במחשבה תחילה לפרשת אמור: העצה של הרבי הטוב מקרעסטיר "תישאר מתחת למים הרבה זמן"...

"אתם שלושה בחורים, ולי יש שלוש משאלות", מפתיע הקוסם את שלישיית החברים.

"החלום שלי הוא לחיות באמריקה עם בניין ששייך לי", מציין הזריז שבהם.

פוף! הוא נעלם.

"אני חולם לחיות בהוואי", מציין השני. "עם וילה ומשרתים".

פוף! גם הוא נעלם.

"משעמם לי לבד", פוסק האחרון. "אני רוצה שתחזיר אותם"...

* * *

בסוף פרשתנו נאמר "ומכה נפש בהמה ישלמנה". מי שהרג את בהמתו של חברו - צריך לשלם.

חז"ל בגמרא (בבא קמא י) דרשו מכך שהתורה לא כתבה "ישלם" אלא "ישלמנה", שבעל הבהמה מטפל בנבלה והמכה משלים (אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה) את הפער בין מחיר הנבלה למחיר הבהמה בעודה בחיים. 

כל עוד לא הרגנו, ברוך השם, בשוגג או במזיד, אף בהמה של הזולת - מה מלמד אותנו הפסוק הזה?

"קצתי בחיי", בכה ר' שלוימה את נפשו בחדרו של הרה"ק רבי ישעי'לה מקרעסטיר. "הייתי עשיר ונכבד בקהילתי, אולם מספר עסקאות כושלות גרמו לי לפשוט רגל. בני הקהילה שהפקידו את כספם אצלי הוציאו עלי לעז ובבת אחת הפכתי לעני מרוד ומנודה.

"אין לי בשביל מה לחיות", ייבב ר' שלוימה בשפל קול. נבוך מרבי ישעי'לה.

"ישנה בעיה אחת", הביט בו ר' ישעי'לה בנחת. גורם לר' שלוימה לשאת עיניים אדומות, מיוסרות, תוהות. "כל דרך שבה תנקוט על מנת לעזוב את העולם הזה, תתפרסם. אתה תלך, אולם אשתך ובניך יישארו עם ביזיונות כפולים ומכופלים. כל העיר תדבר על אביהם הנלוז שנטל את נפשו בכפו. האם מגיע להם עוד סבל חוץ ממה שכבר סבלו???".

ר' שלוימה החריש. צודק הרבי.

"אשיא לך עצה טובה", נם לו רבי ישעי'לה לפליאתו המרובה. "לך אל הנהר לטבול ותישאר זמן ארוך מתחת למים. כך לפחות יחשבו שטבעת ולא יבינו מה אירע".

ר' שלוימה הרגיש את קומתו מזדקפת. ידוע ידע שאצל רבי ישעי'לה ימצא פתרון לצרותיו. כמה טוב וחכם הוא הרבי, שאינו מפציר בו לחזור מתוכניתו, אלא אף מייעץ לו על דרכים חכמות... 

"אבל עדיין קיימת בעיה", המשיך רבי ישעי'לה לטוות את מחשבותיו בקול. "בימים אלה הנהר קפוא כולו. בעת שתיכנס למים - תצטנן. אתה עלול לחלות"...

ר' שלוימה פרץ על כורחו בשחוק רועם. "רבי, אני מדבר על מוות, ואתה מדבר על הצטננות? למי אכפת?".

ניצל רבי ישעי'לה את רגעי ההומור המר, והחל לעודד את ר' שלוימה שיגיעו ימים טובים יותר. תחב בכפו חבילת שטרות, ולא עזבו עד שקיבל הבטחה שישוב בו מרעיונו הנואל.

"לא יכולתי להניא אותו מן התוכנית כשהיה שבור ומרוסק", הסביר אחר כך הרבי מקרעסטיר, "מוכרח הייתי לגרום לו לצחוק מעט, ורק משנפתח לבו, יכולתי להרחיב את הסדק הצר ולמנוע את האסון"...

בספר "אמרי קדוש" לרה"ק רבי אורי מסטרעליסק, דרש בדרך רמז את הפסוק כלפי ביקורת: אם אתה רואה את החבר שלך שחטא במשהו ועליך מוטל להוכיח אותו, עצור לרגע, וחשוֹב!

הרי הוא לא חטא כדי להכעיס. בדרך כלל הוא אדם טוב. אלא מה, תאוותו התגברה עליו והוא עשה מעשה "בהמה".

אתה רוצה "להכות" את "נפש הבהמה" שבו. אולם בכך תיטול ממנו את חיותו, את הנאתו. כיצד הוא יוכל להתאושש אחרי שאפילו את הטעם המועט הטוב שהיה לו - לקחת ממנו?

לפני שאתה ניגש להוכיח: "ישלימנה" - תדאג להצטייד ב"חיות" אחרת שתיתן לו את הרצון להתגבר, להתאושש. תן לו חבל הצלה שבו יוכל להחזיק, ואז תוכל לבקר את הנפש הבהמית שבשלה הוא כשל...

* * *

איך מעניקים חיות?

הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' דרש על הכתוב בתהילים "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", שבכל אחד מישראל קיימת במעמקי לבבו נקודה חיובית. טובה. טהורה.

לא משנה כמה שכבות רוע מכסות אותה, תמיד הנקודה הטובה נמצאת בפנים. בתוך כל אחד יש "עוד מעט" ששם "אין רשע".

לפי דבריו נראה להוסיף בדרך רמז ביאור חלקו השני של הפסוק: "והתבוננת על מקומו", קח את הנקודה הטובה ו"תבנה" אותה. תחזק את הקיים, תפיח בו חיות, תגרום לו לטעום מהטוב שבתוכו ותגדיל אותו.

מספיק להתחיל עם "ועוד מעט". אפילו עם בדיחה חיוורת שתעלה חיוך מאולץ.

וה"רשע"? ה"בהמה"? פוף! "ואיננו".