משה מונה רוזנבלום: "אם נצא מסיפור הקורונה כמו שנכנסנו אליו, לא עשינו כלום"

נגיף הקורונה המסתובב בעולם, הותיר רשמים רבים ותובנות איומות בגלובוס האנושי. מדענים מעריכים כי בדומה להמצאת החשמל או מנוע הקיטור למשל, שבעקבותיהם התחלק העולם לימים של 'לפני' ו'אחרי', כך גם העולם שאחרי נגיף הקורונה, לא יהיה דומה כלל לעולם שאחריו. ההנהגות שונו, המודעות לשמירה על סטריליות עודכנה, והאנשים, כך נראה, אינם אותם אנשים.

לאדם אחד דווקא, ישנן תובנות אחרות מהנגיף, רוחניות יותר ומעניינות לא פחות.

ישבתי לשיחה עם האיש שמזוהה יותר מכל עם המוזיקה החסידית, משה מונה רוזנבלום, המוכר מלחניו הרבים המושמעים תדיר כמעט בכל בית יהודי. נכסי צאן הברזל שהנחיל מונה כוללים את השירים 'משיח', 'תמחה את זכר עמלק, 'שמע בני', 'הכל לטובה', 'שלא עשני גוי' ועוד ועוד.

מונה חלה בנגיף הקורונה והחלים בחסדי שמיים. בכל יום שישי מושמע פס הקול של תוכניתו ברדיו קול ברמה, תוכנית שהמשיכה אגב גם בימים שבהם שהה בבידוד במלונית שבקיבוץ לביא.

"אני לא מתחיל את הריאיון מבלי לומר קודם 'הודו להשם כי טוב, כי לעולם חסדו'", מפתיע אותי מונה. "כל הריאיון הזה לא יהיה שווה כלום בלי המסר שאני רוצה להעביר", הוא מוסיף.

"גם כשהתבשרתי על היותי חולה במחלת הקורונה, אמרתי בפה מלא 'הודו להשם כי טוב', וכשהחלמתי והשתחררתי מהמלונית הוספתי להודיה 'שמע ישראל' ו'מזמור לתודה'. אין לתאר את החסדים שעשה איתי השם, שזכיתי להבריא ולהחלים מהווירוס הקטלני הזה שהפיל חללים רבים.

"בכל תקופת החולי", הוא מספר, "דיברתי עם הקדוש ברוך הוא ואמרתי לו רק משפט אחד, שאותו אני אומר לכולם כל הזמן: 'אם אני יוצא מהסיפור הזה, כמו שנכנסתי אליו, שום דבר לא שווה'. זה לא ייתכן שנישאר אותם אנשים שהיינו לפני הנגיף".

למונה חשוב להעביר את המסרים האלו לאורך כל הריאיון. הוא מצטחק כשאני שואל אותו 'איזה מספר חולה' הוא היה, אין לו מושג. הוא גם לא מבין למה אני שואל על סוג האוכל שקיבל בבית החולים, ועל מכונות הכביסה שהיו או לא היו במלונית. "זה חשוב בכלל?" הוא שואל ברצינות תהומית. ורק אחרי שאני מסביר לו שהסיפור שלו מעניין גם בגלל הפרטים הקטנים האלו, הוא ניאות לספר ולשתף.

"תשב אנוש עד דכא"

"במשך כשבוע היה לי חום לא גבוה של 37.5 מעלות", הוא חוזר לתחילת הסיפור. "קצת חששתי. באותם הימים נגיף הקורונה היה בראשית התפרצותו, וכל סימפטום שכזה היה מדאיג ממש. התקשרתי פעמיים למד"א וביקשתי שיבדקו אותי, אך הם סירבו משום שלא היו לי את כל התסמינים המצריכים בדיקה.

"בשבת שלפני שבת הגדול התחיל חומי לעלות קצת יותר, והרגשתי כבר קוצר נשימה ויובש נוראי בפה. גם הרגשתי הכללית הייתה רעה יותר. במוצאי השבת ביקשתי מבתי שתיקח אותי לבית החולים על מנת שאבדק".

