כתבות מגזין
"גיליתי שאני חולה שבוע לפני הלידה": חגית בן עזרא ילדה בצל הקורונה
בחודש מתקדם להריונה גילתה חגית בן עזרא כי היא, בעלה ורוב ילדיה חלו בנגיף קורונה, משם והלאה החלה התמודדות מרגשת ומלאת שמחת חיים, שנמשכה לכל אורך התקופה, למרות התלונה שהוגשה נגדה במשטרה, ושורה של אתגרים שניצבו בדרכה
- דוד פריד
- פורסם ו' אייר התש"פ |עודכן
"אם כל לידה היא מאתגרת, לידה בערב פסח – היא ללא ספק מאתגרת יותר, ולידה שמתרחשת כאשר היולדת ובני משפחתה חולים בנגיף קורונה על אחת כמה וכמה, וזה בדיוק מה שקרה לי", אומרת חגית בן עזרא, (40) מנוף הגליל, שסיפורה ריגש אלפים.
בשיחה שאנו עורכים עמה זמן קצר לאחר שהרך הנולד הוכנס בבריתו של אברהם אבינו, אומרת בן עזרא כי זו הייתה טראומה של ממש לגלות שחלתה בווירוס שבוע בלבד לפני הלידה, אך למרות זאת, "ההתאוששות הייתה מהירה", כלשונה.
משפחת בן עזרא נדבקה כמעט כולה בנגיף, מלבד הפעוט בן השנתיים. "העובדה שהקטן לא נדבק, לא סייעה לנו בהתמודדות עם המצב. קניות הוא לא יכול לעשות", היא מחייכת. "אבל, קיבלנו את המצב החדש בהומור.
"לידה בתקופה כזו, תחת המגבלות הללו, היא אירוע מורכב במיוחד שיש בו גם לא מעט יתרונות", היא מוסיפה. "התקופה הזו הייתה עבורי מלאת אמונה. למדתי במהלכה עד כמה אני סמוכה לגמרי על הקב"ה. הבנתי שאני יכולה לחשוב שהעתיד ברור, אבל הוא למעלה מתווה את האירועים. אם בתחילה חשבתי שאגיע אל הלידה הזו רגועה לחלוטין, בכל זאת, ילדתי כבר עשרה ילדים, אני מנוסה היטב ויודעת לכאורה כיצד הכל אמור להתנהל, וכי מדוע אמור להיות שונה הלידה ה-11 משאר הלידות שקדמו לה?, הופתעתי למצוא את עצמי פתאום במצב שונה לחלוטין ממה שהכרתי. האירוע הזה לימד אותי שגם אם עברנו בדיוק את אותו התהליך מספר רב של פעמים עד כה ונראה לנו שהאירוע אותו אנו עומדים לעבור יהיה דומה, עדיין הכל יכול להשתנות, כי השגרה הרגילה יכולה להפוך ברגע לשונה לחלוטין".
"איננו יודעים כיצד וממי נדבקנו"
למרות המעקבים המשוכללים והאיכונים הסלולאריים שנעשים על ידי מערכת הביטחון בכדי לעקוב אחר מפת ההידבקות בישראל, גם עכשיו, כחודש לאחר מכן, עדיין לא ברור מי הדביק את משפחת בן עזרא. "האם זה אני או בעלי, או שתי הילדות בשירות לאומי, או הבן מהישיבה? איננו יודעים. את הנגיף יכול היה להביא כל אחד מארבעתנו, אולי במהלך נסיעה בדרכים, אך מלבד השערות איננו יודעים דבר.
"שבוע וחצי לאחר פורים, נודע לנו שהקורונה הגיעה אלינו לבית, ובגדול", מגוללת בן עזרא את סיפורה. "תחילה בעלי ובתי לא הרגישו טוב. זה לא היה נראה כמו משהו רציני, הם הרגישו מעט כאבים והיה להם חום. חשבנו שזו שפעת קלה, אבל בגלל שהייתי בהיריון החלטתי שלא לקחת סיכונים. בהתייעצות עם רופא המשפחה פנינו למד"א וביקשנו לבצע בדיקות קורונה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו אלינו לבית, לקחו בדיקות, והממצאים שהגיעו הוכיחו שבעלי ובתי נדבקו בנגיף. לאחר מכן נבדקנו גם שאר בני המשפחה והתברר לנו כי חלינו בנגיף. ברוך ה' כמעט לא הרגשנו אותו, מלבד בעלי ובתי שהרגישו מעט כאבים במשך זמן קצר, שאר בני המשפחה חוו את המחלה כדבר קל במיוחד, כמו איבוד חוש טעם וריח לזמן מה, מלבד זאת, הווירוס לא היה נוכח ביום יום שלנו, מלבד כמובן מגבלת היציאה מהבית שהיינו צריכים להתמודד איתה.
