איך מתמודדים עם כל מה שצף אצלנו בזמן השהות בבית?

אצל רוב בני האדם, התקופה הזו שהם נמצאים בבית עם הילדים, או עם הבעל/האישה - זו תקופה לא מועדפת, בלשון המעטה...

כולנו רגילים כל כך לברוח. בין אם זה בשביל להתפלל, להביא פרנסה, ללמוד או אפילו להציל את כל העולם... יש לנו השיטות שלנו לברוח מהבית. לברוח מלהיות בקשר עם עצמנו.

שאלו את הגרב"מ אזרחי שליט"א, הידוע בהגדרותיו הקולעות - "מה השם רוצה מאיתנו בימים אלו?", והוא ענה: "הוא רוצה מאיתנו בדיוק את זה... הוא רוצה שסוף סוף נשאל את עצמנו - מה ה' רוצה מאיתנו? זהו. רק את זה. לא יותר...".

לא קל להיפגש עם עצמנו. אין עכשיו הסחות דעת, אין דברים שיעסיקו וידחיקו את האמת שצפה לה לפתע, את הקשיים שמתגלים, את הפערים שגדלו מהפעם האחרונה שהסתכלנו להם בעיניים.

עד היום, כשעלה לנו קושי, חשבנו שאם נצא, נתאוורר, נשנה אווירה - השורש יעלם והבעיה תיפתר. אבל מתברר שההפך הוא הנכון... כי עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים, לא רגילים למצב כזה של לשבת לבד, להיות עם המחשבות, עם הפחדים, התהיות והחלומות.

אז מה עושים? איך מתמודדים עם כל מה שצף, כשאף פעם לא לימדו אותנו איך להתמודד בצורה שנצליח?

אז הנה שלושה נקודות שיעזרו לנו להתקדם, ולו מעט.

נקודה ראשונה: חשוב שנבין שהקשיים שצצים כרגע הם לגיטימיים והגיוניים. מניחה שיצא לרובכם להיתקל במצב שבו נוצרת סתימה בצינור. בהתחלה המים יצליחו לפלס את דרכם דרך הפסולת ולעבור הלאה. באיזשהו שלב יצטבר לכלוך, והכל יתקע. מה קורה עכשיו, כשאנחנו פותחים את הסתימה? אם התכוננו, פרסנו מגבות, הבאנו דלי ופתחנו בצורה מחושבנת - נצליח להשתלט על המצב. אבל אם זה תפס אותנו לא מוכנים... הכל פשוט צף ועולה בצורה מהירה וחסרת שליטה לחלוטין.

המצב שבו אנו נמצאים הביא אותנו למעשה ל"קצה" בהמון חזיתות, בלי התראה מוקדמת. אם לא הכנו את הקרקע ודאגנו לפתוח את הסתימה כשעוד היתה בחיתוליה - הגיוני לחלוטין שמה שקיבלנו זו התפרצות לא קטנה...

עכשיו, כל מה שהדחקנו ודחפנו לפינה - עומד מולנו, וזה הגיוני שהקושי שצף הוא גדול.

נקודה שניה: במצב נורמלי אנחנו פחות מתמקדים במה אנחנו חשים. "מזרימים" את העניינים, ואיכשהו זה מסתדר. וגם אם לא - בא הדבר הבא ומשכיח. עומס החיים מכביד לנו על יכולת החשיבה וההתעמקות.

אבל עכשיו, כשיש זמן פנוי, והרבה - שימו לב מה אתם מרגישים כלפי הקשיים שצפים כרגע. אם ההתנהגות של הילד ממש מציקה לכם, מה בעצם מפריע לכם שם? הטון המיילל בו הוא משתמש? חוסר ההקשבה? ואם זה אצל בעלך - האם זה הטון התוקפני שבו הוא נוטה להשתמש? אולי זה שלוקח את מה שאת עושה כמובן מאליו? אולי אצל אשתך זה חוסר הסבלנות, או הזלזול?

מה אנחנו מרגישים מול הקושי הספציפי? מה זה מעלה אצלנו?

נסו למקד לעצמכם בראש מה זה מעורר אצלכם. לרוב, התשובה לשאלה זו תספק לכם את חצי הדרך להתמודדות.

נקודה שלישית: דברו. אל תישארו עם הקושי לבד. אז נכון שצריך לדעת מתי לפתוח דו שיח שעלול להיות טעון, אבל אם יש מצב לכזה דיבור - אל תפחדו. תפתחו את הדברים גם אם הם קשים, אח"כ תרגישו טוב יותר.

וגם אם אתם מרגישים שזה לא הזמן "לעורר שערוריות" - שתפו מישהו חיצוני, גם אם הוא טכנית לא יכול לפתור את הבעיה. תתפלאו לגלות עד כמה כולנו מתמודדים עם אותן הדילמות, וכמה נוח לחלוק את המטען עם עוד מישהו.

אז כן. זה קשה, מאתגר ואפילו מפחיד. יכול להיות שהשאלות יציבו אותנו במקום לא נעים ולא נוח. נגלה לפתע שאנחנו נמצאים במקום שלא תכננו להיות בו. איבדנו את ה"אני" ואת כוונת המשורר.

אבל מי שיצלח את האתגר, זה דווקא מי שיתן לעצמו להיות במקום הלא מוכר, המפחיד והמבלבל הזה. מי שיעז להתקרב אל האמת, ואולי אפילו גם להסתכל עליה.

נועה גולדשטיין היא מטפלת רגשית מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל sarap@htv.co.il