דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
כשאין תאריך סיום, נעלמת גם התקווה. אל תאבדו אותה
כל מה שאנחנו צריכים כדי להסכים להפעיל את השרירים של ההתמודדות - זו תקווה: שיש סיכוי, שיהיה שינוי, שזה אפשרי
- דבורי וקשטוק
- ט' אייר התש"פ
(צילום: shutterstock)בשבוע ומשהו האחרונים חלה התרופפות משמעותית של הציבור להוראות משרד הבריאות. רבים מתנהגים כאילו אנחנו לא בעת חירום וממהרים להוציא שחורים מהפנים, לסדר גבות, להסתפר וכו'.
אני, שגרה על ציר מרכזי מאד, רואה איך מיום ליום ומשבת לשבת יש יותר ויותר אנשים שיוצאים החוצה, חלקם עם מסכות וחלקם בלי.
מתחת לביתי יש יותר ויותר רעש בלילות של צעירים שיוצאים לבלות עם עצמם, כמו בימים של לפני הקורונה.
יותר ויותר רכבים ברחוב ותנועת עוברים ושבים.
וגם המניין הקבוע של בעלי מתחת לבית ודרך החלונות הצטמצם, כי חלק הלכו להתפלל על יד בתי הכנסת שלהם (ברחבה, ובכל זאת...)
כשחשבתי על זה, מה מביא אנשים לפעול בניגוד להוראות חוקיות או על קו התפר שלהן, ובעיקר, בניגוד לצו השמירה על החיים, עלו לי כמה וכמה כיוונים.
הראשון, כמובן, שאני חייבת לדון אותם לכף זכות ומי אני שאדע למה וכמה ואיך. בוודאי שיש מי מהם שנדרש לעניינים שעבורי הם שוליים ומיותרים, אולי אפילו מגוחכים, בימים שכאלו, ועבורם זה חובה.
והשני, הרי ברור שלכולם נמאס, שקשה, שזה יותר מידי זמן, אבל זה עדיין לא סיבה לפעול בצורה לא אחראית.
והשבוע, בזמן שלימדתי את תלמידותי (דרך תוכנה דיגיטלית כמובן), נפל לי אסימון: זו התקווה שהתרופפה, כי אין תאריך יעד לתוצאה הרצויה.
ואני אסביר: המשמעת התרופפה כי אין לנו מועד ידוע שבו נחזור לשגרה נורמטיבית, וכשאין מועד, ובייחוד כשהנגיף לא נראה לעין והסכנה כאילו לא קיימת - אנשים מאבדים את הסבלנות.
אך חמור מזה, כשפותחים את ערוצי התקשורת הדיגיטליים, הקוליים והכתובים, יש מסר אחד ברור אחד: אין כרגע שום תרופה לנגיף. המצב עשוי להימשך עוד זמן רב מאד, ובחורף הבא אנחנו צפויים למצב רע עוד יותר. אין צפי, אין תקווה, אין עתיד.
זה לא המסר שלי. זה המסר שעובר בתקשורת.
והמסר העתידי הזה, המנבא שחורות, לא רק שמדגיש את העובדה שאין מועד לסיום, אלא מחליש את התקווה האנושית הבסיסית.
כי אם ממילא אין סיכוי, אז יאללה, למה לסבול בבית? נצא לנשום אוויר (ונגיף).
כל אחת עברה בחייה אי אלו התמודדויות, מי יותר ומי עוד יותר. ואיך ניתן להבחין בין אתגרים שהתמודדת בהם טוב יותר לבין אלו שפחות?
אני יכולה להניח שההבדל הוא בעובדה שהיה דד-ליין (בתרגום: "המועד האחרון" ומשמעותו הפשוטה: התאריך האחרון. נניח, התאריך האחרון להגשת תביעה כלשהי) והדד-ליין אפשר את התקווה.
כלומר, כשיש יעד מוגדר, בזמן מסוים, הכל הופך לאפשרי יותר, המתנה לדברים שמחים וגם... המתנה לסיום דברים מורכבים ואפילו קשים.
