מה כולם עושים לא נכון עם הזמן שלהם? זה הסוד שאתם חייבים להכיר!

לחלק א' לחצו כאן. לחלק ב' לחצו כאן.

עלינו לדעת שיש דין וחשבון. הזמן הוא מתנה גדולה מאת ה‘, אבל אחריות גדולה כרוכה בו. דוד המלך אומר ”בְּיָדְךָ עִתֹּתָי“ (תהלים לא טז), כל השעות שלי בידך, כל דקה שלי בידך. הכל שייך לך, לא לי. ואם אני לוקח דקה של חיים, שהיא יקרה מזהב ופנינים, ומשליך אותה לאבדון – אז הקב“ה אומר: ”אני נותן לך מידי בוקר יהלומים, הרי חייך הם שלי! ואתה מבזבז אותם לריק?!"

אחד מארגן לעצמו נופש באיזשהו מקום. לאיזו מטרה? הנאה, כיף. טיול בשביל כיף?! אתה תבזבז נתח מהחיים שלך בשביל כלום?! אתה רוצח! רוצח את עצמך! כן, כן! אני לא אומר שאסור לנסוע לטיולים או לנופש, אבל לא לנסוע בלי חשבון ובלי מטרה! אם נוסעים כך, זהו חטא; וזה מראה שאדם זה אינו מבין מהי תכלית חייו.

זמננו צריך להיות יקר לנו. הולכים לביקור משפחתי אצל מישהו, ויושבים שם ומדברים ומדברים ומדברים. זהו רצח. אתה רוצח את עצמך בשביל כלום. תמצא תירוץ ”אני לא יכול ללכת הלילה, אני חייב להספיק כל מיני דברים“. ואם מגיע אליך הביתה מי שרוצה לבזבז את זמנך, תהיה נחמד אליו, ואחרי כמה דקות תמצא תירוץ! הצל את חייך! הוא שודד, ליסטים מזוין! מה שהוא עושה גרוע יותר מלשדוד את כל כספך! אנחנו לא רואים את הדברים כך, כי התרגלנו ללכת בעקבות ההמון שלא אכפת להם לבזבז את זמנם, אבל זו לא האמת.

והנה יש אנשים שיאמרו: ”מה אתה מדבר איתי על ניצול הזמן? אני מוכרח להיות במשרד כל היום. כמה שהייתי רוצה לברוח לאיזה בית מדרש וללמוד! אבל אין לי אפשרות, אני חייב לעבוד. אז היום שלי בכל מקרה מבוזבז“.

זו טעות גדולה! העבודה במשרד או בחנות – היא לא בזבוז זהו התפקיד שלך לעת עתה, זהו מקומך. וגם שם אפשר לנצל את הימים. יש המון דרכים לעבוד את ה‘ במשרד, המון! כמה דוגמאות קטנות: במשרדים של זמננו ישנם דברים רבים שלא צריך לראות. אם הוא יחליט שהוא נמנע ככל יכולתו ממראות אסורות, אזי ”אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה – בִּדְרָכָיו הָלָכוּ“ (תהלים קיט ג), גם ההימנעות מעשיית עברות היא כשלעצמה הליכה בדרכיו. הוא זוכר בזה את ה‘, וזו יראת שמים.

העיניים צריכות להסתכל סביב, זה טבעי; אבל ברגע שהן פוגשות משהו לא ראוי הוא צריך להזכיר לעצמו שהוא יהודי, הוא עובד ה‘. וכך גדלים ביראת שמים מהמשרד.

וישנם דרכים טובות אף יותר: אפשר לחשוב על הקב“ה תוך כדי העבודה. ”אשרי איש שלא ישכחך“, תמיד אפשר לחשוב על הקב“ה, לא חייבים לשכוח ממנו כשעובדים, גם עבודה קשה. תוך כדי שמקלידים על המחשב אפשר לחשוב, ”אני מקליד כדי לעבוד את ה‘, כדי לקיים בית יהודי כשר שגדלים בו ילדים יהודיים שיגדלו בדרך התורה“. צריך כסף בשביל לגדל ילדים, ובשביל זה אתה עובד.

חשבתם על ה‘ כמה שניות במשרד? אתם כבר גדולים! 