"הקורונה התקבלה אצלנו במשפחה עם הרבה הומור", ממשיכה חגית לספר, "לקחנו את זה ברוח טובה. זה לא שלא היה חשש, היינו מעט לחוצים, בכל זאת מדובר בנגיף שחלק מהנגועים בו עלולים למצוא את עצמם במצבים קשים, לא עלינו, אבל אצלנו ניתן לומר שכמעט לא היה חשש. הילדים עברו את זה ממש בקלות, מי שבכל זאת היה מעט לחוץ זו הייתי אני, שחששתי לגורל העובר. נרגעתי מעט לאחר שהרופאים הסבירו לי כי הנגיף לא אמור לפגוע בתינוק. אך למרות זאת קיוויתי שעד הלידה אבריא, בגלל שהפרוצדורה של הלידה מורכבת בהרבה עבור חולות קורונה. התקווה הזו לא התממשה, כי בניגוד ללידות קודמות בהן ילדתי אחרי הזמן, הפעם ילדתי לפני התאריך".
אלו דברים היו שונים בלידה זו לעומת פעמים קודמות?
"כמעט הכל. קודם כל נאלצתי להגיע לבד לבית החולים, וזה שבעלי לא יכול היה להיות איתי היווה קושי בפני עצמו. עוד לפני שיצאתי לבית החולים הרמתי טלפון למיון יולדות בבית החולים פורייה, ועדכנתי אותם שאני חולת קורונה הנמצאת בתחילת לידה, שיוכלו להיערך. יצאתי לבית החולים, ולפני שהגעתי למקום צלצלתי לעדכן פעם נוספת. בבית החולים נערכו כראוי. כשהגעתי הכל היה מוכן והצוות המתין לי.
"זו בהחלט לא הייתה לידה רגילה. שמו אותי בחדר קטן והמיילדת הייתה איתי. במשך שמונה שעות רצופות היינו שתינו בחדר לבדנו, כל הזמן, כשהמיילדת איננה יוצאת מהמקום כלל. אפשר לשער בקלות את ההרגשה הלא-נוחה. למזלי, המיילדת הייתה מיוחדת מאוד. היא נתנה לי את ההרגשה הטובה ביותר, כאילו טוב לה והיא מרגישה מצוין עם התפקיד המאתגר שלקחה על עצמה. שמונה שעות אחרי נולד לי בן בריא, למזל טוב".
מיד לאחר הלידה ביקשה חגית להישאר בבית החולים, אבל מהר מאוד הבינה גם שעבורה וגם עבור התינוק – כדאי לוותר על כך. "לאחר הלידה הועברתי לחדר צמוד, שם הייתי עם הילד לבדנו. בגלל שלא היו לי תסמינים, הצוות הרפואי לא רצה להכניס אותי לחדר עם חולי קורונה אחרים. נותרתי לבדי, בלי מקלחת ותנאים בסיסיים. כיממה אחרי הלידה הבנתי שלא כדאי שאשאר בבית החולים והודעתי להם שאני עוזבת.
"כאן אני רוצה לציין את הטיפול המיטבי שקיבלנו בבית החולים. הן מצד האחיות, שטיפלו בי בצורה מדהימה, וגם כשהיו עוזבות אותי לאחר שסיימו הן היו אומרות לי שכל כך לא נעים להן להשאיר אותי כך לבדי. וגם בהתנהלות כלפיי כאשר יצאתי מבית החולים, לאחר הותר לי באופן חריג לעזוב עם כל הציוד ששימש את הילד, בגלל שבעלי לא יכול היה להגיע ולהביא ביגוד וציוד חילופי".
אז איך באמת היה לך את הציוד?
"היציאה מבית החולים הייתה בסיועה של עיריית נצרת עילית, ששלחה אמבולנס מיוחד שהקפיץ אותי שעתיים לפני כניסת שבת אל ביתי. כיממה וחצי לאחר שעזבתי את הבית חזרתי לשם עם ילד ביד. כשהגעתי גיליתי בית מאורגן היטב וחדר מחוטא ומסודר, שהמתין לי ולתינוק, באדיבות ילדי היקרים.
