ספירת העומר כפי שלא הכרנו מעולם

התורה מדגישה שאת ספירה הזו כל אחד ואחד חייב לספור: הגמ‘ במנחות (סה) דורשת: ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד“. אם מטרת הספירה היא כדי שנדע איך לחשב ולדעת את היום שבו חל חג השבועות, די היה בכך שהתורה תלמד איך מחשבים את זמן החג - שבעה שבועות אחרי היום הראשון של פסח. ומצינו מצות ספירה אחרת בתורה, הספירה של שבע שנים שבע שנים של שנת היובל, אבל את הספירה הזו מסרה התורה לבית דין הגדול בלבד. (רמב“ם שמיטה ויובל פ“י א).

מה הביאור בזה, שיש ספירת ימים שכל יחיד ויחיד צריך לספור?

בוודאי כבר שמעתם כמה וכמה הסברים וביאורים בעניין, ביאורים הקשורים לקרבן העומר ולמתן תורה. היום אנו רוצים לגשת לעניין באופן יותר כללי, יסוד חשוב הקשור לא רק לארבעים ותשעת הימים האלה, אלא למשמעות הספירה הזו על כל ימי חיינו!

מצות ספירת ימי העומר צריכה לשמש לנו כשורש המלמד על החשיבות המיוחדת שעלינו לתת לימי חיינו, כל יום חדש בימי חיינו הוא חטיבה מיוחדת שעלינו לחדש בו משהו שיתן לו יחוד מסויים, יום של חיים הוא יום ש‘ספור‘ בתור שלימות מיוחדת שהיתה בו. ויש להתבונן מה התורה רוצה ללמד אותנו, מהו העניין הגדול של ”ספירת ימים“ של ימי חיינו?

דוד המלך ע“ה ביקש מהקב“ה: ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע“ (תהילים צ יב), דוד המלך ע“ה ביקש שה‘ ילמד אותנו איך למנות באופן נכון את ימינו. אנו אומרים פסוק זה בכל שבת בבוקר, וכדאי לשים לב אליו כי יש בו לימוד שנוגע מאד לכל אחד מאיתנו.

איך סופרים ימים נכון – זהו נושא רחב ועמוק. אבל הדבר הראשון שאנו יכולים להבין הוא שזו לא סתם ספירה, מדובר כאן על תכלית גדולה מאד. ולכן הפסוק ממשיך בבקשת דוד ע“ה, ”וְנָבִא לְבַב חָכְמָה“. עזור לנו תן לנו ”לְבַב“ – שכל – של ”חָכְמָה“ עבור ספירה זו. כלומר, למד אותנו איך לזכות לשכל של חכמה, כי זה מה שנצרך בשביל לספור נכון.

מהי החכמה הזו?

ועדיין אין אנו יודעים באיזה חכמה מדובר כאן - ישנם סוגים רבים של חכמה. כתוב בספר איוב: ”הֵן יִרְאַת ה‘ הִיא חָכְמָה“ (כח, כח). הגמ‘ במסכת שבת (לא:) מבארת את הפסוק הזה ואומרת שהמילה ”הֵן“ ביוונית פירושה ”אחת“; דהיינו שיִרְאַת ה‘ היא לבדה חכמה. איך משיגים את החכמה הזו? איך זוכים ונהיים ”ירא ה‘“? השלב הראשון הוא לדעת למה אנו חותרים, ולכן הקדמנו להסביר מה היא לא, והוצאנו מדעתנו את ההבנה המוטעית של העולם. אז מה היא באמת היראה הזו?

”יִרְאַת ה‘ הִיא חָכְמָה“ המילה ”יִּרְאָה“ שורשה במילה ”ראייה“. כשאדם לא רואה - הוא לא ירא. הפחד והיראה מגיעים רק אם האדם רואה – לפחות בעיני רוחו – שסכנה באה עליו. א“כ, ”יִּרְאָה“ היא סוג של ”ראייה“. ברור ש“יִּרְאָה“ פירושה גם פחד. חייבים לפחד מה‘! בימינו אם הרב מדבר על פחד מה‘, אנשים חושבים שהוא לא יודע עברית, ובאמת הוא מתכוון לאהבת ה‘.