כאן עוצר מונה את שטף דבריו, ומבקש לציין לשבח את בני ביתו ורעייתו, שמסרו את נפשם מתוך דאגה ענקית לשלומו. "אני הייתי בבית החולים ובמלונית ושהיתי בחברת אנשים, אבל המשפחה שלי הייתה לבדה בחרדה ובדאגה נוראית, ובכל זאת הם תמיד היו לצידי וסייעו לי רבות".

אני מבקש ממנו לתאר את הרגעים הללו שבבית החולים, והוא משתנק. "אני לא יודע אם כדאי לכתוב את זה", הוא מבהיר, "אני לא אדם בכיין בדרך כלל, אבל את מה שעברתי בכניסה לבית החולים ניתן לתאר בדברי הפסוק 'תשב אנוש עד דכא' – עד דכדוכה של נפש. הגעתי לשאול תחתיות מבחינת הרגשתי הנפשית.

"בחצות הלילה הורידו אותי למחלקת חולי קורונה. הלכתי ברגל במשך רבע שעה, אף אחד לא סחב אותי, הסתובבתי עם העירוי שהיה מחובר אלי, וכשהגעתי למחלקה הרגשתי איך הנפש שלי קורסת. מדובר במחלקה מאולתרת שנבנתה במהירות רבה, והיא אינה דומה לשום מקום אחר בבית החולים. היו שם שתי שורות, כשבכל שורה עומדות כ-20 מיטות אחת ליד השנייה, כשביניהן מפריד וילון דק, אין הבדל בין חולה לחולה, וההמולה רבה ונוראית".

מונה רוזנבלום לוקח נשימה ארוכה, ניכר שקשה עליו עד מאד לחזור לאותם רגעים. "והרעש", הוא מתאר בפאתוס, "הרעש היה מחריד בכל קנה מידה. עשרות חולים משתעלים בכל כוחם וגונחים בכאב. ואני לבדי, לא יודע אנה אני בא.

"בכל שנות חיי לא בכיתי בכי של צער, כמו באותם רגעים. בחוץ ירד גשם, היה לי קר, לא ישנתי 38 שעות, והרגשתי הייתה נוראית. התחלתי לבכות מתוך הנפש שלי הפנימית וזעקתי לקדוש ברוך הוא בכל נשמתי. דיברתי איתו בכאב והתחננתי על חיי. בכל הזמן הזה צעקתי פסוקי בטחון כשאני בוכה ופי ממלמל".

אני מנסה להבין ממה נבעה ההרגשה הרעה והאם הפחד מהגרוע מכל הוסיף גם הוא לתחושות הללו, אך מונה מסביר לי שהחרדה והפחד היו דווקא מחוסר המידע, ומעצם המציאות הזאת שבה אף אחד לא מכיר באמת את הנגיף ולא יודע איך להתמודד איתו ועד כמה הוא מסוכן.

"בליל הסדר, כשכבר שהיתי במלונית שבקיבוץ לביא", הוא ממשיך, "כשכולם אמרו 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', השמטתי בליבי את המילה 'כאילו', ההרגשה שלי הייתה שממש יצאתי ממצרים, הרגשתי שהייתי שם בעמק הבכא במחלקת הקורונה שבבית החולים, וחשתי יציאת מצרים אמתית".

במשך ארבעה ימים שהה מונה רוזנבלום במחלקת הקורונה שבבית החולים, עד שלבסוף, לאחר שראו הרופאים כי מצבו יציב ואין החמרה בהרגשתו הכללית, הוא הועבר למלונית הייעודית שהוקצתה על ידי משרד הביטחון, בקיבוץ לביא.

"כשהגעתי לקיבוץ לביא", מספר מונה, "ראיתי את עם ישראל בתפארתו. במקום שהו ספרדים ואשכנזים, כיפות שחורות וסרוגות, מכל העדות מכל המינים ומכל הסוגים, ומכולם למדתי את הדברים הטובים והנעימים. התפעלתי מהתפילות והניגונים של הספרדים, כמו מההתלהבות בתפילה של החסידים. הייתה שם אחדות יוצאת מן הכלל. אני חושב שרק הקורונה יכולה לגרום לאחדות שכזו", הוא מצטחק.

