

חברותי החילוניות היקרות, לא כולן, אלה שצעקו עלי בימים ההם מילים קשות על בחירות חיי: אני אוהבת אתכן, יחד עם השוני. החיים הם גלגל, פעם אתה שם ופעם אתה כאן. אתה תמיד מסיים שם, ככה זה. הציבור החרדי, נכון, הינו אחר. תפיסת עולמו שונה, אפילו ההעלבות שלו אחרת. כמה שנים שלא אהיה דוסית, אני עדיין נעלבת בחילונית, בוכה בלב על אחים שרבים, לוקחת את זה לצער השכינה. בואו נעצור פה, הציבור החרדי חושב שונה. הוא לא לוקח עמוק ללב את מה שחושבים עליו, הוא חי אמת. אין בו שנאה. הוא לעולם יעזור לכם בכל מה שהוא יודע לתת, הוא יודע לתת דברים אחרים. הוא מכיר תודה, הוא יחכה לכם בידיים פתוחות חמות ואוהבות, בטח בכל מה שקשור לבריאות, כל תחום של חסד, סודות של קיום העולם, שורשים מבית סבא ותפילה מעומקא דליבא, גם עליכם, כזו שלא שבה לעולם ריקם. לפעמים היא לוקחת זמן.