לא! כשאני מדבר על פחד, אני מתכוון לפחד במובן הפשוט ביותר של המילה! אלא שפחד אמיתי מבוסס על ’ראייה‘ הכרה. ולכן אם צריך לבאר את המילה ”יִּרְאָה“ במילה אחת, נבחר ב“הכרה“. להרגיש, להיות משוכנעים לחלוטין, בנוכחותו המציאותית של הקדוש ברוך הוא.

כלומר, כשדוד המלך מדבר על מניין ימים בלבב חכמה, שהיא יראת שמים – הכוונה לעשות מכל יום שהוא יום של ’יראה‘ - יום של ’ראיית‘ ה‘. ברור שכל עוד אנו נמצאים כאן בעולם הזה לא נוכל לראות את ה‘ ממש, אבל הכוונה כאן להכיר ולהרגיש בנוכחותו של ה‘ בעולם. ”יִרְאַת ה‘“ היא ”הכרה בה‘“, וברגע שמבינים את זה, משיגים את היסוד לחיים של עובד ה‘.

עלינו ללמוד ממצוות ספירת העומר שכל יום הוא יום בעל ערך ייחודי שראוי להיספר במספר מיוחד, ספירת העומר היא הכלל, היא תרגול של העניין הכללי של ספירת ימינו; דהיינו לוודא שכל יום ויום מימי חיינו מנוצל על מנת להשיג עוד ועוד יראת שמים. כל יום שעובר בלוח השנה הוא חשוב ביותר, צריך לספור אותו ולשים לב אליו, לשאול את עצמנו בכל יום ויום: ”האם היום הוספתי יראת שמים בלבי?"

למה נועדו השמש והירח? מדוע ברא אותם ה‘? כשקוראים בחומש מוצאים כמה טעמים, ואחד מהם הוא העניין שלנו, מניין הימים: ”וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם כו‘ וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִֽים“. מה הפירוש ”וּלְיָמִים וְשָׁנִֽים“, הרי ההבדלה בין היום ללילה כבר מוזכרת בפסוק: ”לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה“ (בראשית א יד). בהכרח עלינו להבין ש“וּלְיָמִים וְשָׁנִֽים“ פירושו שהשמש והירח נבראו למטרה נוספת, להבדיל בין הימים, כדי שאנו נוכל להבחין שהיום הזה עבר ונשלם ומכאן ואילך יתחדש יום חדש, וכך נוכל למנות את ימינו, ולהעריך מה השגנו בכל יום.

כשנתבונן בזה, נבין שזה רעיון מבהיל. לא היינו חולמים לומר דבר כזה אם הוא לא היה כתוב במפורש בתורה! אנחנו – בני האדם, על כדור הארץ הקטנטן שלנו – הרי בהשוואה לשמש הוא באמת קטנטן – וכי מגיע לנו שייתלה לכבודנו שעון ענקי בחלל? היודעים אתם מה גודלה של השמש? מה המרחק שלה מאיתנו? והמטרה של כדור האש הענק והיפהפה הזה היא לשמש לנו כשעון?! כן! כך כתוב כאן שחור ע“ג לבן. השמש נתלתה עבורנו בחלל כדי שנוכל למנות את ימינו!

כדי שלא ניתפס לטרדות העולם, ולא נשים לב שהחיים עוברים – השמש זורחת ושוקעת כל העת, כדי שנשים לב שהימים עוברים. יום עבר, ועוד אחד, ועוד אחד. לולא השמש החיים היו מקשה אחת גדולה וארוכה של זמן. והזמן היה עובר בלי שנשים לב, עד שפתאום היה תם ונגמר, בהפתעה גמורה. ”מה? כבר עברו שבעים שנה“??

