"איך לא ידעתי", פרק מ"א - להישאר לבד

ויום אחד נלקחו כולם.

 אמא לא הבינה הרבה ממה שהתחולל סביבה. הבית בגטו פביאניץ לא היה בית. והחיים לא דמו לשום דבר שהילדה הקטנה הכירה, ולכן, כשהתבקשו כל תושבי הגטו להתכונן לפינוי נוסף, הם לא יכלו לחלום על משהו גרוע יותר.

שוב התארגנויות

ובמזוודות מרובעות ובסדינים צרורים. שוב הכינו איזו צידה מכל מה שהיה או לא. ושוב התאספו בכיכר, מבינים שאין לאן להימלט ולא מעלים בקצה דעתם מדוע, בעצם, עליהם לעשות זאת.

זה היה הרגע בו היא ראתה את הוריה בפעם האחרונה. ולא היו בו בכיות או נשיקות, לא היו צוואות ומילות פרידה, כי מי בכלל יכול היה לחלום שזו הפעם האחרונה?!

לא היא, הילדה הקטנה והצנומה שעלתה אל החשמלית יחד עם אחיה הקטן. 

הנסיעה לא הייתה ארוכה. והם מצאו את עצמם בלודז' הסמוכה, ברובע בלוטי המוזנח והעני, בתוך אחד הגיטאות האיומים והמפורסמים לשמצה - גטו לודז'.

ביום אחד היא השילה מעליה את דמות הילדה הקטנה הכרוכה אחר סינר האם הנמרצת. והפסיקה להיות ילדה. אמה לא הייתה יותר ואביה גם לא, האחים הגדולים, האחיות, כולם, מלבד אחיה הקטן ואחותה הגדולה, לא היו כבר מסביבה. שוב לא הייתה זו הילדה הקטנה והמשתובבת, עם הפריווילגיות של בת הזקונים שצמר גפן כרוך עליה. היא צללה בבת אחת אל אוקיינוס של צרות ולא הייתה שום ברירה. היא הייתה מוכרחה לשחות. 

האחות פסיה נפטרה בגטו, וגם בנה הקטן. נותרה רק רות, והיא הלכה עם נאדזיה ומשה, שני הדודים הצעירים שלה להתגורר אצל האחות שׂוּרצֶ'ה (שרה) וילדיה. בינתיים, אמרו הילדים לעצמם. רק בינתיים, עד שהם ישובו ויפגשו את אבא ואמא היכן שהם ממתינים להם.

אבל אבא ואמא לא המתינו יותר בשום מקום אפשרי, הם נחו בגן עדן במחיצת כל נשמות הצדיקים. המשאיות שלהם נלקחו מיד לחלמנו, והם נרצחו באכזריות חייתית. אבל איך יכלו הילדים לדעת?!

בלודז' עבדו כולם. הגטו היה בית חרושת אחד ענק שפעלו בו אלפי ידיים קטנות ומורעבות. רומקובסקי, מפקד הגטו היהודי, סבר שאם הגטו יהיה יצרני דיו, הנאצים לא יחסלו אותו. ולכן כולם היו מוכרחים לעבוד בו. ברעב איום ובתנאים מחרידים, לעבוד ללא הפסקה.

האחות הגדולה עבדה ברישום מסמכים, ואמא התחילה להכין מגנים מקש לנעלי החיילים הנאצים.

היא הייתה קמה בבוקר וממהרת אל בית החרושת המאולתר בגטו, הקש היה דוקר את כפות הידיים, בוקע אותן ומניח לדם לזרזף בכאב. הקש היה חוזר ופוצע את אותם המקומות שוב ושוב, ולא היה למי לבכות ולהתלונן, ולא היה מי שיחבוש את הפצעים וימחה את הדמעות. לא הייתה לה כבר אמא... 

אמא ישבה שם, שעות ארוכות ארוכות, ימים אינסופיים, קש דוקר מבחוץ ורעב מבפנים. אבל אי אפשר היה להפסיק, בגטו לודז' היה הקש נערם תמיד מחדש וכמה זוגות נעלים שהכנת, לעולם לא סיימו את המלאכה. אם נהיה ייצרנים נינצל, אמרו ההוראות החד משמעיות של הגטו. 