עצם הידיעה שיש זמן שבו הקושי יסתיים (נניח, הריון) - כבר מאפשרת להתמודד טוב יותר ולעבור את התקופה בשלום.
והנה, נגיף הקורונה הגיע לישראל שניה לפני חג הפורים, והכניס את מדינת ישראל למצב חירום שניה למחרת (יום אחרי נסגרו בתי הספר ותלמודי התורה).
ובעוד כולנו מעכלים את העובדה שהנגיף הזה הוא לא רק אי שם בסין הרחוקה אלא כאן ממש, באוויר, פסח עמד בפתח.
רק עכשיו אני חושבת שחג הפסח היה ההצלה שלנו, לא רק בזכות העובדה שהוא נתן לכולנו משמעות אחרת וטעם רוחני להתמודדות שאנחנו עוברים, והתחלנו להרגיש יותר את המילים "עבדות", "חירות", ו"גאולה", הוא גם העסיק אותנו סביב עניינים טכניים, לכאורה, של ניקיון מחמץ, החלפת כלים ושינויים נדרשים והכרחיים.
בקיצור, הוא "העסיק" אותנו רוחנית, נפשית וגשמית.
וכמו שתמיד אנחנו נוהגות להגיד ש"אחרי פסח..." נתחיל בדיאטה וכו', אז הפעם היה "אחרי פסח" נחזור לשגרה.
אבל רק כשסיימנו להעלות את כלי הפסח אל מקומם ולהחזיר את שגרת החמץ, קלטנו שאנחנו עמוק בתוך "שגרת קורונה".
ואז התברר ש... אין דד-ליין לניצחון הנגיף, אין שגרה נורמלית ולא ידוע מתי תהיה כזו.
וכולנו "סחבנו", כלומר, התגברנו, עוד שבוע, ואז... לחלקנו נשבר.
ואני מניחה שלחלק מהם התרופפה התקווה שהנה, עוד מעט נצא מזה.
וזה מה שכתבתי בתחילת הפוסט: זו התקווה שהתרופפה, כי אין תאריך יעד לתוצאה הרצויה.
אם, נניח, הריון היה ללא תאריך סיום כלשהו, איך היינו מתמודדות עם החודש התשיעי, שגם ככה הוא נדמה כאילו הוא בעצמו אורך 9 חודשים?
בזכות הידיעה שהנה, עוד רגע, בעז"ה...
וזה מה שמביא אותי לדון הפעם במושג "תקווה".
חיפשתי את ההגדרה המילונית של המושג הזה, והנה הוא לפי ההגדרה של ויקיפדיה: "תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה.
היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר, וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות, טוב ואושר.
ישנו הבדל בין אמונה, שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה, שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה".
עד כאן הציטוט.
במסגרת של טיפול רגשי או נפשי, קונבנציונלי או לא, אימון או ייעוץ, התקווה היא הבסיס המאפשר את התהליך. בלעדיו לא יכול להתקיים תהליך.
כלומר, יכולה אישה לפנות לעזרה גם כשהיא ללא תקווה, וההחלטה אם להיכנס לתהליך שיעזור לה לצאת מהמצב הזה או להחליט שהיא לא נכנסת אליו תלויה ביכולת של אשת המקצוע לטעת בה תקווה שהשינוי אפשרי, בין אם יש בתוכה הכוחות ובין אם לאשת המקצוע יש הכוחות לסייע לה. פחות חשוב כרגע איפה הכוח נמצא, כמו העובדה שיש בכלל כוח שיכול לעזור לה.
חשוב להבהיר כי מילים כמו: "את יכולה, את חזקה. תעברי את זה" - לא באמת נוטעות תקווה. וכן מחמאות כמו "את נראית לי אישה שיכולה להתמודד", לא יעזרו. כי תקווה זה לא משהו שפשוט נותנים. זו קודם כל אמונה פנימית חזקה של אשת המקצוע שהאדם שמולה אכן יכול לצאת מהמצב הזה, אם על ידי זה שהיא מאמינה שכל אדם הוא בעל משאבים פנימיים, ואם על ידי זה שהיא ראתה כבר אי אלו מצבים מורכבים דומים וזכתה גם ללוות אותם החוצה משם אל מציאות טובה יותר.