כשחלילה אירע לאדם אסון נורא, היצר הרע ניצח אותו במאבק, היצר הצליח להפיל ולהשפיל אותו עד לעפר, או יותר מזה להפיל אותו ל‘בירא עמיקתא‘. לולא התנועה המחזורית של השמש, האדם היה מתגולל בעפר מושפל ומלוכלך, ומאבד תקוה לחזור ולחדש את חייו, זהו זה הוא הפסיד במלחמת החיים ועולמו חרב עליו. אבל ביאת השמש והירח מעידים ומזכירים לו: ”וּלְיָמִים וְשָׁנִֽים“, כל יום הוא מציאות חדשה ומחודשת, הם מאירים לו פנים ואומרים לו: ביום הבא, ביום החדש, אתה נמצא במציאות חדשה, אתה יכול לחזור לחיים, יש לך אפשרות של ”חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם“.

הקב“ה חילק את החיים עבורנו ל“חתיכות קטנות“, כדי שנעריך אותם יותר וננצל אותם יותר. למשל, אשה שבעלה הביא הביתה מאכל יקר ומשובח. היא יודעת שאם היא תניח אותו כמו שהוא בבת אחת על השולחן, הילדים יאכלו אותו ’אכילה גסה‘ בלי להרגיש בטעמו הנפלא, ובחכמתה היא מחלקת את המאכל לפרוסות, כדי שילדיה יעריכו ויהנו מכל חלק וחלק של המאכל. כך הקב“ה העניק לנו חיים; הוא יכול היה לתת לנו משך זמן אחד ארוך של שמונים-תשעים שנה, אבל אז האדם לא היה יכול להעריך את ימיו ושנותיו, ובסופם של החיים הוא היה מרגיש שחייו הסתיימו זמן קצר לאחר שהחלו.

לכן הקב“ה ברוב רחמיו חילק לנו את חיינו ל‘פרוסות‘ של ”יָמִים וְשָׁנִֽים“, שנוכל להעריך את השנים ואת הימים כראוי, ולהבין את גודל האפשרות לחדש בכל שנה ובכל יום הכרה ויראת ה‘.

אפילו חלוקה של שנים היא גדולה מידי, לכן ה‘ חילק את השנה לחלוקה של חודשים. לכן אנו אומרים ”רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ“, לשון מתנה. ראש חודש הוא מתנה! מה המתנה של ראש חודש? כי הוא ”זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם“. ראש חודש הוא זמן של כפרה, יום כיפור קטן. למה ראש חודש הוא זמן כפרה? כי פתאום אנו מקבלים זריקת התעוררות – עוד חודש עבר! אוי ואבוי, חודש שלם! מה עשיתי בחודש הזה? כמה התקדמתי?

הרבה פעמים פתאום שמים לב שלא עשינו כלום! איזו טרגדיה!

לכן זהו ”זְמַן כַּפָּרָה“, פתאום שמים לב כמה גדולה היא המתנה של זמן, ומחליטים להשלים את מה שהפסדנו ולנצל אותו טוב יותר. ואפילו החודשים הם חלקי זמן גדולים מידי, ולכן ה‘ חילק את הזמן לחתיכות קטנות עוד יותר: ימים.

חסד גדול עשה עימנו ה‘ בכך שחילק עבורנו את הזמן, ע“י תנועות השמש והירח, ולכן עלינו לנצל את החסד הזה היטב. מחר כשתקומו בבוקר ואור השמש יזרום מבעד החלון, זכרו שאחת הכוונות בברכת ”בָּרוּךְ אַתָּה ה‘ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת“ היא, ”תודה לך ה‘ על המאורות המזכירים לי את הזמן שחולף“.

השמש נעה במסלולה לאורך היום ומזכירה לנו: ”דאגו שגם ליום הזה תהיה משמעות!"

וכי אנו רוצים שהמחברת שלנו תהיה מלאה בקשקושים בשוליים?

