החזן אלי סלומון: "מה שהשגתי דרך התפילה בחצר ביתי, לא הצלחתי להשיג מעולם"

בעידן בו בתי הכנסת התחלפו בחלונות ובמרפסות, עם ישראל נחשף בפנים היפות שלו. אחד מאותם אנשים שנחשפים בתקופה זו לציבור ועוסק בלשמח את עם ישראל הוא החזן אלי סלומון, מי שמכונה בפי המון העם "מלך הזיצים", אותו פגשתי כשהגיע השבוע לבניין מגוריי,  לשמח בברית מילה שהתקיימה באחת המרפסות.

"את מה שהשגתי דרך התפילה שעשיתי בחצר ביתי, לא הצלחתי להשיג מעולם", הוא מספר בהתרגשות. כשאני שואל אותו "מה בדיוק גילית בחצר שלך?", הוא מושיב אותי במרחק של שני מטרים ומזיל דמעה. "באזור בו אני גר, בגבעת שמואל, ישנן הרבה משפחות שלא שמעו תפילה מימיהן. הן לא היו בבית הכנסת, ופתאום בית הכנסת בא אליהן, לחלון ביתן. התגובות שקיבלתי מהן לאחר תפילות החג, לא ישאירו אף אחד אדיש", הוא מוסיף. הבנתי שיש כאן משהו מעבר.

אלי סלומון (33), נשוי ואב לשלושה, הוא בן לשלשלת חסידי סערט ויז'ניץ. "סבא שלי הוא הצדיק המפורסם מבני ברק, הרב אליהו ליאון לוי זצ"ל, המכונה 'בבא ליאון', שמעבר להיותו חזן גדול, התמצא מאוד בשירת המקאמים".

בטרם שאני מספיק להתפלא, איך הוא נכד לשלשלת חסידי סערט ויז'ניץ, וגם נכד של בבא ליאון, שהוא מיוצאי תורכיה, מקדים אותי סלומון: "אמי ספרדייה ואבי אשכנזי, ומכאן השילוב שבי, שמחבק את כל הזרמים, ומאפשר לי לשלב בתפילות את כל סוגי החזנות, לרווחת כל המתפללים. כך יוצא שאין מתפלל אחד שלא מוצא מקום ליהנות בו".

החזן אלי סלומון עם הסבא בבא ליאון

תפילה עם דמעות

במסגרת חזנות המרפסות, מהו המקרה שריגש אותך במיוחד?

"היו הרבה מקרים מרגשים שפגשתי בשבועיים האחרונים וריגשו אותי מאוד. באחד מהם מדובר באחד מהשכנים שלי, יהודי בשנות הארבעים לחייו, ששנה ופירש ל"ע. הוא היה בצעירותו עילוי בישיבת פונוביז', ויום אחד הוא נפל למשבר, שגרם לו לעזוב את הדת לגמרי. הוא ראה מחלון ביתו שאנו מתחילים לקיים תפילות בחצר שלי, וכל הדיירים ברחוב משתתפים מבתיהם. לאחר כמה ימים הוא שלח הודעה בה כתב שהוא רוצה לעשות מנגל בשבת, אבל הוא לא רוצה להכעיס את הדתיים, לכן הוא רוצה לדעת מתי השעות של התפילות. אבל כמו שהקדוש ברוך הוא אומר 'פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם כפתחו של אולם', מה שקרה מאז, הוא שקול התפילה עלה בחלונו, וחדר לתוך הבית שלו, או יותר נכון לומר, חדר ללב שלו. הוא לא עמד בזה, ויצא לחלון כדי להשתתף בתפילה. לאחר מכן הוא שלח הודעה: 'עשרים שנה לא התפללתי. שמעתי את התפילה המרגשת, זה הזכיר לי את הילדות, הזלתי דמעות ובכיתי כמו תינוק'. הוא ביקש לדעת את זמני התפילות, ומאז הוא שותף מלא במניין שלנו. אני יכול להישאר אדיש?".

סלומון אכן לא נשאר אדיש. ניכר עליו שהסיפורים הללו נוגעים בו חזק מאוד. "היה עוד מקרה", הוא נזכר. "בחול המועד, תוך כדי שאני מחזן את התפילות וההלל בליווי מוזיקאלי, שירה והרבה שמחה, אני מבחין לפתע באישה חילונית עומדת בפתח החצר עם סידור ומתפללת ברגש רב. זאת תמונה שבשבילה שווה לי לשלם הון".

