כל מה שכתוב בטור הזה של איה קרמרמן, יתגלה בעתיד כטעות

אזהרת ספוילר! כל מה שאכתוב בטור הזה יתברר לעתיד לבוא כטעות גדולה, תלוש מהמציאות וניחוש פרוע גרידא.

כך בדיוק הרגשנו, בעלי ואני, בכל פעם שיצאנו מביתו של הרב אדלשטיין זצ"ל. טועים. לפני כל פגישה איתו היינו יושבים באוטו ומעלים השערות מה תהיה תשובתו של הרב. מעולם לא ניחשנו נכון. מעולם. תמיד התשובות שלו היו פשוטות משחשבנו. בעוד אנחנו התפלספנו אחד עם השני, הרב פשט את הסוגיה.

כשנחתנו בסוכה שלו שעות ספורות לפני שמחת תורה, כדי לשאול אם להנחות את "בייקאוף" בפריים טיים של ערוץ 2, הוא לא הבין את ההתלבטות. כשהעלינו את החששות הוא חייך, כאילו אמר לעצמו "חמודים שני אלה". התשובה, כרגיל, הייתה פשוטה משחשבנו.

שנים שאני מבקשת מה' יתברך לדבר איתי גלויות. בלי רמזים, בלי חידות. משהו ברור כמו האנשים האלה שמכוונים את המטוסים על המסלול, מחזיקים פנסים ענקיים. ככה אני צריכה, שה' יכוון אותי עם פנסי ענק, כדי שלא אתבלבל. לאחרונה ה' מדבר איתנו בלי פילטרים. בקול חזק מאוד. הוא סגר אותנו בבתים, זרק אותנו מבתי הכנסת. ביטל את המניינים, את הקדיש ואת הזכרת הנשמות בשביעי של פסח. הוא מדבר בגלוי ממש, ועדיין אני מוצאת את עצמי ממש לא מבינה מה הוא אומר, מנסה לקרוא את משמעותה של תמונה חסרת בהירות. אז החלטתי לשאול אנשים אהובים וקרובים אלי, ובעיקר כאלו שאני מעריכה לא רק את דעתם, אלא גם את דרך האמונה שלהם.

השאלה הייתה: מה ה' רוצה מאיתנו?

קודם כול הלב

הרבנית מנוחה אבר, שתמיד יודעת לדייק אותי, כתבה לי שהיא חושבת שזה בדיוק העניין - שכל אחד מאיתנו יחשוב מה ה' רוצה ממנו באופן אישי. ברור שזו ההכנה לגאולה.

הרבנית זיוה מאיר, שאין שנייה לה בשקט האמוני, כתבה שהיא חושבת שה' רוצה שנקפוץ מדרגה. מאמונה לביטחון. "אני חושבת/מרגישה שנתחזק במידת הביטחון. אמונה יש בנו, אבל ביטחון זה להוציא את האמונה מהכוח אל הפועל. לדעת ולהרגיש ממש שהקב"ה רוצה בטובתנו ודואג לנו ויודע הרבה יותר טוב מאיתנו מה נכון ומה מדויק עבורנו. זה תהליך, זו עבודה, אבל זה משדרג ובונה אותנו".

אהובתי, עדן הראל, כתבה לי: "מי אני שאדע ואבין... אבל אנסה לנחש במוח הקטן והמצומצם שלי. אני יכולה לדבר מהחוויה שלי. החזרה הזאת הביתה, לא לרוץ כל הזמן לעבודה, להרגיש את הילדים בזמן אמת ולא בדיעבד - זאת מתנה. ההבנה שאני לא חייבת לקנות להם כל כך הרבה, וכך אוכל לעבוד פחות אבל להיות איתם יותר - זאת מתנה. ה' פשוט עצר אותנו ואמר: תתבוננו. לאן אתם רצים? איך התפילה? מה קורה עם הילדים? איך שלום הבית? אני מרגישה שמהחוויה הזו, אם נקרא לה חוויה, חזרתי למהות הנשית, האימהית שלי. תודה ה'. תודה".

ליאת שי, חברתי הטובה, כתבה: "למדתי כמה מדויק המשפט 'כל כבודה בת מלך פנימה'. אחרי כחודש שבו לבשתי מיני פיג'מות שעליהן קולקציית כתמי אקונומיקה, החלטתי שדי. אני מתלבשת כמו בן אדם. התלבשתי, ענדתי עגילים וצמיד. אחד אחד ניגשו אלי הילדים ושאלו אותי לאן אני יוצאת. ואז זה היכה בי: אני לא יוצאת לשום מקום. אני פה. פה אני מלכה. זו הממלכה שלי. את עיניו של בעלי אני צריכה ורוצה לתפוס, לא של אחרים. בחוץ אני כלום, כמו כולם. פה אני צריכה להנהיג ולמלוך".