אחרי שמפנימים את מה שכדור האש הגדול בשמים מזכיר לנו, נמנה את ימינו וננצל כל אחד ואחד מהם. כל יום הוא הזדמנות חדשה, שער חדש להצלחה. כמו שאומר רבינו ה“חובות הלבבות“ (שער חשבון הנפש חשבון י“א): ”כי הימים מגילות, כתבו בהם מה שתחפצו שיזכר לכם“. בכל בוקר חדש אנו מקבלים מהקב“ה מגילה חדשה ונקייה, לכתוב בה כרצוננו.

זוכרים את הימים ההם בישיבה, כשהתחלנו מחברת חדשה של חידו“ת? היינו מלאים אמביציה, וחשבנו ”המחברת הזו תהיה מלאה רק בתורה. אשמור אותה נקייה ומסודרת“. אומר החובות הלבבות, כל יום הוא מחברת חדשה ונקייה! כתוב בה את מה שתרצה שיזכרו עליך.

וכי אנו רוצים שהמחברת שלנו תהיה מלאה בקשקושים בשוליים? וכי כך אנו רוצים להיזכר בעולם הבא? הדבר שאנו רוצים שיזכרו עלינו יותר מכל הוא ”וְנָבִא לְבַב חָכְמָה“, כמה יראת שמים – הכרה בה‘ – השגנו בכל יום.

הקב“ה ’‘מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית“. כל יום הוא הזדמנות חדשה שה‘ מעניק לנו. אמש הלכת לישון בהרגשה גרועה, פיזית ונפשית. היית מותש ויגע, והרגשת שכל היום לא ”הלך“ לך, יום מבוזבז. ואז הלכת לישון, והקב“ה הושיע אותך, הוא שלח צוות שלם של רופאים מומחים שיעבדו ו“ישפצו“ אותך. הם יישרו לך את הרגשות העקומים, ונסכו בגופך כוחות רעננים. והם עשו עבודה טובה, ואז, בבוקר קמת והרגשת שאתה אדם חדש. פקחת עיניים, נפלא! אתה מוצא את עצמך רענן ומלא כח - כל זה בהנחה שהלכת לישון בזמן. כי אם לא, אתה קם עם כאב ראש ופיהוקים עצומים, וחושב לעצמך ”יופי, עוד יום מייגע בפתח“. אדם כזה הוא משוגע, לא מגיע לו לקום בבוקר כי הוא לא מבין את החשיבות של ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ“.

כשהקב"ה מחזיר אותך בבוקר בריא ורענן, צריך לפקוח עיניים ולומר "תודה". נתאר לעצמנו אדם שעבר ניתוח פנימי מסובך, לאחר שעות כשעוברת ההשפעה של ההרדמה, מתעוררים מההרדמה ופוקחים את העיניים אחרי הניתוח, לא מספיק רק לומר למנתח "תודה דוקטור, עשית עבודה טובה". צריך לכתוב לו גם צ'ק מכובד. אבל הקב"ה לא מגיש לנו 'חשבון' בבוקר, הוא רק רוצה שנאמר "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". וכי אני ראוי לטובה גדולה כזו, מה עשיתי שמגיע לי עוד יום? עוד הזדמנות? רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ!"

(צילום: shutterstock)

הבקרים הם הזמן הטוב ביותר ביום להודות. בבוקר יש לנו אנרגיות חדשות, היום רק התחיל, הציפורים מזמרות והכל עדיין טרי ורענן מהלילה. כשמונים את הימים בדרך התורה אפשר להבין כמה גדולה ההזדמנות הטמונה בכל יום בחיינו; ולומר: ”נתת לי עוד הזדמנות להשיג יִרְאַת ה‘, אדאג שהיום הזה לא ירד לטמיון“.

אם כן, במחברת החדשה של מחר בבוקר, התחילו לכתוב את הצלחותיכם ביִרְאַת ה‘ עוד לפני שתקומו מהמיטה. אמרתם ”מודה אני“ – זו הצלחה ביִרְאַת ה‘. אם רק ממלמלים את המילים ”יוצא זיין“, אז לא כ“כ, אבל אם אומרים זאת מתוך הבנה שאני מודה כאן למישהו אמיתי, אז זו הצלחה גדולה. אל תזלזלו, עם מעט מחשבה ”מודה אני“ יכול להפוך אותנו לאנשים גדולים.