ויש לו עוד סיפורים רבים מספור. "אתמול בערב", הוא נזכר, "התקשר אליי יהודי שסיפר לי, כי למחרת בבוקר השכן שלו עושה שמחת ברית, ובברית לא יהיה מניין אנשים, אפילו לא משפחה, ובגלל ספירת העומר גם לא תהיה מוזיקה. הוא שאל אותי אם אני מוכן לבוא ולשמח את המשפחה. מובן שהמקרה נגע מאוד ללבי, אבל מאידך היה לי חשש כבד לצאת מהבית. התייעצתי עם רעייתי, ולאחר שביררתי שהכל ייעשה לפי ההנחיות של משרד הבריאות, אישרתי את השתתפותי. היום הגעתי לבניין, ויחד עם כל תושבי האזור, ובהשתתפות מלאך הברית, אליהו הנביא, שכנראה הצליח לעבור את כל המחסומים של בני ברק, שימחנו את המשפחה בשמחת הברית, כשאני עמדתי במרפסת של אחד השכנים, כל דייר עמד בחלון ביתו, והברית הייתה במרפסת של אבי הבן. היו שם מלבדו רק המוהל והסנדק. לאחר שהסתיימה הברית, הבנתי כמה היה חשוב שיהיה מישהו שירכז את השמחה, ויאגד את כולם בשירה ובשמחה".

לשמח אב שכול שלא מוכן לבכות

מה שמעניין בדבריו של אלי, זה לגלות שאין זה עיסוקו העיקרי כלל, והרבה פעמים, כשמדובר בחסד, התגמול היחיד שהוא מקבל הוא השמחה שהוא משמח את הבריות. "יש לי כמה עסקים עצמאיים בהם אני עוסק לפרנסתי, אבל בלילות אני מתפנה לשיר, לנגן ולהתחזן בכל מיני מקומות", הוא מסביר. "למשל, לפני חודשיים התקשר אלי אב שכול, שלפני שנה נפטר בנו מהמחלה. יום השנה קרב ובא, אולם האב לא רוצה שלילדיו תהיה טראומה מהטקס, לכן הוא מבקש שזה יהיה 'זיץ' שירי רגש, עם המשפחה והחברים. הגעתי יחד עם עוד כמה חבר'ה, שרנו ועשינו שמח. החלק הכי מרגש שם, היה הרגע שבו האב ביקש שאשיר את השירים שהילד שלו אהב. נחלי דמעות נשפכו. יצאתי עם תחושה ששימחתי משפחה שבורה, והנעמתי להם את הרגעים הקשים שחזרו להם ביום השנה".

כשסלומון מספר לי על ערבי השירה שהוא עושה, אני לא צריך להאמין לו, כי אני בעצמי השתתפתי בכמה מהם. כמו למשל בשמחת בית השואבה, שהתקיימה בסוכות האחרון למשפחות מיוחדות. הוזמנתי לשם, ופגשתי את סלומון על הגיטרה והמיקרופון. "אתה זוכר את שמחת בית השואבה שהייתה בסוכות האחרון?", שאלתי אותו. "כן, בטח שאני זוכר", הוא משיב. "אף על פי שכל שבוע אני משתתף בכאלה אירועים, אני לא שוכח את המקומות המרגשים שאני שותף להם".

אתה יכול לשתף אותי בעוד מקומות מרגשים שנחרטו בזיכרונך?

"כן. זה היה ממש לפני חודשיים, בטרם התחילה הקורונה. טסתי עם אשתי ליוון. לקראת סוף השבוע התחלתי לברר אם יש בית כנסת בסביבה, אבל לצערי, נאדה, אין כלום. ואצל אלי סלומון, שבת בלי קבלת שבת כהלכתה, לא שבת ייקרא שמה. "חיפשתי קצת באינטרנט, וראיתי שישנו בית כנסת עתיק בשם 'עץ החיים', שנבנה לפני כאלף שנה ב'חנאיה' - עיר עתיקה, יפיפייה, מלאת סמטאות ישנות כמו בצפת, ויושבת על נמל יפהפה. לפי המידע שמצאתי על בית הכנסת, הוא נפתח רק בערב שבת, בשביל קבלת שבת, ומי שאחראי על זה הוא פרופסור יהודי מאנגליה בשם ניקולאס, בן של ניצול שואה מהאי כרתים. ניקולאס הוא זה ששיפץ את בית הכנסת, לאחר שחרב בשואה, ומאז הוא מתפעל אותו. אולם לצערי, אותו ניקולאס, נפטר לפני שנה וחודשיים, ומאז המקום שומם. לא חשבתי יותר מדי, ואמרתי לאשתי: 'אנחנו לא נשארים כאן. אנחנו לוקחים מונית למקום בו נמצא בית הכנסת, ושם נבלה את השבת'. לאחר שלוש שעות של נסיעה מפרכת, ולאחר פרידה משלוש מאות יורו, טבין ותקילין, הגענו לעיר שבה שוכן בית הכנסת. שכרנו חדר במלון סמוך, לבשתי את הווסט, ויצאנו לבית הכנסת. לאחר כמה דקות הליכה הגענו סוף סוף לבית הכנסת, אבל אז חשכו עיני. בית הכנסת סגור. פה הייתה נקודת השבירה שלי. כל כך הרבה זמן נסיעה, מאמץ וכסף, וכל זה לשווא. אמרתי לאשתי, אין מה לעשות, לפחות אני ואת נשב על איזה ספסל בנמל, ונגיד שם את מזמורי קבלת שבת, וכך היה".