כך או כך, הזיק הזה בעיניים, הגב שמתיישר או המחשבה ש"זה קשה אבל אני אעבור את זה" – כל אחד מהם יכול להיות הזרע שניטע כדי שיוכל להצמיח את הגזע.
כך שכל מה שאנחנו צריכים כדי להסכים להפעיל את השרירים של ההתמודדות - זו תקווה: שיש סיכוי, שיהיה שינוי, שזה אפשרי.
אני מקפידה על כך בשיחות האבחון שלי ב-2 שלבים: אני מנרמלת מצב שנראה עבור הלקוחה שלי כמשהו טרגי, חריג, לא תקין (כמובן, כשמדובר בעניינים שהם חריגים – אני נותנת להם את המקום, ואז עוברת לשלב הבא), כי כשאדם במצוקה – הוא לא רואה את סירת ההצלה באופק וגם לא את העובדה שהוא אולי בכלל הגיע למים הרדודים, אלא הוא רק רואה שאין אופק, אין אדמה לעמוד עליה ואין אוויר.
אני עושה זאת על ידי ראיית התוצאה הרצויה לפי תכנית טיפול שמסבירה איך אפשר לצאת מהקושי או התקיעות ולהגיע אליה.
במקרים שאני יודעת שאני לא הכתובת המקצועית, אני מפנה, תוך שאני מדגישה את הדרכים והאפשרויות האחרות להפסיק את הכאב ולהתקדם לשינוי הרצוי.
לדוגמא: כשהתחילו המקרים של חולי קורונה להתגלות בישראל, נכנסה המדינה למצב חירום. האווירה הייתה מתוחה והמשק האט את פעילותו. עוד לא ניתנה הוראה לסגור הכל, אבל כבר בתי הספר, תלמודי התורה והמכללות נסגרו. המתח היה באוויר.
הבנתי שבמהלך השבוע אצטרך לסגור את העסק ולהפסיק לפגוש לקוחות.
ואכן, חלקן כבר ביטלו מיוזמתן, כי פתאום היו שינויים בתחבורה הציבורית וחלקן מגיעות מרחוק, והפחד תפס מקום של כבוד. את השאר ביטלתי אני.
ביום שני קיבלתי את הלקוחה האחרונה. הודעתי למזכירה שלי שלא תקבע יותר פגישות עד שיתברר המצב.
ביום שלישי היא התקשרה וסיפרה שיש מקרה דחוף של זוג שעומד בצומת קריטית. אמרתי לה שאם אתחיל לקבל לקוחות לפי מדד הכאב שלהם – אני אחזור לקליניקה לפעילות מלאה, וזה לא אפשרי כשארבעת ילדי בבית ובחוץ ישנו נגיף לא ברור.
אבל משהו במקרה הזה גרם לי להבין שדווקא אם אנחנו נכנסים למצב מורכב, הרי שאם בני הזוג ייכנסו אליו ככה – האפשרות היחידה היא חורבן הבית.
ביררתי עם בעלי, ואחרי מחשבה משותפת הודעתי לה שתוכל לקבוע איתם לרביעי בערב: פגישת אבחון עם כל אחד מהם של חצי שעה.
הגעתי לקליניקה שלי, שנמצאת בבניין משרדים. הייתי בין הבודדים בבניין. רוב המשרדים היו סגורים. אווירה של אין אונים הייתה בחוץ.
בשעה היעודה קיבלתי את האישה, ולאחר מכן את בעלה.
מבחינתם, הם היו במצב בלתי ניתן לשיפור. משבר אמון גדול, ריחוק רגשי ופיזי וכאב אישי וזוגי עצום.