זהו הדף הראשון במחברת.

נספור יחד שישים שניות

זו חוויה נפלאה, להתעורר לעולם הזה ולהתחיל מיד לנצל אותו. אפילו לנצל רק דקה אחת מתוך היום הוא הישג. דקה אחת של חיים יכולה להביא לגדלות! שוו בנפשכם שנשארה לנו רק דקה אחת של חיים. בעוד שישים שניות אנו נפרדים מן העולם הנפלא הזה, גדוש-ההזדמנויות. היודעים אתם מה אפשר להשיג בשישים השניות האלו?

בואו ננסה את זה כאן ועכשיו! אנו הולכים לנצל את שישים השניות הבאות ונחשוב יחד: ”יש בורא שברא את העולם יש מאין, ולכן אין לשום דבר מציאות עצמית מלבדו. וגם אותי הוא ברא. ה‘ אחד! הוא הדבר היחיד שאכפת לי ממנו. והוא עשה עימי חסד עצום ונתן לי את האפשרות לנצל את חמישים השניות הבאות למחשבה עליו ולמלאות את הייעוד שלשמו הגעתי לעולם, להכיר את בוראי.

אז בארבעים השניות הקרובות אכיר בנוכחותך יותר ויותר, ואמלא את ייעודי. אני מביט בשמש השוקעת ואני מבין שאתה אומר לי, ’הזמן חולף ועובר‘. אז אני מודה לך ה‘ על כל מה שנתת לי. אני אוהב אותך, ה‘. אני מדבר אליך, הבורא שלי, המלך שלי, ואני מביע את תודתי על העולם היפהפה שעשית עבורי. תודה על העיניים והרגליים והכליות שלי, ובמיוחד תודה על שעשית אותי חלק מהעם הנבחר שלך“.

נשארו לנו עשר שניות. אז נאמר: ”תודה לך ה‘ על שנתת לי את הזכות הגדולה למנות את השניות בחיי, ולמלאות את ייעודי במחשבה עליך“. ואז תם זמננו, ואנו עוברים לעולם שכולו טוב אחרי שמילאנו את ייעודנו! ”יש קונה עולמו בשעה אחת“! (ע“זי) דהיינו בדקה אחת! רק צריך לדעת איך לנצל את הדקה הזו!

ואם עודנו נמצאים כאן בעולם הזה, זה לא אומר שאפשר להירגע ולבזבז את הדקות היקרות שלנו. התרגיל הזה היה אימון – כדי שנדע לנצל את כל דקות חיינו לטובה. כמו שספירת העומר מרגילה אותנו לספור ימים, כך אנו הרגלנו את עצמנו בתרגיל הזה לספור דקות! עכשיו אנו יכולים לצאת החוצה לעולם ולנצל עוד הרבה דקות חיים.

עלינו לדעת שיש דין וחשבון. הזמן הוא מתנה גדולה מאת ה‘, אבל אחריות גדולה כרוכה בו. דוד המלך אומר ”בְּיָדְךָ עִתֹּתָי“ (תהלים לא טז), כל השעות שלי בידך, כל דקה שלי בידך. הכל שייך לך, לא לי. ואם אני לוקח דקה של חיים, שהיא יקרה מזהב ופנינים, ומשליך אותה לאבדון – אז הקב“ה אומר: ”אני נותן לך מידי בוקר יהלומים, הרי חייך הם שלי! ואתה מבזבז אותם לריק?!"

אחד מארגן לעצמו נופש באיזשהו מקום. לאיזו מטרה? הנאה, כיף. טיול בשביל כיף?! אתה תבזבז נתח מהחיים שלך בשביל כלום?! אתה רוצח! רוצח את עצמך! כן, כן! אני לא אומר שאסור לנסוע לטיולים או לנופש, אבל לא לנסוע בלי חשבון ובלי מטרה! אם נוסעים כך, זהו חטא; וזה מראה שאדם זה אינו מבין מהי תכלית חייו.

