הורות במחשבה חיובית: זה הילד שלי רוצה, או דווקא אני?

שמואל בן האחת עשרה חוזר הביתה מן הלימודים בשעת אחר צהריים מאוחרת. אבא מקבל את פניו כשכולו צופן סוד: "נחש מה", הוא אומר כשבעיניו ניצת זיק.

 הבן מביט באביו ואינו מבין "מה זה ועל מה זה".

אבא נוטל את שמואל אחר כבוד, מוליך אותו במסדרון המוביל לחדר ופותח לפניו בחגיגיות את הדלת.

במרכז החדר ניצבת קופסת קרטון ענקית, משהו בסדר גודל של מקרר. אבא מביט בשמואל במבט קורן ושמואל מביט באביו בחוסר הבנה.

"נו"... אומר האב, אך הבן ממשיך להסתכל ואינו מבין. "נו", חוזר האב, "תפתח".

הבן בוחן בחשש את האריזה הענקית ואינו אוזר אומץ לפתוח אותה. כאן מציע האב את עזרתו, ומתחיל במלאכת הפתיחה. לאחר מבצע של קילוף, גרוד ושיסוע של קרטון, ניילון, קלקר ושאר ירקות, מתגלה לעיניו הנדהמות של הבן טרקטור חשמלי ממונע המצויד בסוללה נטענת.

"זה בשבילך"... אומר האב, כשהוא מצפה בכיליון עיניים לתגובה נלהבת... לפרץ של שמחה והתלהבות...

אך הבן אינו מתלהב כלל. "בשבילי?", הוא שואל, המום כולו, אינו יודע מה זה היה לאביו, שכרעם ביום בהיר הנחית עליו טרקטור ענק ממדים ללא כל הכנה, ללא הקדמה, ללא קשר לשום דבר. הוא פשוט איננו יודע כיצד לעכל זאת. המתנה "גדולה עליו בכמה מספרים".

מה באמת הניע את האב להעניק דורון מעין זה לבנו?

עוד מימי ילדותו צפון היה חלום בלבו. חולם היה שהוא נוסע ברכב אדום ויפה, עם הגה ודוושות, אך ההורים לא יכלו להרשות לו את התענוג הזה, המחיר היה גבוה ומפולפל מדי. בכל עת מצוא הוא השתדל לעבור על יד החנות, נועץ את עיניו בחלון הראוה במשך שעה ארוכה ומפליג  בחלומות.

כאשר גדל והתבגר גמלה החלטה בלבו: "לבני אתן את אשר לא קיבלתי אני", והיה זה בבחינת "ואביו שמר את הדבר". הוא המתין עד אשר התאפשרה לו הרכישה, והיום - יום חג הוא לו, יום בו מגשים הוא חלום ילדות ישן.

כדרך הצעצועים בני ימינו, שנשתכללו בהרבה, כן היה צעצוע זה, ואף במנוע חשמלי התהדר והצטעצע הרכב. אך הבן אינו שותף לחגיגה, אינו מבין מה סיבה למסיבה יש, מעודו לא חלם על דבר כזה וכל העניין נראה לו זר ומוזר.

פעמים רבות פועלים אנו בעקבות, וכתוצאה של, זיכרונות ומשקעים מן העבר, אך לא תמיד טוב הדבר עבור הילדים. לא כל מה שהתאים לאב - מתאים לבן. יש לשקול כל דבר במאזני צדק במקומו ובשעתו. אנו קושרים את מה שנעשה עם ילדינו יחד עם ילדותנו-אנו, משל היו מקשה אחת וסיפור אחד.

לעיתים יש לעבר השלכות על התגובות שלנו בהווה. לדוגמא: כאשר אב מבקש למנוע מבנו דבר מתיקה האהוב עליו אשר לדעתו אינו טוב עבורו, והילד פורץ בבכי תמרורים, מיד עולה הבכי ומתערב עם דמעותיו של האב בשעת בכיו שלו בעבר, על דברים שנמנעו ממנו אי-אז בילדותו, ואולי אף דברים שלדעתו נמנעו ממנו שלא בצדק, באופן שרירותי מדי, ואז "מצא מין את מינו וניעור" ומיד נכמרים רחמיו על בנו (עצמו ובשרו...) וההחלטה משתנה: "טוב, בסדר, קח".

לעיתים צריכים אנו לעמוד בדיבורנו, ולו רק כדי שהילד ילמד שבכיו ותחנוניו לא המה המשנים את ההחלטה.

סיפרה אם, שעמדה לצאת לסידוריה ומשהבחין בן השלוש שלה בעומד להתרחש, החל להפציר בה שתיקח אותו עמה. כשהאם סירבה, עמד זה ובכה בדמעות שליש. ברגע שנחה ידה של האם על ידית הדלת, הבזיקה לפתע מחשבה במוחה: "ומה בכך, מה אסון יהיה אם אקח אותו? אבל כבר אמרתי לא. אמנם הפעם הסיבה לסירוב לא היתה מוצדקת, יתכן שבחוסר שיקול דעת יסודה, אך אם אשנה את דעתי ייגרם נזק. הוא ילמד את העיקרון, את השיטה היעילה לשינוי החלטות"...

חשבה ומצאה מוצא מן הסבך: היא יצאה לדרכה כאשר היא משאירה את הקטן בבית, ולאחר עשר דקות שבה הביתה בברכת שלום גדולה: "ש-ל-ו-ם, חזרתי, מה שלומך?". היא נגשה לשתות משהו, ואמרה לקטן: "עכשיו אני יוצאת שוב. ביציאה הזו אני יכולה לקחת אותך". עתה נטלה את ידו בידה ויצאה...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com