"המורכבות הזו של טיפול בתינוק קטן בתקופת מחלה מדבקת, נמשך גם לאחר שחזרתי הביתה. כך לדוגמה, כאשר הילד העלה צהבת, חששו בקופת החולים לבוא ולבדוק אותו, אבל היה מי שעזר לנו ולבסוף הגיעו ובדקו את הילד".
צפייה בילד דרך החלון
"מכאן והלאה החלו בני המשפחה במבצע שנועד להגן על התינוק הקטן מפני הידבקות בנגיף. "כחלק מהמאמץ לשמור עליו, אני הייתי היחידה שנגעה בו. כשטיפלתי והחזקתי אותו, הקפדתי לעטות מסכה וכפפות. ילדיי כאבו מאוד את העובדה שלא יכלו לגשת אליו ולהחזיק את התינוק שכה המתינו לו, אבל המטרה הייתה שווה מבחינתם. המקסימום שכן יכולנו לעשות, זה להראות לילדים את התינוק, וגם את זה עשינו דרך חלון זכוכית. למזלנו יש לנו חצר פרטית, הילדים עמדו בחצר, ואני החזקתי את התינוק צמוד לחלון, וכך הם יכלו לראותו. נשמע סוריאליסטי, אבל זו הייתה המציאות שעמה התמודדנו. ביקשנו למנוע מהתינוק את החשיפה לנגיף, אפילו ששמענו שזה לא מסוכן לילדים, הידבקות בנגיף מכל סוג שהוא, וודאי כאשר מדובר בתינוק שאלו הם הרגעים הראשונים בחייו, לא אמורה להיות טובה אף פעם".
השמירה על הילד הייתה קפדנית למדי, כך לדוגמה, בליל הסדר הובא התינוק לשולחן החג כשהוא מכוסה כמעט כולו בחיתול. ההקפדה הזו השתלמה והתינוק לא נדבק, למרות העובדה שכמעט כל שאר בני המשפחה חלו באותו זמן.
כיצד התמודדתם עם המציאות הזו?
"אני הייתי לחוצה מאוד שהילד לא יידבק והסכמתי לשלם על כך מחיר, אך הדבר היה בהחלט קשה, כי נאלצתי לטפל בילד לבדי, ללא כל עזרה. הגעתי לבית גם ארבעה ימים בלבד לפני לילד הסדר. הילדים הצליחו לארגן את כל הבית, פשוט עשו הכל בלי להכביד עלי ובלי להכניס אותי יותר מדי לעניינים, וזה לפחות הקל מעלי את המצב.
"למזלי עזרו לנו גם השכנים, אנשי הגרעין התורני אליו אנו שייכים. ההתגייסות שלהם למענינו הייתה מדהימה. מכיוון שלא יכולנו לצאת מהבית, התבססנו לגמרי על קניות שעשו עבורנו השכנים והמכרים. כל הזמן הייתי מקבלת טלפונים משכנים ומכרים שמתגוררים באזור שלי, שהציעו לרכוש עבורנו מוצרים בסופר. גם מאכלים היו נשלחים אלינו על ידי השכנים, כך לדוגמה, שבת אחת שמעתי דפיקות בדלת, כשפתחתי מצאתי עוגיות אפויות ליד הדלת, בקצה החצר עמדה שכנתי שרק ביקשה לאחל מזל טוב ולהעניק את מה שיכלה. כל העזרה והסיוע נעשו במאור פנים ובאהבה".