זמננו צריך להיות יקר לנו. הולכים לביקור משפחתי אצל מישהו, ויושבים שם ומדברים ומדברים ומדברים. זהו רצח. אתה רוצח את עצמך בשביל כלום. תמצא תירוץ ”אני לא יכול ללכת הלילה, אני חייב להספיק כל מיני דברים“. ואם מגיע אליך הביתה מי שרוצה לבזבז את זמנך, תהיה נחמד אליו, ואחרי כמה דקות תמצא תירוץ! הצל את חייך! הוא שודד, ליסטים מזוין! מה שהוא עושה גרוע יותר מלשדוד את כל כספך! אנחנו לא רואים את הדברים כך, כי התרגלנו ללכת בעקבות ההמון שלא אכפת להם לבזבז את זמנם, אבל זו לא האמת.

והנה יש אנשים שיאמרו: ”מה אתה מדבר איתי על ניצול הזמן? אני מוכרח להיות במשרד כל היום. כמה שהייתי רוצה לברוח לאיזה בית מדרש וללמוד! אבל אין לי אפשרות, אני חייב לעבוד. אז היום שלי בכל מקרה מבוזבז“.

זו טעות גדולה! העבודה במשרד או בחנות – היא לא בזבוז זהו התפקיד שלך לעת עתה, זהו מקומך. וגם שם אפשר לנצל את הימים. יש המון דרכים לעבוד את ה‘ במשרד, המון! כמה דוגמאות קטנות: במשרדים של זמננו ישנם דברים רבים שלא צריך לראות. אם הוא יחליט שהוא נמנע ככל יכולתו ממראות אסורות, אזי ”אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה – בִּדְרָכָיו הָלָכוּ“ (תהלים קיט ג), גם ההימנעות מעשיית עברות היא כשלעצמה הליכה בדרכיו. הוא זוכר בזה את ה‘, וזו יראת שמים.

העיניים צריכות להסתכל סביב, זה טבעי; אבל ברגע שהן פוגשות משהו לא ראוי הוא צריך להזכיר לעצמו שהוא יהודי, הוא עובד ה‘. וכך גדלים ביראת שמים מהמשרד.

וישנם דרכים טובות אף יותר: אפשר לחשוב על הקב“ה תוך כדי העבודה. ”אשרי איש שלא ישכחך“, תמיד אפשר לחשוב על הקב“ה, לא חייבים לשכוח ממנו כשעובדים, גם עבודה קשה. תוך כדי שמקלידים על המחשב אפשר לחשוב, ”אני מקליד כדי לעבוד את ה‘, כדי לקיים בית יהודי כשר שגדלים בו ילדים יהודיים שיגדלו בדרך התורה“. צריך כסף בשביל לגדל ילדים, ובשביל זה אתה עובד.

חשבתם על ה‘ כמה שניות במשרד? אתם כבר גדולים! 

ולנשים ובנות גם כן יש הזדמנויות כאלה. תוך כדי שהם בוחשות בסיר, מטאטאות את הבית או מקפלות כביסה, לא משנה מה הם עושות, אם הן חושבות על הקב“ה, אכן, זו קריירה מפוארת! במקום להשליך ולבזבז את היהלומים שה‘ נותן להן, הן משמרות וצוברות אותם. וכי יש קריירה מפוארת מזו? מניתם כמה רגעים של מחשבה על ה‘ תוך כדי שטיפת הכלים? חשבתם על ה‘ כמה שניות במשרד? אתם כבר גדולים! כבר תוכלו להחשיב את היום למוצלח. גם אם בזבזתם הרבה זמן, אם לקחתם דקה אחת וניצלתם אותה – אתם כבר אחד מאלף.

על אף שאין גבול לחכמת יִרְאַת ה‘, אבל ”תפסת מרובה – לא תפסת“ (יומא פ). אם ניקח על עצמנו מדי הרבה בבת אחת, לא יישאר לנו כלום בסוף. תמיד נחזור לשיעור שלמדנו מספירת העומר, סופרים פעם אחת ביום. נשתדל פעם אחת ביום לזכור את ה‘ ולמנות את היום. בזמן שהשמש שוקעת נשאל את עצמנו, ”האם אני יכול למנות את היום הזה? מה השגתי בו? יש בו מה למנות, או שהוא רק עוד יום שעובר לבלי שוב“?