מבחינתי, הם היו זוג קלאסי שהתחתן בגיל לא צעיר, עם רצון גדול מאד לזוגיות שיש בה חברות, אהבה וחיבור, והמציאות התנפצה להם בפנים, כשכל אחד מביא איתו את הרקע שלו, את דפוסי ההתנהגות שלו, את דרך ההתקשרות שלו.
והנה לכם משבר.
כיוון שלא מיהרתי לשומקום, הצעתי להם שיחה משותפת, מעין ייעוץ חירום זוגי, על חשבוני, כדי להסביר להם את המצב, שהרי כבר היה קרוב לחג הפסח, וברור שהם לא יתחילו תהליך בזמן כזה, ומי יודע מה יהיה אחרי החג מבחינת הנגיף... אז רק כדי שהם יוכלו לנשום – אני מזמינה אותם לנצל את האפשרות ולשבת לשיחה משולשת.
הם הסכימו מיד, וכך צללנו לתוך שיחה ארוכה, שבה הראיתי להם בצורה פשוטה מה קורה ביניהם, ולמה כשהיא עושה ככה הוא מגיב ככה, ולמה כשהוא עושה ככה, היא מתפרצת.
ואיך, בכמה פגישות, אפשר לשנות את הכל.
ולא, הם לא זוג חריג. הם שני אנשים שכל אחד מביא את עולמו שלו, ובטוח שכך אמור להיות גם השני.
ישבנו זמן רב, עד שראיתי שהם נינוחים יותר, מסתכלים אחד על השני. מחייכים קצת.
הם יצאו אחרת לחלוטין. יכולתי לראות את הזיק בעיניהם: זיק של תקווה.
כאילו יכולתי לקרוא את המחשבות שלהם: "כן, אנחנו יכולים לצאת מהמשבר הזה. המצב לא כזה גרוע. זה לא בלתי אפשרי. הנה, אני יכולה להבין שהוא ככה וככה. הוא ישתדל לבקר אותי פחות כשאני ככה וככה...".
כן, זה נשמע פשוט מידי, אבל בשביל להבין את מצב ולקבל תקווה, זה כל מה שהיה צריך בתור עזרה ראשונה.
חזרתי מהפגישה הזו באופוריה.
הרגשתי שבזכות הפגישה הזו הם יצליחו להיכנס לחג רגועים יותר, כי הם יודעים שיש דרך, יש כלים ויש פתרון. הם יכולים להגיע לזוגיות טובה, שהרי מה שהם אהבו האחד אצל השנייה, ושגרם להם להתחתן, עדיין נמצא שם, ואיזו התחלה טובה זו!
זו תקווה.
ידוע שאנשים חולים שהייתה בהם תקווה – חיו יותר זמן, וחלקם אף הבריאו.
גם בזמן מלחמות, אחד הדברים שהשקיעו בחיילים זה ה"מורל", כלומר, להחיות בהם את האנרגיה כך שיוכלו להאמין שהם ינצחו בקרב.
בזכות הפוסט הזה נברתי קצת בספרות המקצועית, והופתעתי לגלות שישנן גישות שונות בפסיכולוגיה ביחס אל המושג "תקווה".
יש שרואות אותה כרגש.
יש שרואות אותה כמחשבה ("אני יודעת שאוכל להתמודד עם מה שקורה").
יש שמתייחסות אליה כפעולה ("פעולות של תקווה").
ובכל מקרה, כשאדם הוא בעל תקווה גבוהה יותר, הוא לרוב יצליח להתמודד עם המציאות באשר היא.
לכן התקווה היא אחד הדברים החשובים ביותר להתמודדות בכל מצב, ואחד מהיסודות של חוסן נפשי.
היכולת להיות בתקווה, להרגיש תקווה, לחשוב תקווה או לפעול בתקווה (תלוי לפי איזו גישה פסיכולוגית...) תלויה הרבה מאד בתרבות, בחינוך ובאישיות של האדם. אך גם מי שיש לו בסיס איתן פחות בנושא זה – יכול ללמוד ולרכוש מיומנויות רגשיות ואסטרטגיות חשיבה להגדלת התקווה בחייו.
