הכבוד שדווקא מכניס את האדם לעולם

הרמב"ן בפרשתנו מגדיר את ימי ספירת העומר כימי חול המועד. מצד שני מצינו ב"כף החיים" (אורח חיים תצ"ז) וכן ב"ערוך השולחן" (סימן תצ"ג) שאלה הם ימין דין.

כנראה ששני ההסברים עולים בקנה אחד על פי דברי "המאירי" בהקדמה למסכת ברכות, כאשר יש תקופה רוחנית כמו חג ומועד והאדם אינו מנצל את הזמן הזה, לא רק שהוא מחמיץ הזדמנות, אלא הדבר נחשב כחטא. וכך הוא מפרש "עת לעשות להשם הפרו תורתך" (תהלים קי"ט) - אם זו עת לעשות להשם והיא אינה מנוצלת, או אז הדבר נחשב כמו שהפרו תורתך!

וכך לגבי תקופה זו שבין פסח לשבועות, מחירות העם מכבלי מצרים (פסח) אל החירות מהיצר הרע בעזרת התורה – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (שבועות), היא עת רצון כימי חול המועד כדברי הרמב"ן, אך אם ימים אלה לא מנוצלים הם הופכים לימי דין.

מאויב לאוהב

ההכנה לקראת קבלת התורה הינה נקיות הלב והמידות הטובות של האדם. שהרי גדולי עולם כדואג ואחיתופל איבדו את חלקו בעולם הבא. וכמבואר בגמרא (חגיגה ט"ו), בכה על כך רב יהודה באומרו שאם גדולי עולם איבדו את חלקם בעולם הבא, מי ערב לנו?! אך על הבכי הזה ניחם אותו רבו, שמואל, שאמר על דואג ואחיתופל "טינה היתה בליבם" - הלב היה מעוות, ועל כן גדלותם בתורה לא הועילה להם.

נמצינו למדים שתיקון הלב והמידות מהווים את ההכנה לקראת קבלת התורה - "מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים" (משלי ד'). אך אם כן, מה עומק הרעיון אצל תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זו משום שלא נהגו כבוד זה בזה? ומפרשים המהרש"א (יבמות ס"ב) וכן המהר"ל (נתיבות עולם נתיב התורה), שלא נהגו כבוד זה בתורתו של חברו. "כבוד" בגימטריא 32, והם נפטרו במשך 32 ימים, כמנין 'לב' - סמל לתיקון הלב, והפסיקו למות ב"חי" באייר - המשיכו לחיות כאשר נהגו כבוד זה בתורתו של זה.

והמהר"ל מוסיף ומסביר שרבי נחוניה בן הקנה אמר שזכה לאריכות ימים בגלל שלא התכבד בקלון חברו. ואם המכבד את חברו זוכה לאריכות ימים, ודאי וודאי המכבד את תורתו של חברו.

ואם אמנם יש לברוח מהכבוד המדומה שמוציא את האדם מהעולם, זהו הכבוד מדומה שבא לידי ביטוי בשליטה ובעוצמה חברתית. כבוד כזה הוא מדומה ומגונה, בגלל שאין ערך אמיתי תורני לשליטה שלו. לעומת זאת, כבוד התורה הוא אמיתי – "אין כבוד אלא תורה" (אבות ו'), "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג'). כבוד התורה הוא כבוד אמיתי, שהרי הערך והשכר על התורה הוא נצחי, ואם כן הכבוד הנו כבוד אמיתי.

ושוב מתעוררת השאלה, מה אם כן אירע עם תלמידי רבי עקיבא. והנה הגמרא בסנהדרין (כ"ד) אומרת שישנו הבדל בין תלמידי ארץ ישראל לתלמידי בבל. בארץ ישראל הם נעימים זה לזה בהלכה, ובבל הם מחבלים זה לזה בהלכה, מדברים בלשון עז וקשה (רש"י). ומדוע?