מלאך של חסד

אחת מהאנקדוטות שתפסה את ליבי, היא הסיפור הבלתי נתפס שמספר לי מונה על אחד השוהים במקום, שהתגלה כמלאך חסד של ממש. "אני", הוא מספר, "הספקתי להגיע למקום עם מזוודה ובה בגדיי האישיים שהכינו לי בני הבית. אך ישנם חולים רבים שהגיעו למלונית לאחר ששהו בבתי החולים, כשרק בגדיהם לגופם. אנשים הסתובבו בעל כרחם עם אותו הבגד במשך שבוע שלם.

"ואז הגיע למקום הרב דוד דרלי, דמות ידועה בצפון, שנשלח לפני שנים רבות על ידי הרב שך להקים מוסדות תורה וחסד בצפון. הוא ריכז את כל החולים במקום אחד, ופשוט דרש מהם לעשות רשימה שבה יפרטו בדיוק מה חסר להם, החל מביגוד וכלה בציוד אישי. אנשים צחקקו, איך הוא יצליח לרכוש ולהשיג כמויות עצומות כאלו של מוצרים בסיסיים. אבל הרב דרלי היה רציני לחלוטין.

"אט אט השתכנעו החולים והגישו לו רשימה ארוכה ומפורטת של דברים. היו שם בקשות לחליפות, לנעליים, לכיפות, ציציות ושאר תשמשי קדושה. גם אני ביקשתי ממנו כמה ספרי קודש ונגן אישי שאיתו אצליח להקליט קצת את עצמי ולערוך את תוכנית הרדיו שלי שמשודרת לקראת שבת.

"ההפתעה הייתה עצומה", מתרגש רוזנבלום. "יום למחרת, הגיע טנדר עמוס בכל הציוד. לא חסר דבר. היה שם הכל, כולל הכל, והרב דרלי דאג שכל חולה יקבל בדיוק את מה שהזמין.

"מיותר לציין שהוא לא הסכים לקבל פרוטה אחת על מעשיו. 'זו מצווה שלי' הוא הכריז, 'ואני לא מוכן למכור אותה'. לי באופן אישי", מגלה מונה, "דאג הרב דרלי גם לאקורדיון שאותו השיג מחתנו. ומאותו רגע לא מש הכלי מידי, ויחד איתו שרתי וניגנתי לכל השוהים במקום.

"יותר מזה", הוא נרעש, "הרב דרלי קיבל תוצאה שלילית לנגיף כבר בערב פסח, ומבחינת הצוות הרפואי הוא יכול היה כבר לשוב לביתו. אבל הוא בחר להישאר עוד יום אחד במקום, בשביל לוודא שלכולם יש את מה שהם צריכים ושאף אחד לא נשאר ללא צרכים חיוניים לפני החג".

מה נשתנה?

ליל הסדר במלונית שבקיבוץ לביא, היה לילה מיוחד מאד מבחינתו של מונה. "בליל בדיקת חמץ הכנתי עשרה פתיתים והחבאתי אותם בחדרי, קיימתי את מצוות בדיקת חמץ, ולמחרת פוררתי את הפירורים בשירותים.

"בלילה עצמו ישבנו בשולחנות שסידרו לנו אנשי המלונית בפרוזדור שבין החדרים, והרגשנו בני חורין אמתיים. הגיוון שבקולות, הניגונים והנוסחים השונים, התחברו כולם להרמוניה יהודית נפלאה שיכולה להיווצר רק במקום נקי שכזה, שבו כבר אין מעמדות, אין עדות, אין הבדלים ואין הפרדה בין המנהגים.

"לא אשכח את התקופה הזאת כל חיי", מסכם מונה. "התחושות והרגשות שלקחתי משם, הם נכס יהודי טהור שאקח אותו איתי לעד. ראיתי שם הנהגות נפלאות, והידורים שאין דומה להם. היה שם יהודי בוגר ששהה במקום עם שני הוריו הקשישים, בכל חדר ישנן רק שתי מיטות, אבל הוא התעקש להישאר איתם ולשמשם. הוא ישן כל הזמן על הספה ולא הפסיק לסייע להוריו על חשבון הנוחות האישית שלו, למרות שהיה זכאי לחדר ומיטה פרטיים".

אין 'תעודת בריא'

שאלתי את רוזנבלום, אם כיום, לאחר שהבריא, הוא מחזיק בתעודה רשמית המקנה לו זכות להסתובב ולשהות בכל מקום, אך הוא נזעק להבהיר: "אין דבר כזה. אסור לנו המחלימים להסתובב במקומות האסורים, בדיוק כמו לכל האוכלוסייה. זה נכון שהדעה הרווחת היא שאנחנו לא יכולים להידבק יותר ולהדביק אחרים, אבל אנחנו חייבים להיזהר לא להעביר את הנגיף הלאה מאנשים אחרים.