אין ספק שאדם מאמין יכול להתמודד טוב יותר, כי יש בו תקווה שהקב"ה יהיה בעזרו, והוא לא לבד בהתמודדות הזו, ושגם מה שנראה רע, הוא הכי טוב לאותו אדם.
לא מזמן שיתפה אותי מישהי קרובה שעוברת התמודדות פיזית לא פשוטה כבר זמן רב שאין לה מענה. הדבר היחיד שהצליח לעזור ולהרגיע מעט היה עיסוי מיוחד על ידי אשת מקצוע ספציפית מאד, שהגיעה אליה הביתה פעמיים בשבוע. רק אחרי העיסוי הזה היא הצליחה להרגיש פחות כאב ולנוע יותר בחופשיות.
אותה אישה יקרה אוהבת מאד לרקוד. מה שמרגיע ומשמח אותה זה ריקוד. עם התחלת הכאבים והאבחנה הרפואית, היא הפסיקה, ואחרי שאשת המקצוע המיוחדת הודיעה לה שהיא לעולם לא תוכל לחזור לרקוד – היא נשברה לגמרי. הכאבים לא פסקו, והיא חשה שחייה נגמרו עוד לפני שהיא בקושי התחילה לחיות אותם.
לפני זמן לא רב היא נחשפה לאיש מקצוע ספציפי שמלמד אנשים שחיים עם אותו סוג כאב לחיות עם הכאב, ועוזר להם לעשות שינוי מנטלי ופיזי. ביחד. הוא שם דגש רב על כך שהכל עוד אפשרי. בסבלנות, לאט, עם הקשבה לגוף. ובשיחה אישית איתו הוא אמר שאין שום סיבה שהיא לא תשוב לרקוד.
ואז נפלה לה תובנה חשובה. "את יודעת", היא אמרה לי "אשת המקצוע המסורה שמטפלת בי היא אישה מרירה. החיים שלה לא פשוטים. היא לא שמחה בהם והיא פשוט מעבירה את המרירות הזו אלי. מבחינתה, זה שאני הולכת, עומדת, מקפלת כביסה - זה מספיק. כי מספיק שאת שורדת בחיים האלו. לרקוד? זה מותרות. היא לא חושבת על מותרות בכלל, זה כבר יותר מידי. וככה היא הצליחה לגרום לי להאמין שלעולם לא ארקוד. הבנתי שהיא עזרה לי פיזית, והרעילה אותי נפשית. אני צריכה מישהו שיעזור לי להאמין שהכל אפשרי, ואני מוכנה לעבוד קשה כדי שזה יקרה".
והיא עובדת קשה, ומתקדמת. לאט, אבל מתקדמת, ואפילו התחילה קצת לרוץ, דבר שלא יכלה לעשות.
זו תקווה.
חשוב לדעת: התקווה היא לא סטטית. יש בה עליות וירידות. לעיתים היא חזקה ומניעה, ולעיתים היא נחלשת, כבויה. לעיתים יש לנו יותר ממנה, ולעיתים פחות.
חשוב שנהיה בסביבה של אנשים בעלי תקווה ואמונה בטוב, שמאמינים שיש אופק, יש עתיד, יש טוב.
מעניין לראות שיש שאומרים שההפך מהתקווה - זה הייאוש, ויש מי שאומרים שההיפך זה "היעדר תקווה".
כך או כך, חברה יקרה שלי, שהיא בעלת אמונה באלוקים ובאדם, המציאה את המשפט המדהים הבא: אפלה אינה העדר אור. אפלה היא העדר תקווה לראות את האור.
האור ישנו תמיד.
ומכאן, אני שולחת את תקוותי אליך ומבקשת ממך לזכור שהאור נמצא תמיד.
וכשנראה לך שלא, בקשי ממישהו קרוב להזכיר לך שהוא קיים.
שמרי על התקווה ועל האמונה שעוד נזכה לחזור לשגרה טובה ושמחה.
ושמרי על עצמך ועל המשפחה שלך.
איתך, עם תקווה גדולה לישועה מפתיעה.
דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן