עדות אישית ממלון הקורונה: "יש פה המון אנשים, מצפים לשוב הביתה"

"זכינו לטעום מכל מה שיש לתקופת הקורונה להציע", אומרת בחיוך לאה. את השיחה עימה אנו מקיימים כאשר היא שוהה במלון כינר יחד עם משפחתה, עקב הידבקות בקורונה. "קיימנו חתונה בצל המגבלות, הבת שלי ילדה בתקופת הקורונה, היינו בבית בבידוד מלא ובשבועיים האחרונים אנו במלון כינר – טעמנו מכל מה שאפשר לטעום".

קולה נשמע אופטימי, אך ככל שהשיחה עימה נמשכת, מתברר שהתקופה שעברה עליהם לא הייתה פשוטה כלל.

"הסיפור שלנו התחיל לפני כחודש וחצי, בחתונה של בני", היא מספרת, "כמו כל המשפחות שחיתנו באותה תקופה, גם אנחנו חווינו מתח גדול מאוד. בתחילה דובר על חתונה עם 100 איש, מהר מאוד התברר שהחוק אינו מאפשר להזמין יותר מ-50 איש, ואחר כך ירדו למניין... בסופו של דבר קיימנו את החתונה בווילה בשכונת רמת שלמה, ואנו מוקירים מאוד את האנשים שהקדישו למעננו את ביתם.

"ככל הנראה, ההדבקה לא הייתה בחתונה", מדגישה לאה, "זו גם הסיבה שברוך ה' לא הדבקנו אף אחד מהמשתתפים ובעיקר לא את הסבים והסבתות, שאצלם זה באמת היה עלול להיות מסוכן. כפי הנראה נדבקנו לקראת סוף השבע ברכות, למרות שנחגג בחיק המשפחה המצומצמת, וההדבקה הייתה נרחבת ביותר – משפחתנו נדבקה, החתן והכלה נדבקו, ההורים של הכלה נדבקו, וכך גם האחים והאחיות הנשואים משני הצדדים. גילינו על כך במוצאי שבת כאשר החתן קיבל הודעה על כך שהוא צריך להיכנס לבידוד, אבל מהר מאוד התחלנו לחוש בתסמינים והבנו שיש אצלנו לא מעט חולים".

"החלטנו להתפנות למלון"

אתם מתאוששים  מחתונה, חולים, ועוד צריכים להיערך לפסח. איך הסתדרתם באותה תקופה?

"זה באמת לא היה קל. מה עוד שבאותם ימים הייתה אצלי בתי שילדה יום לפני החתונה ויש לה גם תינוק גדול יותר, בן שנה וחצי. רובינו הרגשנו באמת לא טוב. אני למשל חוויתי חולשה שלא הכרתי, הייתי מנקה לפסח במשך שעה, ואחר כך נרדמת לשעתיים. שוב עובדת שעה ושוב נרדמת. התופעה המעניינת ביותר שכולנו חווינו היא חוסר ריח  מוחלט. עבדנו עם אקונומיקה וסנט מוריץ מבלי להרגיש שום ריח. גם חוש הטעם נעלם, ולחלקנו הוא עדיין לא חזר. לפעמים הרגשנו כמו נחש הקדמוני, שנענש בכך שלכל אוכל שהוא טועם יש טעם של עפר".

לאה מציינת כי את חג הפסח הם העבירו בבית, אך למחרת החג התקבלה אצלם ההחלטה להתפנות למלון כינר.

מה קרה שדווקא בשלב זה החלטתם על כך?

"האמת היא שבערב החג הטרחנו הרבה את השכנים והמכרים שלנו בקניות ובעזרה, כך שהרגשנו לא נוח להמשיך להישען עליהם. גם רצינו לנסות משהו חדש, אחרי שהיינו במשך שלושה שבועות בבידוד בבית ולא ראינו את הסוף. זה הוביל לכך שהחלטנו להתפנות למלון ולאחר תיאומים בין  קופת החולים, מד"א ופיקוד העורף, נאמר לנו שיבואו לפנות אותנו ביום חמישי".

המשפחה הייתה מוכנה וארוזה כפי שסוכם, אלא שלדבריה של לאה, האמבולנסים הגיעו לבסוף לפנות אותם רק ביום שישי בשעה 3:30 בצהריים. "זה היה מחזה סוריאליסטי מעט", היא מתארת, "הגיעו שלושה אמבולנסים לפתח ביתנו, ואנו יצאנו אליהם בשיירה, ממוגנים היטב ומצוידים במזוודות ובחפצים שיספיקו לנו לזמן שהייה בלתי ידוע. בתחילה חששנו מכך שנגיע סמוך מידי לכניסת שבת, עקב היציאה המאוחרת, אבל לא לקחנו בחשבון שנהגי האמבולנס ישתמשו במהירות המקסימאלית שהחוק מתיר וינהגו במלוא הקמ"ש. הרגשנו כמו בטיול ג'יפים, בתחילה היה נחמד, אך בהמשך התחושה הייתה שכל האיברים הפנימיים שלנו מתהפכים. שאלתי את עצמי איך חווים חולים אמתיים בפינויים כאלו, והאמת היא שדי ריחמתי עליהם".