ולנשים ובנות גם כן יש הזדמנויות כאלה. תוך כדי שהם בוחשות בסיר, מטאטאות את הבית או מקפלות כביסה, לא משנה מה הם עושות, אם הן חושבות על הקב“ה, אכן, זו קריירה מפוארת! במקום להשליך ולבזבז את היהלומים שה‘ נותן להן, הן משמרות וצוברות אותם. וכי יש קריירה מפוארת מזו? מניתם כמה רגעים של מחשבה על ה‘ תוך כדי שטיפת הכלים? חשבתם על ה‘ כמה שניות במשרד? אתם כבר גדולים! כבר תוכלו להחשיב את היום למוצלח. גם אם בזבזתם הרבה זמן, אם לקחתם דקה אחת וניצלתם אותה – אתם כבר אחד מאלף.

על אף שאין גבול לחכמת יִרְאַת ה‘, אבל ”תפסת מרובה – לא תפסת“ (יומא פ). אם ניקח על עצמנו מדי הרבה בבת אחת, לא יישאר לנו כלום בסוף. תמיד נחזור לשיעור שלמדנו מספירת העומר, סופרים פעם אחת ביום. נשתדל פעם אחת ביום לזכור את ה‘ ולמנות את היום. בזמן שהשמש שוקעת נשאל את עצמנו, ”האם אני יכול למנות את היום הזה? מה השגתי בו? יש בו מה למנות, או שהוא רק עוד יום שעובר לבלי שוב“?

סוף היום הוא סופה של הזדמנות, ואין לנו מידי הרבה מהם בחיינו. כשהשמש שוקעת זהו הזמן המתאים להתחיל לחשוב.

מהיום והלאה, עד סוף ימיכם, אל תתנו לעצמכם לטבוע בשטף החיים עד כדי שלא תוכלו אפילו פעם אחת ביום לעצור ולחשוב.

אתה יושב במשרד בחורף, כשהשמש שוקעת בשעה מוקדמת, ואתה רואה אותה יורדת בין גורדי השחקים אל קצה השמים. עצור לרגע וחשוב, היום כמעט חלף לו, הגיע הזמן למנות אותו. היום יום אחד למניין ימי חיי. היום שני ימים לקיום ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע". היום יום שלישי ל“וְנָבִא לְבַב חָכְמָה“. היום יום רביעי להשגת הכרה אמיתית בה‘.

ואם אתם מוצאים שהיום לא נוצל כראוי, דאגו לנצל לכל הפחות את הרגעים האחרונים שלו, כשהשמש שוקעת והיום עומד להיעלם לנצח. לעולם לא תוכלו לחיות את היום הזה שוב.

יהיו עוד ימים, אם ירצה ה‘, אבל היום הזה יאבד לנצח. ולפני שזה יקרה, חטוף אותו.

אתה, ה‘, רופא חולי עמו ישראל. אני רק השליח שלך

איך חוטפים? אגיד לכם. אשה אופה עוגה או מבשלת עוף במטבח, והיא יכולה להפוך את עצמה לגיבורה גדולה בזה. היא לשה את הבצק וחושבת, ”שתי הידיים שלי פועלות בשליחות של של הקב“ה, כמו שכתוב ”נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ“. הרי איך הוא נותן את הלחם? הרי הוא לא מושיט יד משמים ומניח לנו כיכר לחם ביד. אלא הפשט הוא שהוא נותן את הלחם דרך השליח שאופה אותו.

אז בין אם אתם אופים את הלחם לצרכי הבית, ובין אם אתם מוכרים אותו במאפייה, זוהי הזדמנות פז ל“רֵאשִׁית חָכְמָה“, היקרה שבחכמות. כדאי לכל האופים לשמוע את הדברים האלה, כי אחרת החיים שלהם מתבזבזים. חישבו מה יכול כל אופה להשיג אם בכל פעם שהוא נותן ללקוח כיכר לחם, הוא חושב ”נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר“ – אני השליח של ה‘ לתת לחם לברואיו“.

העובדה שמשלמים לו על הלחם אינה גורעת מן החסד כהוא זה. וכשהאם או האופה רואים את השמש שוקעת בסוף היום, שיזכרו לשם מה ברא ה‘ את כדור האש הגדול הזה. ”לא להפסיד אפילו יום אחד“! וברגע האחרון של היום, כשהיא מכניסה את העוגה לתנור, וכשהמוכר נותן כיכר לילד, הם עושים זאת מתוך מחשבה ”הידיים שלי הם ידי הקב“ה הנותן לחם לכל בשר“.

