סיון רהב מאיר על תוכנית הלימודים של הילדים, דווקא בימי ה"זום"

הילדים לא חוזרים עכשיו ללימודים, הם לומדים כבר שבועות ארוכים. זו אולי התקופה הלימודית הכי משמעותית בחייהם. נכון, יש בלגן במערכת ולא ברור מתי ישובו לכיתות השנה, אם בכלל. נכון, אנחנו והם מטפסים על הקירות, וגם הבוקר לא ברור מה הולך לקרות. נכון, הם החסירו הרבה עמודים בספרי הלימוד. ואחרי כל זה – זו תקופה שתיצרב להם עמוק בנשמה. הם לומדים בה איך להתמודד עם משברים, איך המורים שלהם משקיעים ומנסים ללמד גם בתנאים לא פשוטים, איך המשפחה מתמודדת עם טלטלה בריאותית, כלכלית ונפשית, איך לשמור על קשר עם סבא וסבתא בלי חיבוקים, איך להסתדר עם האחים בתנאי צפיפות ואיך להקפיד על כללים חדשים שמשנים את חייהם. זה לימוד אחר. הכי חשוב כעת זה לא רק מה שלומדים ב"זום" – אלא איך מגיבים כשה"זום" נתקע.

(צילום: shutterstock)

קראנו בשבת האחרונה, בפרשת קדושים, את המילים הבאות: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל. וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. זה חומר הלימוד הכי קשה והכי חשוב בחיים, בפרט בתקופה הזו.

מהרחוב אל המטבח

"שלום, עוד מעט בתי הכנסת ייפתחו מחדש. דיברו הרבה על אלה שסגרו להם את בתי הכנסת, אבל לא דיברו על אלה שפתחו להם בתי כנסת מתחת לחלון. הפעם האחרונה שלי בבית הכנסת הייתה בבר המצווה של אחי. בהתחלה כעסתי על הדוסים האלה שמתפללים ככה בשכונה, אפילו תכננתי להתלונן אם זה ימשיך. אבל עם הזמן זה הפך לקצב של היום שלי, ואני אפילו אוהבת את זה. אני לא מתפללת איתם, אבל שמה לב שהשמש זורחת בתפילת שחרית וכבר יודעת שכך יתחיל גם הבוקר של מחר, ואז רואה מתי השמש שוקעת בתפילת מנחה, ואיך הכוכבים יוצאים בתפילת ערבית. לפעמים אני כבר עונה 'אמן' כשהם אומרים קדיש, לפעמים שמה לב שחלף עוד יום והם סופרים את ספירת העומר ומכריזים בקול רם את המספר.

"העיקר הוא כמובן השבת. התפילה שלהם הופכת לאיטית יותר ומלאה בשירים. את רוב המנגינות לא הכרתי, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי מזמזמת לאורך השבוע 'לך דודי לקראת כלה'. אין לי איזה סיום קיטשי. אני לא אתחיל ללכת לבית כנסת כשהקורונה תיגמר, ואפילו לא ירדתי להגיד להם תודה. הם לא יודעים שהייתה איתם עוד מישהי. אבל כשכולם מדברים עכשיו על הקלות ועל חזרה לשגרה – אני שמחה כמובן, אבל קצת עצוב לי שבית הכנסת הפרטי מתחת לחלון המטבח שלי ייסגר בקרוב".

זה ביומן שלנו

כבר התחלתי לחפש פירושים על פרשת השבוע, אבל אז גיליתי שהפסוקים שלה מספרים סיפור גדול, בלי שום פירוש: הפרשה מציגה רשימה של חגים ומועדים שצריך לחגוג. זה מתחיל בציווי על השבת, ואז ממשיך אל פסח – לציין באמצע חודש ניסן את יציאת מצרים. אחר כך כתוב שצריך לספור את ספירת העומר עד לחג השבועות, ובתחילת השנה לחגוג את ראש השנה, יום כיפור וסוכות. התקיעה בשופר, הצום, ארבעת המינים – הכל שם.
משה רבנו אמר את הדברים לעם ישראל במדבר, לפני אלפי שנים. מאז עברנו מלחמות, פרעות, רדיפות, נדודים, ואנחנו שוב פה, וכל הרשימה הזו נשמרת היטב. "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" – עשינו את זה לפני חודש. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" – אנחנו בעיצומה של ספירת העומר.
"וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" – עד היום אנחנו עושים זאת ביום כיפור. זה כל כך לא מובן מאליו שזה עדיין הדופק שלנו.

השנה היא 2020. חברת אינטל קנתה אתמול את חברת מוביט הישראלית, אנחנו בפסגת הטבלה של המדינות שנלחמות היטב בקורונה – ואם נפתח את היומן שלנו ונדפדף לאורך השנה, נגלה בו את כל פרשת השבוע, מוטמעת בתוכו, באהבה.

להמשיך בחיים

שתיהן נשים מעוררות השראה, שהחליטו – בעיצומו של המשבר העולמי הזה – לקום ולהמשיך, למרות הכאב העצום.
סטרני וולף איבדה את בעלה, הרב בני וולף, בן 43, שליח חב"ד בעיר הנובר בגרמניה. היא הפתיעה רבים כשהודיעה שבעלה ייקבר שם, ושהיא ושמונת ילדיהם יישארו כעת בהנובר וימשיכו את מפעל השליחות. דיברתי איתה אתמול ושמעתי ממנה עד כמה ההחלטה שלה חיזקה את הקהילה המקומית בימים הקשים האלה.
רחל הבר איבדה את בעלה, הרב אברהם ישעיהו הבר, בן 55, מקים ארגון "מתנת חיים". כ-800 איש קיבלו תרומת כליה בזכות הארגון שהקים, וימים אחרי שנפטר מנגיף הקורונה – היא מונתה ליו"ר הארגון במקומו. "תמיד עשינו הכול ביחד", אמרה. "עכשיו אני מבינה שהוא הכשיר אותי להמשיך את השליחות".

פרשת "אמור" נפתחת בהכרזה חד משמעית: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הכהנים נדרשים להתרחק מהמתים, ועד היום, כידוע, הם לא נכנסים לבית קברות. במצרים הייתה "תעשיית מוות" שכללה חניטה, פירמידות ועוד. התורה ביקשה להציג תפיסה אחרת: הכהן, הדמות החינוכית, איש הרוח, לא משרת את המתים כמו שם, אלא משמש מודל חי עבור החיים. מרכז הכובד אמור להיות המשך החיים. העיקרון הזה מלווה אותנו מיציאת מצרים ועד למשפחות וולף והבר בימינו.