סוף היום הוא סופה של הזדמנות, ואין לנו מידי הרבה מהם בחיינו. כשהשמש שוקעת זהו הזמן המתאים להתחיל לחשוב.

מהיום והלאה, עד סוף ימיכם, אל תתנו לעצמכם לטבוע בשטף החיים עד כדי שלא תוכלו אפילו פעם אחת ביום לעצור ולחשוב.

אתה יושב במשרד בחורף, כשהשמש שוקעת בשעה מוקדמת, ואתה רואה אותה יורדת בין גורדי השחקים אל קצה השמים. עצור לרגע וחשוב, היום כמעט חלף לו, הגיע הזמן למנות אותו. היום יום אחד למניין ימי חיי. היום שני ימים לקיום ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע". היום יום שלישי ל“וְנָבִא לְבַב חָכְמָה“. היום יום רביעי להשגת הכרה אמיתית בה‘.

ואם אתם מוצאים שהיום לא נוצל כראוי, דאגו לנצל לכל הפחות את הרגעים האחרונים שלו, כשהשמש שוקעת והיום עומד להיעלם לנצח. לעולם לא תוכלו לחיות את היום הזה שוב.

יהיו עוד ימים, אם ירצה ה‘, אבל היום הזה יאבד לנצח. ולפני שזה יקרה, חטוף אותו.

אתה, ה‘, רופא חולי עמו ישראל. אני רק השליח שלך

איך חוטפים? אגיד לכם. אשה אופה עוגה או מבשלת עוף במטבח, והיא יכולה להפוך את עצמה לגיבורה גדולה בזה. היא לשה את הבצק וחושבת, ”שתי הידיים שלי פועלות בשליחות של של הקב“ה, כמו שכתוב ”נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ“. הרי איך הוא נותן את הלחם? הרי הוא לא מושיט יד משמים ומניח לנו כיכר לחם ביד. אלא הפשט הוא שהוא נותן את הלחם דרך השליח שאופה אותו.

אז בין אם אתם אופים את הלחם לצרכי הבית, ובין אם אתם מוכרים אותו במאפייה, זוהי הזדמנות פז ל“רֵאשִׁית חָכְמָה“, היקרה שבחכמות. כדאי לכל האופים לשמוע את הדברים האלה, כי אחרת החיים שלהם מתבזבזים. חישבו מה יכול כל אופה להשיג אם בכל פעם שהוא נותן ללקוח כיכר לחם, הוא חושב ”נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר“ – אני השליח של ה‘ לתת לחם לברואיו“.

העובדה שמשלמים לו על הלחם אינה גורעת מן החסד כהוא זה. וכשהאם או האופה רואים את השמש שוקעת בסוף היום, שיזכרו לשם מה ברא ה‘ את כדור האש הגדול הזה. ”לא להפסיד אפילו יום אחד“! וברגע האחרון של היום, כשהיא מכניסה את העוגה לתנור, וכשהמוכר נותן כיכר לילד, הם עושים זאת מתוך מחשבה ”הידיים שלי הם ידי הקב“ה הנותן לחם לכל בשר“.

תארו לעצמכם רופא שיניים העומד בקליניקה שלו בסוף היום, עייף ויגע. כל היום הוא קודח בשיניים, והוא מביט החוצה לראות כמה זמן עוד נשאר לו לעבוד, והוא רואה את השמש השוקעת. ואז הוא תופס את עצמו ברגעים האחרונים של היום, ושואל את עצמו: ”לשם מה אני חי? רק כדי להכניס עוד כמה צ‘קים לחשבון שלי? זה מה ששווים הימים שלי? ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע", ה‘ – עזור לי ולמד אותי למנות את ימיי“.