תארו לעצמכם רופא שיניים העומד בקליניקה שלו בסוף היום, עייף ויגע. כל היום הוא קודח בשיניים, והוא מביט החוצה לראות כמה זמן עוד נשאר לו לעבוד, והוא רואה את השמש השוקעת. ואז הוא תופס את עצמו ברגעים האחרונים של היום, ושואל את עצמו: ”לשם מה אני חי? רק כדי להכניס עוד כמה צ‘קים לחשבון שלי? זה מה ששווים הימים שלי? ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע", ה‘ – עזור לי ולמד אותי למנות את ימיי“.

(צילום: shutterstock)

אז מה הוא חושב תוך כדי שהוא קודח בשן הבאה בתור? דבר ראשון – התרכז בעבודתך. אבל אם הוא יכול, הוא מוסיף מחשבה כזו: ”אתה, ה‘, רופא חולי עמו ישראל. אני רק השליח שלך. בשארית היום שעובר, אזכור שאני עובד בשבילך, מרפא את חולי עמך“. הרי איך הקב“ה מרפא את חולי עמו? הוא שולח אנשים לבית הספר לרפואת השן.

הוא שוכב בבית החולים, ומלאך גבוה ושחור נכנס לחדר וטופח על כתפו

העושר הגדול ביותר שיכול להיות לאדם, הוא עושר בשנים, חודשים, ימים ושעות. זהו עושר! אנשים צעירים יש להם המון ”כסף בחשבון“. אבל גם מבוגרים, כל זמן שנשאר הוא עושר גדול.

אבל העושר הזה הוא רק לכמה רגעים. הרי ביחס לנצח, כל שנותינו כמעט ואינם כלום. אז מה הפלא שצריך להתחנן לה‘ ולבקש על נפשנו: אנא, ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע“! למד אותנו איך למנות את ימינו כראוי, שלא יעברו עלינו בבלבול ומבוכה!

היודעים אתם כמה אנשים מבלים את ימיהם היקרים כשראשם מבולבל במחשבות סרק? איך לריב עם הבוס, איך לנצח את השכן!

יש אנשים שמסתובבים מתוחים ודואגים, חושבים שהשכנים רודפים אותם, או קרובי משפחה. והם מבזבזים זמן במחשבות על חוסר הצדק שנעשה להם, מבולבלים בשאלות ודמיונות. אני לא מדבר על משוגעים, אלא על אנשים שפויים לגמרי. וכמה אנשים מבלים את חייהם במרדף אחרי עושר מדומה, או הנאות מדומות, במקום עושר אמיתי של יִרְאַת ה‘?

ופתאום, יום אחד בהיר, מלאך המוות בא לבקר אותם. הוא שוכב בבית החולים, ומלאך גבוה ושחור נכנס לחדר וטופח על כתפו: ”בוא, הגיע הזמן“. והוא אומר לו, ”אולי תיתן לי רק עוד כמה ימים? עכשיו אני מבין כמה יקר הוא כל רגע. אני רוצה למנות רק עוד כמה ימים, בבקשה ממך. ועכשיו אמנה אותם ב“לְבַב חָכְמָה“. אומר לו מלאך המוות, ”מצטער. כולם אומרים לי את זה, ’עכשיו אני מבין‘. שמעתי את זה כבר מיליוני פעמים. בוא, הגיע הזמן ללכת“. וכך נגמרת ההזדמנות שלו למנות את ימיו.

ובגלל שיום אחד ההזדמנות שלנו למנות תסתיים, ניתנה לנו המצווה של ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם“, כדי להזכיר לנו את העניין הגדול הזה. מצוות ספירת העומר היא הכנה ואימון למניין ימינו – כל ימינו. לכן כל עם ישראל בכל הדורות אינו נמנע מקיום המצווה הזו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך למנות את ימיו, וצריך שתהיה לו האפשרות לענות על השאלה: ”מה הצלחת להשיג היום?" כל יום ויום הוא הזדמנות של פעם בחיים.

העובדה שקראתם את הדברים הללו היא כבר צעד בכיוון הנכון, זו סייעתא דשמיא לעזור לכם למנות את ימיכם בלבב חכמה. זהו לימוד גדול, עמוק ורחב; כל מה ששמעתם היום הוא כמו משחק ילדים לעומת ה“רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה‘“. אבל גן ילדים הוא המקום שבו מתחילים ללמוד ולהחכים...! ואם נזכה למנות את ימינו לפי לבב החכמה של יִרְאַת ה‘, הרי השגנו את התכלית שלמענה באנו לעולם.