לא מספיק רק להגיע אל היעד, צריך לנצל גם את הדרך

כל אחד צריך לשאול את עצמו - האם אני חותר למגע עם מטרת-העל של חיי, או שמא אני שקוע ראשי ורובי באמצעים המשכיחים ממני את מטרתי בעולמי?

הגישה היהודית היא, שהחיים עצמם אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי דרכו ניתן להגיע אל היעד. שקיעה יתר על המידה בענייני עולם הזה, הוא אחד המכשולים המאתגרים את האדם בדרך החיים.

פרשת אמור כוללת בתוכה, בין היתר, את פרשת המועדות - בה מפורטים כל מועדי וחגי ישראל וההלכות הנוהגות בהם. אחד המועדים הוא ארבעים ותשעה ימי "ספירת העומר" – המהווים "גשר" בין חג הפסח לחג השבועות. 

בימים אלו מצווים אנו על ספירה יומיומית מדויקת, כאשר נקודת המוצא היא יום הקרבת עומר השעורים, שהוקרב במוצאי יום טוב ראשון של פסח, והיעד הוא חג השבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו).

בספר דברים חוזרת התורה על מצווה זו בניסוח שונה מעט: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים ט"ז, ט'). בפשטות, המילים "מהחל חרמש בקמה", הם נקודת ציון זמן מבחינת עונות השנה ומצב התבואה - הזמן בו החרמש (מגל הקוצר את התבואה) עולה על הקמה (התבואה) כדי לקוצרה. במילים אחרות: הספירה מתחילה בתחילת תקופת הקציר.

מעבר לפשט הדברים, למילים "מהחל חרמש בקמה" ישנה משמעות עמוקה יותר, אקטואלית מאוד לחיים.

תקופה זו - "מהחל חרמש בקמה", היא התכלית אצל כל אומות העולם. כולם שואפים להגיע לשלב קצירת פירות העמל. קצירת התבואה מסמלת חירות, עצמאות, ברכת אדמה ושפע, כך שבקציר, מתמלאת שאיפתם של האנושות. אולם אצל עם ישראל, תקופה זו היא בעיקר נקודת זינוק אל מקום אחר לגמרי. רק עכשיו הם מתחילים לספור, להתרגש ולהתכונן לשלב האמתי - מתן תורה. בעוד בעלי השדות אצל אומות העולם משחררים בתקופה זו אנחת רווחה, והם מתחילים את תקופת המנוחה שלהם, שהרי כל היבול קצור והם נהנים מהשפע השמור בשדותיהם, עם ישראל יודע שלא זו התכלית, אלא רק עכשיו מתחילה העבודה האמתית - שימוש ביבול האדמה ובכל ענייני החומר, כמסייעים לעבודת השם ולקיום התורה.

עם ישראל לא נותן לרווחה החומרית לסנוור את עיניו. עם ישראל יודע שמבחינתו הספירה, רק עכשיו מתחילה. הוא סופר את הימים והשבועות עד ליום בו ניתנת להם תכלית ברורה ואוצר גדול, אשר רק הוא נותן טעם, חשיבות ומשמעות לכל הנכסים הגשמיים.

מצוות הספירה באה להראות לנו את ערכה הבלעדי של התורה, ואת ערכם היחסי של כל יתר הנכסים עלי אדמות. הארץ העשירה והפורייה אינה אלא אמצעי המוביל לתכלית אחת ויחידה - ציות למצוות התורה.

ההיסטוריה מלמדת אותנו, שכאשר בני ישראל שכחו את "הספירה" הזאת, כלומר, כשהם לא ראו את התורה כעיקר החיים, והם הפכו את הרכוש למטרה בפני עצמה, אזי נגזר עליהם לגלות מהארץ ולאבד את עצמאותם.

מאז הפכו ישראל את החרמש לאליל, הם איבדו את החרמש.

המשנה במסכת אבות אומרת: "אם אין קמח - אין תורה, אם אין תורה - אין קמח" (ג', י"ז). בורא עולם ברא את העולם באופן כזה, שבלי קמח אין תורה. זאת מציאות החיים. אולם באותה מידה - אם אין תורה - אין קמח, שהרי תכליתו של הקמח היא התורה. היתר אכילת התבואה החדשה, הוא ביום הקרבת העומר - היום בו מתחילים לספור. אם לא היינו סופרים לקראת התורה, הקמח לא היה מותר באכילה.

הספירה, אם כן, מבטאת את הציפייה לקראת הדבר האמתי – מתן תורה.

חייבים להוסיף על כך.

נכון שהספירה מבטאת ציפייה לקראת אירוע חשוב בעתיד, אולם הספירה מבטאת גם את יקרותו של הרגע, את חשיבות ההווה. כלומר, ספירה של דבר מבטאת את ייחודיותו. דוגמא: כאשר אדם מונה מטבעות זהב, הוא מונה אותן שוב ושוב אף על פי שהוא יודע מהו הסכום שיש לו. כי כשאדם מחבב משהו, הוא סופר אותו שוב ושוב.

בורא עולם ציווה למנות ולספור את בני ישראל שוב ושוב, כדי להראות להם את חיבתו כלפיהם (רש"י במדבר, א', א').

ישנם אנשים העסוקים רוב חייהם בהמתנה לעתיד, ומרוב חשיבה על העתיד הם מזניחים את ההווה. היהדות דורשת מהאדם איזון ביחס לנושא זה.

משה רבנו חיבר תפילה מפורסמת, שכותרתה היא: "תפילה למשה" (תהלים צ'). במזמור זה מדבר משה אודות חיי האדם החולפים במהירות הבזק, לעומת נצחיותו של בורא עולם – "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה". מציאות זו עלולה לתסכל את האדם, ולכן משה מציע פתרון: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע, וְנָבִא לְבַב חָכְמָה". כלומר – האמצעי הטוב ביותר ל"מיצוי" מקסימלי של החיים ולמילויים בתוכן, הוא על ידי מניית וספירת הימים. חווית ה"ספירה" מלמדת אותנו, שניתן למצוא את מטרת החיים בכל יום ויום ובכל רגע ורגע. הספירה מבטאת את חשיבות ה"עכשיו" – את מיצוי ההווה. אם נשכיל למנות את ימינו, ולצקת תוכן בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, הרגעים יתאספו לימים, הימים לשנים, והשנים - לכל החיים.