(צילום: shutterstock)

אז מה הוא חושב תוך כדי שהוא קודח בשן הבאה בתור? דבר ראשון – התרכז בעבודתך. אבל אם הוא יכול, הוא מוסיף מחשבה כזו: ”אתה, ה‘, רופא חולי עמו ישראל. אני רק השליח שלך. בשארית היום שעובר, אזכור שאני עובד בשבילך, מרפא את חולי עמך“. הרי איך הקב“ה מרפא את חולי עמו? הוא שולח אנשים לבית הספר לרפואת השן.

הוא שוכב בבית החולים, ומלאך גבוה ושחור נכנס לחדר וטופח על כתפו

העושר הגדול ביותר שיכול להיות לאדם, הוא עושר בשנים, חודשים, ימים ושעות. זהו עושר! אנשים צעירים יש להם המון ”כסף בחשבון“. אבל גם מבוגרים, כל זמן שנשאר הוא עושר גדול.

אבל העושר הזה הוא רק לכמה רגעים. הרי ביחס לנצח, כל שנותינו כמעט ואינם כלום. אז מה הפלא שצריך להתחנן לה‘ ולבקש על נפשנו: אנא, ”לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע“! למד אותנו איך למנות את ימינו כראוי, שלא יעברו עלינו בבלבול ומבוכה!

היודעים אתם כמה אנשים מבלים את ימיהם היקרים כשראשם מבולבל במחשבות סרק? איך לריב עם הבוס, איך לנצח את השכן!

יש אנשים שמסתובבים מתוחים ודואגים, חושבים שהשכנים רודפים אותם, או קרובי משפחה. והם מבזבזים זמן במחשבות על חוסר הצדק שנעשה להם, מבולבלים בשאלות ודמיונות. אני לא מדבר על משוגעים, אלא על אנשים שפויים לגמרי. וכמה אנשים מבלים את חייהם במרדף אחרי עושר מדומה, או הנאות מדומות, במקום עושר אמיתי של יִרְאַת ה‘?

ופתאום, יום אחד בהיר, מלאך המוות בא לבקר אותם. הוא שוכב בבית החולים, ומלאך גבוה ושחור נכנס לחדר וטופח על כתפו: ”בוא, הגיע הזמן“. והוא אומר לו, ”אולי תיתן לי רק עוד כמה ימים? עכשיו אני מבין כמה יקר הוא כל רגע. אני רוצה למנות רק עוד כמה ימים, בבקשה ממך. ועכשיו אמנה אותם ב“לְבַב חָכְמָה“. אומר לו מלאך המוות, ”מצטער. כולם אומרים לי את זה, ’עכשיו אני מבין‘. שמעתי את זה כבר מיליוני פעמים. בוא, הגיע הזמן ללכת“. וכך נגמרת ההזדמנות שלו למנות את ימיו.

ובגלל שיום אחד ההזדמנות שלנו למנות תסתיים, ניתנה לנו המצווה של ”וּסְפַרְתֶּם לָכֶם“, כדי להזכיר לנו את העניין הגדול הזה. מצוות ספירת העומר היא הכנה ואימון למניין ימינו – כל ימינו. לכן כל עם ישראל בכל הדורות אינו נמנע מקיום המצווה הזו. כל אחד ואחד מאיתנו צריך למנות את ימיו, וצריך שתהיה לו האפשרות לענות על השאלה: ”מה הצלחת להשיג היום?" כל יום ויום הוא הזדמנות של פעם בחיים.

העובדה שקראתם את הדברים הללו היא כבר צעד בכיוון הנכון, זו סייעתא דשמיא לעזור לכם למנות את ימיכם בלבב חכמה. זהו לימוד גדול, עמוק ורחב; כל מה ששמעתם היום הוא כמו משחק ילדים לעומת ה“רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה‘“. אבל גן ילדים הוא המקום שבו מתחילים ללמוד ולהחכים...! ואם נזכה למנות את ימינו לפי לבב החכמה של יִרְאַת ה‘, הרי השגנו את התכלית שלמענה באנו לעולם.