"הרבה ימים חלפו מאז", אני מספרת לבנות שהולכות איתי בשביליה היפים וברחובותיה הרחבים של לודז', "הגטו נהרס עד היסוד. והיהודים, יצרנים ככל שיהיו, נשלחו הלאה, אל מחנות הריכוז והמוות. הגטו לא הציל אותם, וגם לא העבודה המפרכת של הילדים הקטנים".

"הרבה שנים חלפו", אני אומרת לבנות, "ראו את העיר המתחדשת, את הבתים היפים שהיו של יהודים ואת בניין העיריה שהיה בעבר ביתו הפרטי של אחד מנגידי העיר. ידיה של אמא החלימו מן הקש הפוצע, והם זכו ללטף ברכּוּת את ראשי הילדים הקטנים שנולדו לה. הם בישלו בעבורם וקילפו אוכל בריא, וכשהיו פנויות מן העבודה החזיקו בכל הכח במסרגות, כאילו הידיים ביקשו לחיות מעצמן".

הקש היה זיכרון רחוק ונורא, ולא עלה יותר על השפתיים. זיכרון שאיננו. 

עד שנפתח המוזיאון החדש לשואה של 'יד ושם'.

הבנות מביטות בי כמו שמביטים שמישהו שמגלה את סוף הסיפור אבל עדיין משאיר אותן במתח.

"'יד ושם' בירושלים?" שואלת שקד. היא מתל אביב, שקד, והיא שואלת רק כדי לוודא, אבל בעצם רוצה לומר לי: 'מה הקשר בכלל?'

כן, בירושלים. אמא התקשרה אלי, הפתיחה של המוזיאון הייתה מתוקשרת מאוד ואמא שמעה על המוזיאון שנפתח ומיד הרימה אלי טלפון. "חנה", היא אמרה, "כשאהיה אצלך, תקחי אותי למוזיאון".

לא התלהבתי. ללכת עם אמא למוזיאון, היה דומה בעיני כמו טיול בשדה מוקשים טעון כשאף פעם אינך יודעת מה עלול להתפוצץ מתחת לרגליים ממש. אבל אמא בקשה, אז הלכתי. כולאת את נשימתי במאמץ וחוצה איתה בחשש את הפרוזדורים החשוכים והכואבים.

פתאום מצאנו את עצמנו מול נעל הקש. כן, נעל אמיתית שהובאה מן הגטו. בדיוק כמו זאת שאמא עשתה. ואולי אמא עשתה גם אותה?

אמא לחצה את ידי. "ראי!" היא הצביעה על ויטרינת הזכוכית הדוממת וקולה רעד, "הנעל הזאת, עם הקש, בדיוק כזאת הייתי עושה... בדיוק..."

שקט השתרר בחדרון הקטן. מילותיה של אמא נאמרו בשקט, אבל היה בהן מדי הרבה רעד, עד שכולם שמעו זאת, מבינים שמשהו עצום קורה כאן, וזה מילא פתאום את החדר.

קבוצת שוטרים ומפקדיהם נעצרו פתאום על עומדם. הם הביטו באמא הרועדת ובנעל הקש שבתצוגה והבינו שהם עומדים בפני רגע גורלי במקום הזה. בשקט הם באו, כולם, קבוצה שלמה, מבקשים לשמוע את האשה האצילית והמבוגרת שפעם הייתה ילדה קטנה והכינה בידיה נעליים כאלה בגטו לודז'. אמא סיפרה והם הביטו בה. היא לא הייתה תמונה על הקיר, אלא עמדה מולם, יפה ואצילית כל כך. "את הבת שלה?" הם שאלו אותי ביראת כבוד, "אמא שלך זכתה להינשא, וללדת ילדים? היא הקימה משפחה?"

 אמא חייכה אל השוטרים הקשוחים שהקיפו אותה פתאום במעגל חרישי ומשתאה, היא מנתה בפניהם את שמות ילדיה ואת כל הנכדים שזכתה להם, בחסדי שמים, הילדה הקטנה והבודדה מגטו לודז'.

זה היה רגע מרגש ומלא נחת, וכל לובשי המדים הרכינו ראשיהם בענווה והערצה מול אמא. הנה פגשה אמא את נעל הקש שלה. וידיה כבר לא דקורות כאב ורעב, כי אם מלאות ברכת השם עד גדותיהן. 

אני מסיימת את הסיפור ושבה אל קבוצת הבנות המתהלכת בלודז', ואל אמא, ילדה קטנה בגטו, שלא חלמה שכל מה שתשאר ממציאות החיים המטורפת, היא רק נעל בתוך ארון זכוכית.