נוער מתמודד? חז"ל מגלים לנו: זה התנאי להצליח בחינוך

אתם בטח מכירים את הדרך הבאה לספר סיפור: מישהו נתקל בניסיון, דילמה ערכית, בוחר בטוב - ומיד זוכה ומרוויח בזכות כך. הספינה שהוא פספס – טבעה לה, או שבחפץ שאותו הוא הסכים לקבל כפשרה - התגלה יהלום. זו תבנית מוכרת וידועה, שנפוצה בעלונים, בגלל שאין אפשרות לפתח סיפור ארוך בעל מורכבות, ולכן צריך קצת להשטיח ולרדד. בואו ונקרא לתופעה הזו: עלוניזציה של היהדות.

האם זה רע? אינני יודע. יש לזה אולי גם יתרונות, דרך מהירה למשוך את הלב, להתחזק בשכר ועונש. לפעמים זה באמת מחזק, ולכן נראה שיש לזה מקום.

אבל בכל הנוגע לחינוך, יש בזה הרס מסוים, כי חינוך הוא תהליך שלוקח זמן, ויש בו עליות וירידות, לא "זבנג" וגמרנו. העלוניזציה הזו לפעמים גורמת לנו להיות לא-מציאותיים בציפיות שלנו, וחינוך זה תהליך צמיחה עם קצב משלו, והוא לא יכול להכיל ציפיות מדומיינות.

יותר מזה. חז"ל הגדירו אילו תכונות הן בעייתיות לאיש חינוך, וקבעו רק כלל מהותי אחד. מקורו במשנה במסכת אבות (ב', ה'), וכך גם נפסק ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ד ה"ה), ובשו"ע בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמ"ו):  "ולא הקפדן מלמד".

זה התנאי היחיד: המלמד צריך שלא להיות קפדן. כיון שתורה היא, וללמוד אנו צריכים, הבה נתעמק במושג "קפדן". היה ניתן לחשוב שהקפדן הוא אדם עצבני וחסר סבלנות, בעל פתיל קצר או כל תכונה אחרת שמקורה בעולם המידות הבלתי-מתוקנות. אך זה לא יתכן, כיון שהגמרא במסכת שבת (ל' ב') אומרת ששמאי הזקן היה קפדן, וחלילה מלומר שהתנא הקדוש שמאי לא היה מתוקן במידותיו...

כנראה שצריך להבין לעומק את המושג "קפדן". הגמרא שם (במסכת שבת, ל"א א') נותנת פתח להבנה עמוקה של המושג. וזו לשון הגמרא: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי". הגמרא מאריכה לספר על כמה גרי צדק שבאו עם בקשות מוזרות (כדאי לראות בפנים את הגמרא). מדובר שם על בקשות תמוהות (להתגייר על מנת ללמוד את התורה על רגל אחת, או להתגייר על מנת להיות כהן גדול וכו'). שמאי הזקן מיהר לחתוך, לגעור בהם. הלל, לעומתו, האמין בתהליך. הוא לא "חתך", אלא התגלגל, התקדם צעד אחד, מתוך אמונה שבהמשך - נקודת המבט של הגר תשתנה, והוא יזנח מעצמו את התנאי המוקדם ההזוי בו פתח. הוא האמין שבסופו של דבר הטוב ינצח, והאדם השואל יבין מעצמו את טעותו וישאף לתקן אותה. זה בדיוק מה שקרה. עם הזמן, אותם גרים נוכחו במתיקות התורה, וזנחו את התנאי הראשוני ההזוי, כשהם מקבלים על עצמם באופן מלא ושלם את עול התורה. הגמרא שם מסכמת ואומרת, שיום אחד נזדמנו שלושתם למקום אחד, ואמרו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה".

מה לומדים מכאן? שקפדן הוא אדם שחותך (וזו באמת משמעות השורש ק.פ.ד, כמו: "קפד ראשו"). יש תפקידים ציבוריים שמחייבים את זה. זו מידה שיש לה מקום, וכולנו נדרשים לפעמים לחתוך ולהיות קפדנים, כי יש מקום לכל מידה. אבל הגמרא מלמדת אותנו שבענייני חינוך - זה תנאי בלתי נסבל. זה יסוד מהותי בחינוך: מי שרוצה ללמד, מי שרוצה לחנך, צריך להיות מוכן לתת מקום לחניכיו לעבור איזה תהליך, להתגלגל עם מה שיש, ולקוות לטוב. זה מחייב הרבה ענווה. זה מחייב הרבה סבלנות. אבל חז"ל מגלים לנו שזה התנאי להצליח בחינוך...

אז הבה נהיה מציאותיים. למרות הסוף הטוב שבסיפורי העלונים תמיד ממהר ובא, העולם האמיתי יותר מורכב, ומחייב אותנו לקצת יותר אורך רוח. לא די בחיוך אחד, במחמאה וחצי, ביומיים של התנהגות לא ביקורתית או באיזה מנגל וטיול או זמן איכות אחר, כדי לצפות מיד שהנער יחזור להיות צדיק גמור. זה לא עובד ככה. תפקידנו לאפשר תהליך צמיחה עצמי, שלוקח זמן. וככל שנבין שעלינו להכיל את התהליך הזה, ושיש בו עליות וירידות, הרבה אמון, כבוד וידידות, כך יש סיכוי שבטווח הארוך נצליח להתמיד – וגם, בעזרת השם, עוד לראות תוצאות מבורכות.

מה גרם לדן טיומקין, איש קולנוע חילוני ששירת בחיל האוויר, לחזור בתשובה? צפו:

לצפייה בראיון המלא, לחצו כאן.