בעלי אמר: "בשבילי? בשבילי אני לא מבקש שתעשו כלום. לא רוצה לא את בתי הכנסיות שלכם, לא את ההתפלפלויות שלכם ובטח לא את החומרות שלכם. אני רוצה אתכם אחים אחד של השני. כמו כל אבא שרוצה אתכם מאושרים. פשוט תהיו אנשים טובים אחד לשני. תפסיקו כבר לנסות לרצות אותי. לכו לרצות את האחים שלכם, שאתם כל היום מטנפים עליהם. תדאגו לשלום הבית ביניכם לפני שאתם דואגים לי".

ידידיה מאיר כתב את המסר שאני הכי מתחברת אליו: "אני מרגיש שרחמנא ליבא בעי. ה' רוצה את הלב הפנימי של כל אחד. עכשיו זה לא הציבור, הקהילה, הרבים. זה מה שיש בלב שלנו".

הדברים שלו התחברו לי לנקודת האינטרנט, ניסיון דורנו. האינטרנט זה הכי להפך: מאפשר להיות בבוקר חרדי, ובלילה... אתה יכול לחיות בשקר הכי גדול, ואף אחד לא ידע. פעם זה לא היה ככה. אם חרדי היה רוצה לראות סרט, הוא היה צריך להתחפש וכו'. היום אתה יכול לחיות חיים כפולים, בסתר. התשובה נגד זה היא שאתה חייב להיות הכי פנימי והכי אמיתי. ללכת לבית הכנסת עם כולם זה לא מספיק. זה קודם כול אתה ומה שבלב שלך.

לעמוד מול עצמנו

אחרי כל אלו, רוצים את דעתי? ה' מבקש מאיתנו אינטימיות. הוא לקח מאיתנו כמעט את כל העזרים שמאפשרים לנו לחיות את חיינו בחוסר אינטימיות. הוא מבקש מאיתנו ללמוד להכיר מחדש את הילדים, את הבעל או האישה. את עבודת ה' שלנו, את התפילה. הוא משיל מאיתנו את גינוני החברה ומציב אותנו נטולי מסכות מולו. גם מולנו. עכשיו הזמן שלנו להתמודד בכנות, עם עצמנו, עם הטוב והרע, בצורה סטרילית. בעיקר הוא מבקש שנפסיק לינוק מאחרים נתחיל להנביע מעצמנו את האור שתמיד היה טמון בתוכנו.

אבל... מהיכרותי עם הרב זצ"ל, התשובה בטח פשוטה ותמימה מכל אלו.

עוגת תפוחים טבעונית

עוגה בחושה זריזה כל כך, שמספיקים להכין אותה לפני שהתנור מספיק להתחמם.

מה שמחליף את הביצים הוא השילוב של אבקת האפייה עם החומץ. יחד הם יוצרים ריאקציה כימית. מרקם של עוגה כזו הוא רטוב ונימוח יותר.

המצרכים הדרושים:

1 1/2 כוסות קמח כוסמין לבן
3/4 כוס סוכר
1 שקית אבקת אפייה
1 כף חומץ תפוחים אורגני
3/4 כוס חלב שקדים
1/2 כף תמצית וניל
1/3 כוס שמן
2 תפוחים ירוקים, קלופים, חתוכים לקוביות קטנות
1 כפית סוכר
1 כף קינמון
1/2 כף מיץ לימון

לשטרויזל:
4 כפות קמח
3 כפות סוכר
2 כפיות שמן

אופן ההכנה:

בקערה מערבבים את כל החומרים היבשים.
מוסיפים את חלב השקדים, החומץ, הווניל והשמן ומערבבים עד לבלילה נטולת גושים.
בקערה נפרדת מערבבים את התפוחים, הסוכר, הלימון והקינמון.
שופכים את תכולת הקערה השנייה לקערה הראשונה ומערבבים.
מחלקים את הבלילה לשתי תבניות אינגליש קייק.
מערבבים את רכיבי השטרויזל עד לקבלת פירורי אבקה מתוקים.
מפזרים את השטרויזל על הבלילה שבתבניות.
אופים בתנור מחומם מראש ל־180 מעלות, תוכנית טורבו, כ־20 דקות או עד שקיסם שננעץ בעוגה יוצא יבש.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".