"אנשים נרתעים כששומעים שהייתי חולה"
אבל, לא הכל עבר על מי מנוחות, חגית נתקלה גם באירועים מורכבים יותר מצד אנשים שהגיבו באופן לא ראוי בסיטואציות שונות. "היה מקרה עם שכן אחד שצעק על הילדים שלנו כאשר יצאו לשחק בחצר שלנו, לחזור הביתה כדי שלא ידביקו את השכנים. זה לא היה נעים. היה מקרה נוסף בחג הפסח, עשו פה מניין מרפסות. בעלי והבנים יצאו לחצר הפרטית שלנו כדי להשתתף בתפילה. שכנה אחת שמעה שמקריאים את שם המשפחה שלנו, ומיהרה לכתוב ברשת החברתית על שכנה חולת קורונה שיצאה מחוץ לביתה ויכולה להדביק את השכונה כולה. כתבתי לה בתגובה שזה לא נכון ואנו נשמרים מאוד שלא להדביק אף אחד. הייתה גם פעם נוספת שבה ישבנו בחצר שלנו ואכלנו, והיה מי מהשכנים שלנו שהתקשר למשטרה בטענה כי אנו מפרים את הסגר, למרות שמותר לנו לשהות בחצר הפרטית שלנו. בעניין הזה חשוב לי לציין כי השמירה שלנו על הכללים לכל אורך הדרך הייתה קפדנית במיוחד, וזה גרם לכך שאף אחד מהסביבה שלנו לא נדבק מאתנו. אגב, חשוב לדעת שחולי קורונה שהבריאו הם ככל האדם ולא צריך להירתע מהם, כפי שיש כאלו שנרתעים מאתנו גם עכשיו לאחר שהבראנו. הרתיעה הזו אינה משהו שאנו פוגשים כמעט, אבל יש גם כאלו".
באותה תקופה חששו בני משפחת בן עזרא כי הברית של הרך הנימול תיחגג תחת מגבלות וקשיים. "למזלנו החלמנו לפני הברית, וכך לפחות טקס הברית התנהל בצורה נוחה יותר. עד אז עברנו לא מעט בדיקות", אומרת חגית. "היו אנשים טובים שסייעו לנו וזירזו את העניינים עבורנו, כך שברגע הראשון שהתאפשר הגיעו אלינו הבודקים. הבדיקה לשלילת קורונה איננה נעימה, אך גם את זה קיבלנו בהומור.
"עברנו ארבע-חמש בדיקות, עד שהחלו להגיע התשובות השליליות. לפי הפרוטוקולים של משרד הבריאות, לאחר שתי בדיקות שליליות – האדם נחשב שלילי מהמחלה. לפני כשבוע וחצי קיבלנו כולנו שתי תשובות שליליות, וסוף סוף יכולנו להפסיק להסתמך על עזרת המכרים. בכלל, הפעם הראשונה שיצאנו מהבית אחרי התקופה הארוכה נסכה בנו כוחות".
ברית מצומצמת
טקס הברית היה שונה אך מרגש. מטעמי זהירות, הברית נערכה מחוץ לבית. "יש טענה כזו שהנגיף נשאר בבית למשך כשבועיים", מסבירה חגית, "לכן מחשש להידבקות של המוהל ושאר האורחים החלטנו לעשות את הטקס בחצר. גם לא היו הרבה אורחים, מי שכן הגיעו היו ההורים שלי וחמותי כמובן, לצד מעט שכנים וחברים שהגיעו בשביל להשלים מניין. השאר צפו באירוע דרך הזום. האורחים התרכזו על המדרכה הסמוכה.
"בסוף דווקא הברית הזו הייתה מהשמחות שערכנו. היה משהו יפה דווקא באינטימיות, שהתבטאה גם בסעודה שערכנו לבדנו אחרי הברית אצלנו בבית. שמחנו מאוד לראות את הוריי ואת הורי בעלי לאחר זמן רב שלא התראינו".
הייתה לכם התמודדות לא פשוטה, אין ספק שעברתם לא מעט חוויות בתקופה הזו, מה המסר שלכם לעם ישראל?
"זו הייתה תקופה לא קלה מצד אחד. אבל מה שעזר לנו לעבור את התקופה הזו, היה היחס שקיבלנו מכל מי שעטף אותנו, הן מצד חברי הקהילה שלנו בגרעין התורני, הן מהעירייה, וגם מהמשטרה. במהלך ההתמודדות הזו גיליתי את הפנים היפות של המשטרה: לכל אורך התקופה התקשרו אלינו שוטרים כדי לוודא אם יש לנו הכל. הטלפונים שנעשו כדי לוודא שאנו שומרים על הוראות הבידוד נעשו בנעימות ובצורה טובה ומתחשבת. כל זה מוכיח פעם נוספת, שאין אומה עם ערבות הדדית כעם ישראל.
התקופה הזו לימדה אותי עוד מסר חשוב, שאני מעוניינת לחלוק עם עם ישראל: תמיד הייתי האישיות החזקה שמסייעת ותומכת באחרים. הפעם זו הייתי אני שצריכה לקבל עזרה מאחרים. וזה בסדר לקבל עזרה מאחרים, גם אם בדרך כלל אתם בצד הנותן".
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>