מבאר הגאון רבי ישראל סלנטר ("אור ישראל" מכתב ו'), והרחיב את הדברים הגר"ח שמואלביץ, שכך היא דרך הלימוד - כל אחד אמור להיות איתן ועקשן בדעתו, להסביר את הסברא שלו, להעמיק בה ולהביא הוכחות לסגנונו ושיטתו. לדבוק בעקשנות בהגיון שלו, וכמוהו גם החברותא שלו, ואז יתקיים בהם מאמר הגמרא (תענית ד') שתלמידי חכמים תחילתם כברזל - מחדדים ומשחיזים זה את זה, ובהמשך מתרככים ונעשים אוהבים זה את זה.

וכמו מבואר גם בקידושין (ל') שהאב ובנו, הרב ותלמידו הלומדים תורה יחד, הרי שתחילה נעשים כאויבים זה לזה, אך לא זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה. ומשם אנו למדים שדרך הלימוד הנכונה היא כשהם נעשים תחילה כאויבים - כדי שכל אחד יביע את עמדתו בצורה ברורה ורק אחר כך הופכים לאוהבים, בשל תכונת הענווה – מחפשים את האמת ולא להביע את דעתם. אלא שכדי  להגיע אל האמת יש להביע את הדעות בנחרצות, ואחר כך להיפתח לשמוע. וכך, בהליך זה, הדברים מתחוורים ומתבהרים. ואכן, מצינו שתלמידי החכמים בבבל היו קמים זה בפני זה כדרך שהתלמידים קמים בפני הרב (בבא מציעא ל"ג). ואם כן, הרקע היה כבוד הדדי עצום.

זהו אפוא ההסבר על תלמידי רבי עקיבא. שכן הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ומאחר שבתקופה זו תלמידי רבי עקיבא שמו דגש יותר על ה"אויבים זה לזה" ופחות על "אוהבים זה את זה", הרי שלפי מדרגתם הרוחנית הגבוהה, היה כאן חטא הראוי לעונש כה חמור.

לעורר הערכה

בתקופה זו של הכנה למתן תורה, הדרך למטרה היא באמצעות עבודת המידות וכבוד התורה. ומסבירים בעלי המוסר והחסידות, בתשובה לשאלה מדוע לכבד את הזולת ואת תורתו זהו עניין מהותי וחשוב כל כך, על פי המבואר במדרש רבה (רות), שאם אהרן הכהן היה יודע שיהיה כתוב עליו בתורה שהוא יוצא לקראת משה רבנו בשמחה ("וראך ושמח בלבו"), היה יוצא בתופים ובמחולות.

כלומר, אם אהרן היה יודע שהמעשה שלו חשוב כל כך, עד שהיציאה שלו לקראת משה רבנו תונצח בתורה, היה עושה אותו עוד יותר טוב. ואנו למדים שאנשים עושים לעיתים מעשים טובים, אך אינם ידועים תמיד את ערכם, ומאחר שכך אינם משקיעים בהם די הצורך. אילו ידעו שמעשיהם ערכיים יותר משהם חושבים ומרגישים, היו משקיעים הרבה יותר.

ואם כן, כאשר מכבדים את הזולת ומענקים לו חשיבות וערך, או אז כאשר הוא מרגיש מוערך, הוא משקיע בעצמו, בעולמו הפנימי, בתיקון המידות ובעבודת השם יותר, משום שהוא בעל ערך. כגודל הערך שלו בעיני עצמו, כך ההשקעה שלו בעצמו. כאשר מכבדים את תורתו של הזולת, מעניקים לו יותר ערך כלפי תורתו (בגלל הכבוד האמיתי שהוא מקבל), ולפי הערכה זו הוא משקיע יותר.

תלמידי רבי עקיבא, שלא כיבדו מספיק זה את תורתו של זה, גרמו במעשיהם להקטנת ההתעלות אצל חבריהם, שלא העריכו שאכן כדאי וראוי להשקיע בתורתם, ועל כן נחשב להם הדבר לחטא. אילו היו מכבדים זה את תורתו של זה, או אז היו מעוררים את חבריהם להשקיע יותר ולהגיע לתוצאות גדולות יותר. ועניין זה הוא הנדרש לתיקון בימים אלו, לעורר איש בזולתו את ערכו וערך תורתו, מה שיביא אותו לרצון ולמוכנות להשקעה רבה יותר בהתעלות הרצויה לקראת מתן תורה.