"תאר לעצמך", הוא מסביר, "שאני הולך לקניות בסופר ועל הידיים נדבק נגיף של מישהו אחר, שאותו אני יכול חלילה להעביר הלאה לאנשים בריאים. המצב הזה, מצריך גם אותנו להמשיך ולנקוט במשנה זהירות, בדיוק כמו כל אחד אחר".

רוזנבלום מספר לי שהוא מצפה לסייע לחולי קורונה על ידי תרומה של 'פלסמות' מדמו המחוסן לנגיף. "מאז השחרור", הוא מגלה, "אני יוצא ומשמח את חולי הקורונה השוהים במלוניות. ובשבוע שעבר אף ניגנתי לחולים השוהים במלון 'כינר' בהופעה שנערכה להם מטעם עיריית בני ברק".

משה מונה רוזנבלום הוא שליח ציבור, וככזה הוא לא מוכן לסיים את הריאיון מבלי לציין את המסר האישי שלו מכל הסיפור הזה.

"לא צריך להיות חכם גדול", הוא אומר, "בשביל להבין שקורה משהו גורלי בכל העולם. הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו, זה ברור. העולם הגדול הפך לכפר קטן וגלובלי באמצעות הטכנולוגיות הקיימות כיום. הרשת הזאת, שעימה ניתן לפעול כאן ולהשפיע בקצה העולם, יכולה לשמש לטוב וגם לרע חלילה.

"לשון הרע קטן יכול להפוך לענק בקנה מידה עולמי באמצעות המכשירים האלו, וכמובן ענייני הצניעות שהם יוצרים קשים מנשוא. אנחנו לא יכולים לרמות את בורא העולם, הוא רואה הכל. תאר לעצמך שכעת מגיע המשיח, איך הוא יראה אותנו? עם מה הוא ימצא אותנו? זה מפחיד ממש. אנחנו חייבים להתנתק מהמכשירים האלו שאליהם אנחנו קשורים כמו כלב ברצועה. לא ייתכן שאדם ילך לישון בלילה כשהוא מחובר למטען ביחד עם המכשיר הנייד. אנחנו חייבים להתנתק, לעשות את השלב של 'סור מרע', כדי שנוכל אחר כך להתקדם הלאה בחלק של 'עשה טוב'. הקורונה זו ההזדמנות שלנו, אנחנו חייבים לנצל אותה".

ולסיום, יש לו גם סיפור נפלא שסיפר הרב יורם אברג'ל זצ"ל. "ברוסיה היה יהודי בשם מנדל שחבשוהו השלטונות בבית האסורים. הוא ישב בתא עם אסירים נוספים שהיו משחקים בקלפים, למרות החוק שאסר עליהם לעשות זאת. הסוהרים היו אורבים להם על מנת לתופסם, אך בכל פעם שהיו נכנסים לתא, היו האסירים מחביאים את הקלפים ומכחישים את דבר המשחק.

"הדבר חזר ונשנה, והיה לפלא בעיניו של מנדל. הוא לא הצליח להבין בשום פנים ואופן איך מצליחים האסירים להחביא את הקלפים בצורה כזאת ששום סוהר לא מצליח לגלותם. כששאל את חבריו לתא, הוא הופתע מתשובתם החכמה. 'הסוהרים', כך הסבירו לו, 'מחפשים את הקלפים בכל מקום שניתן לעלות על הדעת. בכיסים שלנו, במיטות ובחרכים שבקיר. אך שם הם לא נמצאים. אנחנו מחביאים את הקלפים במקום שבו הסוהרים לא יחפשו לעולם – בכיסם שלהם. בזריזות ידיים אנחנו דוחפים אותם לשם בכניסתם, ולוקחים אותם בחזרה בצאתם'.

"הבנת את המסר?" שואל אותי מונה כשבת שחוק על פניו. "אנחנו מחפשים כל הזמן במה להתחזק, היכן להשתפר. אבל בכיסים שלנו, בכיסים של עצמינו אנחנו לא בודקים לעולם".