למלון כינר הם הגיעו זמן ניכר לפני כניסת שבת, אך התעכבו בכניסה שלושת רבעי שעה, עד שבפיקוד העורף זיהו כל אחד ואפשרו לו להיכנס. "היינו המומים כשנכנסנו לשטח המלון וגילינו מאות אנשים, לדעתי אפילו קרוב לאלף, רובם המוחלט נמנים על המגזר החרדי. בסופו של דבר נכנסנו לחדרים שלנו עשרים דקות לפני הדלקת נרות", מספרת לאה.

לא תנאים של בית מלון

אחרי שלושה שבועות בבידוד בין ארבעה  קירות, מצאתם את עצמכם במרחבים של מלון, זו  לא תחושה של יציאה לחופשי?

"במידה מסוימת זו אכן הייתה התחושה", מסכימה לאה, "פתאום אפשר לצאת מהחדר ולפגוש אנשים. תוסיפו על כך את העובדה שכולם מסתובבים בלי כפפות ומסיכות, מלבד כמובן עובדי הצוות שבכל מקרה מרוחקים מאתנו ואינם מורשים להתקרב. במלון משתדלים לתת לנו את המקסימום והם קשובים לצרכים – הבנו שלא בכל מקום זה כך – וכינר הוא אחד המקומות הטובים. אך עדיין זו לא ממש תחושה של שהייה במלון. ניקיון החדרים מוטל עלינו, ואילו הכביסה התבצעה בשבוע הראשון ביד, בכיורים עם שמפו כביסה שסופק לנו. בהמשך התרים בעל רשת החנויות 'צורף' את היבואנים וקיבלנו ארבע מכונות כביסה. כמובן שהתור לכביסה הוא אחד הבילויים... מספקים לנו נייר טואלט, קפה ותה לחדרים, מגבות ומצעים, אך לא כל מה שאנחנו רוצים, ואנשים מסתייעים בקרוביהם שבחוץ כדי לקבל משלוחים של שתיה מתוקה, ירקות וממתקים. האוכל שמקבלים הוא אמנם האוכל הידוע של כינר, טעים וטוב, אך אנו לא אוכלים אותו בחדר האוכל, אלא בחדרים, כך שחלק גדול מהחוויה מצטמצם. הוא גם מועבר לנו בחמגשיות שמונחות מאחורי הדלת. מטבע הדברים הכמות והמגוון קטנים ממה שמוגש במלונות בדרך כלל. אנחנו למשל לא אוכלים מרק, גם לא בשבת, כי אין דרך להעביר אותו בבטיחות לחדרים, אבל מצד שני נהנים מידי פעם מחטיפי קוקוס או שומשום, או ממנות פלאפל שמגיעות כתחליף לארוחות – ניכר שחושבים עלינו. אנחנו מתבדחים לא פעם על כך שהפכנו ל'אוכלי המן' – פותחים את הדלת מידי בוקר ומגלים את הארוחה מחכה לנו.

שקיות ''מן'' ארוזות בפתח החדר

"בהזדמנות זו", מוסיפה לאה, "אנו מבקשים להעביר את תודתם של כלל המאושפזים להנהלת המלון, לצוות העובדים המסור העובד סביב השעון ולפיקוד העורף בראשות ואסים חאמד, על היחס המכבד והרצון לעשות הכי טוב שאפשר בנתונים הקיימים".

רכב האספקה

לגבי השהייה במרחבי המלון, מציינת לאה שאין להם אפשרות לבלות בשטחים פתוחים ציבוריים, כמו למשל בלובי או בבריכה. "יש בית כנסת אחד ואולם אחד", היא מפרטת, "בנוסף יש לנו את המדשאות בחוץ, שהן הצלה של ממש. אנו יכולים להסתובב בהן חופשי ואפילו לטפס ולהשקיף על הכינרת שבהחלט נראית מלאה יחסית לכל שנה. אנו נושמים אוויר צח והילדים יכולים לנסוע בבימבות ובאופניים".   

הכינרת המלאה במרחק הושטת יד - אבל מאחורי הגדר (אין לנו גישה, וכדי לראות אותה צריך לטפס)

האנשים שסביבך נראים לך חולים? אפשר לראות עליהם שהם חווים את תסמיני הקורונה?

"כמעט ולא. רוב האנשים נראים בריאים לגמרי. לפחות אלה שמסתובבים בחוץ. חלקם הקטן פונו כחלק מההוראה על כך שניתן לפנות גם משפחות 'מעורבות', בהן רק חלק מבני המשפחה חולים. מידי פעם נשמעים שיעולים שמעידים על כך שבכל זאת מדובר באנשים שהגוף שלהם מתמודד עם משהו, ולפעמים לפעמים רואים גם סצנות של קוצר נשימה, אבל גם אלו שחווים את התסמינים נחשבים במצב קל בלבד, אלו שמצבם קשה יותר אינם נמצאים במלונות אלא בבתי חולים".

ומה אתם עושים במשך ימים כל כך ארוכים ומשמימים? איך אתם ממלאים אותם?