כאן ניכר על סלומון כי הוא מזיל דמעה כשהוא רוצה לספר לי את המשך השתלשלות הדברים. "התיישבתי על הספסל ופניתי לאלוקים. 'טאטע, לא יכול להיות שהבאת אותי סתם עד לפה. לא יכול להיות שזה לשווא'. בהחלטה של רגע החלטתי לחזור למקום, אולי כן יהיה פתוח. להפתעתי, הוא אכן היה פתוח. בפנים ישבה ה'גבאית', אישה מבוגרת, ישראלית לשעבר בשם אהובה. פניתי אליה, ואמרתי לה שאני חזן מישראל, ואני ממש אשמח לערוך במקום קבלת שבת. את ההתלהבות שלה מהצעתי אי אפשר לתאר במילים. 'ניקולאס', היא אמרה לי, 'היה עושה פה קבלת שבת כל שבוע, ומאז שהוא נפטר, אין מי שיעשה. כבר למעלה משנה שאין פה קבלת שבת'.

"בינתיים נכנסו למקום תיירים מכל העולם, ואני ממש התחננתי לריבונו של עולם שישלח לי מניין כשר. בתחילה היו במקום ארבעים נשים ורק תשעה גברים, אך לאחר תפילה קצרה, נכנס עוד זוג מארצות הברית. אנחת רווחה, 'יש לי מניין ואפשר להתחיל להתפלל'.

"הרגשתי באותם רגעים את רוחו של ניקולאס ז"ל איתי, ובדמעות התחלתי לשיר 'לכו נרננה'. התפילה שהייתה באותו מעמד הייתה מרגשת במיוחד. סלסולים מזרחיים, יחד עם שירי קרליבך. נוסח חסידי אוטנטי, עם קצת חזנות. ממש סלט יווני מושלם. אנשים שמעולם לא דרכה כף רגלם בבית הכנסת בכו כמו ילדים קטנים, ואני יחד איתם. אחרי התפילה ניגשה אלי אהובה עם דמעות בעיניים, וביקשה שאומר קדישלעילוי נשמת ניקולאס, שמסר את נפשו למען בית הכנסת, ולא זכה שיגידו קדיש אחריו".

אני חזן, לא עושה הלוויות

"כשאני שר מזרחי אני יותר לוי מאשר סלומון", הוא ממשיך לספר לי בחיוך, "אבל אם כבר הזכרנו את השילוב שאני עושה עם השירה הספרדית, אני חייב לספר לך משהו".

הוא שותק לרגע, ואז מתחיל לפרט: "בחלק ממסעותיי לקהילות בעולם, הגעתי לכבוד 'שבת עולמית', לדרום אפריקה. חיזנתי אצל הספרדים, ולמחרת אצל האשכנזים. רב המקום, שנהנה מאוד, הזמין אותי לביתו, ומאז נוצרה ידידות שהולידה לאחר מכן גם שידוך בין בני זוג שהכרנו. סיפרתי לרב שאני ממשיך בטיסה לפורט אליזבט ולקייפטאון. הרב אמר לי שבין פורת אליזבט לקייפטאון, יש דרך הגנים, שזו דרך של כמה ימים,  בין היפות בארץ, ובאמצע הדרך יש ישוב על הים שנקרא פלטנברג ביי, ויש שם קהילה יהודית עם חמישים משפחות, בלי רב. הרב הציע שהוא יקשר אותי שם עם ראש הקהילה, שקוראים לו גוני, וכך אהיה שם בשבת, אחזק ואחזן לעוד קהילה נשכחת. כשהגעתי למקום גיליתי את המקום הכי יפה עלי אדמות, למרגלות הים. מובן שדאגו לי שם לכל מה שצריך, אוכל ולינה. בליל שבת הגיעה לבית הכנסת כל הקהילה, שזה בערך ארבעים איש, ופתחתי בשירה ובזמרה. בהתחלה הם הסתכלו עלי כמוזר, אבל לאחר כמה שניות כולם רקדו ב'לכה דודי'. למחרת בבוקר, מובן שכולם הגיעו, אבל הפעם לא לבד, אלא כולל כל המשפחות שלהם, כדי להשתתף שוב בתפילה המרגשת, מה שכנראה לא היה שם הרבה זמן. במוצאי שבת הודיעו לי שבשבת נפטר זקן מהקהילה, ערירי בלי ילדים. התבקשתי לערוך לו הלוויה יהודית, עם כל המשתמע. התקשרתי מהר לרב בארץ, כדי שילמד אותי מה לעשות. אני מבין במוזיקה, בריקודים, לא בהלוויות... וכך מצאתי את עצמי עורך טהרה והלוויה יהודית ליהודי ערירי, וללא שהייתי שם היו נאלצים לחכות כמה ימים עד שיגיע רב מאזור מרוחק. למדתי מכך, כי לפעמים בן אדם מגיע למקום, ואין לו מושג למה הקדוש ברוך הוא שלח אותו לשם, עד שהוא זוכה שמסובב הסיבות מראה לו".