"באמת משעמם כאן", מודה לאה, "אבל יש משפחות שלקחו יוזמה, בעיקר משפחת ישראל שמאושפזת כאן ומארגנת את 'ישיבת כינר', 'אבות ובנים' ותכניות לנערים, יש נשים שמארגנות מפגשים בשעות הערב ועוד כל מיני התארגנויות מקומיות. אני חייבת לציין לשבח את הקהילה החרדית בטבריה שממש קלטה אותנו ואימצה אותנו בחום. הרב דרלי שעומד בראש הקהילה היה בעצמו מאושפז במשך חג הפסח במלון לביא והוא ראה מקרוב את ההתמודדות ואת הצורך הגדול בתעסוקה, בעיקר לילדים. כמו כן משפחת הרב אוחנה – נציג הקהילה בעיריית טבריה. הם דואגים לנו למשלוחים מתוקים של ספרים, ממתקים ופרסים. אני אישית ביקשתי שיעזרו לנו להקים כאן ספרייה, ואכן שלחו לנו ספרי קריאה , גם עזר מציון נרתמו לכך וגם אנשים פרטיים. אנו אסירי תודה לכולם".

לראות את הקב"ה בעיניים

לאה מדגישה שדווקא כשהיא נמצאת במלון ושומעת את הסיפורים שסביבה, היא רואה את ההשגחה הפרטית באופן ישיר. "אפשר לראות שמשמיים כיוונו כל אחד שיעבור בדיוק את מה שנגזר עליו, בצורה שנועדה לו ובמינון המתוכנן. אי אפשר להתחכם או להתווכח עם התכניות של ריבונו של עולם".

התחושה היא שכולם סופרים את הימים, כי רוצים כבר לעזוב, או שדווקא נהנים מכל רגע?

"בסך הכל אף אחד לא סובל כאן", מדגישה לאה, "כולם גם יודעים שהתחליף היחיד שיש להם הוא שהייה בבידוד מוחלט בבית, כך שהמלון כמובן עדיף. צריך גם להבין שבידוד של חולי קורונה בבית, הוא מוקפד הרבה יותר מכפי שניתן לתאר, כי חולה קורונה שמבודד אינו יכול אפילו לצאת לזרוק את האשפה, ואצל בתי למשל הצטברו בפינת המרפסת יותר מעשר שקיות אשפה. השכנים הודיעו לה שלא תעז לצאת לזרוק אותם לפח המרכזי, והיא נאלצה להמתין בסבלנות עד שהעירייה שלחה מכולה מיוחדת שהתייצבה תחת ביתה, וקלטה באופן ישיר את שקיות האשפה. בידוד בבית גם אומר שאתה צריך להיעזר כל הזמן בשכנים ובמכרים לצורך קניות וסידורים. יש הרבה אנשים טובים, אבל זה בכל זאת מכביד ומעיק. שלא לדבר על כך שאנשים חוששים לקבל דברים שנגעת בהם, אז למשל כשצריך להעביר להם כסף לצורך הקניות,  זה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי... לכן כפי שציינתי, השהייה במלון בזמן שחולים בקורונה היא בהחלט עדיפה, מהרבה בחינות. שמעתי כבר כמה אנשים סביבי שכאשר בירכו אותם ב'רפואה שלמה' הם השיבו בבדיחות: 'אל תקלל אותי'".

בשבוע האחרון הייתה ילדה שפונתה מהמלון שלכם במצב קשה, אתם מכירים אותה?

"לא, לא הכרנו את 'הדס בת אורה', אבל מהר מאוד שמענו על המקרה, ובשלב מסוים, בתור לכביסה, הייתה מישהי שפגשה את אמא של הילדה והתעדכנה במצבה. בעקבות כך היא גייסה מהר מאוד קבוצה גדולה של נשים, ישבנו יחד, ערכנו סעודת אמנים וקראנו תהילים. השתדלנו לחבק ולעזור עד כמה שאפשר, כי מדובר במשפחה שעברה שבוע לא קל, כאשר האבא נמצא עם הילדה בבית החולים והאמא עם יתר הילדים במלון. ברוך ה' הבנתי שבימים האחרונים מצבה השתפר פלאים והיא כבר שבה להכרה מלאה".

ומהו מצבכם? ציינת שאתם כבר נמצאים שבועיים במלון, בנוסף לשלושה שבועות שהייתם חולים בבית. לא הבראתם כבר?

"בשלב זה קיבלנו כולנו תשובה שלילית אחת וכעת מצפים לבדיקה נוספת. אנחנו עדיין לא מפתחים ציפיות, כי שמענו על לא מעט אנשים שיצאו שליליים ואחר כך חיוביים, אבל בהחלט נשמח אם יתברר לנו שגם הבדיקה השנייה שלילית ואנו יכולים לצאת לחופשי. "רק שנצטרך מן הסתם לדאוג להסעה שתחזיר אותנו הביתה", היא מוסיפה בחיוך, "כי האמבולנס שהוביל אותנו לכאן לא יחזיר אותנו, הרי אנחנו כבר בריאים".