אמהות יקרות, אין מה לכתוב על זה שהילדים רבים. אז כתבתי

בדיוק כשהגעתי לשיא התפקיד שלי כגבאית בית הכנסת בחצר בכניסה לבית, החלו שמועות על ערעור ביציבות משרתי.

דווקא הייתי מעולה.

תפקידי היה לסדר את הכיסאות, לטאטא את הרצפות. בלי שאף אחד יודע, גם סינפתי לעצמי תפקיד של משגיחה רוחנית קשוחה העומדת מאחור ובודקת את רצינות המתפללים.

משגיח רוחני: תפקיד חשוב במסגרות של ישיבות קדושות, של אדם שאחראי מנטלית על הבחורים.

אני חייבת לציין שהציונים שנתתי כמשגיחה היו נהדרים.

כאמא לרוב של בנים, ובלי כל קשר, אני מכירה משגיחים רגישים וחכמים, משגיחים בוני חיים. אבל אף פעם לא ראיתי משגיח כמוני, שמשחזר תוך כדי תצפית על תפילת שמונה עשרה איפה כל בחור נולד, מה היה משקלו בלידה ואיך היה המבט הראשון הזה בעיניים של שנינו ברגע ההוא שהצטלבו מבטינו ואמרתי לו לראשונה, "שלום מתוק שלי, אני אמא שלך. רציתי אותך כל כך".

בדיוק כשהתחלתי לכתוב על מריבות בין אחים, כפי שביקשו כל כך הרבה נשים.

אמהות יקרות, אין מה לכתוב על זה.

ארבעה קירות, ימים אטומים בבית וילדים רבים, זו טרילוגיה קלאסית, סממן נפלא לנורמליות.

הייתי מתחילה לדאוג אם במצב הזה הם לא היו רבים.

בכלל, יש לנו מחשבה שככל שנדאג ממשהו יותר זה יעזור למשהו הזה להסתדר. תפסיקו לחשוב שאנחנו כל היום צריכות לפתור בעיות.

התבונני רגע בזום אאוט על הילדים הרבים שלך. תבדקי מה קורה שם פנימה אצלך ברגעים האלה.

מה זה אומר שהם רבים?

שנכשלת כאמא?

שאת לא יודעת לגדל לדרכי שלום? שאהרון הכהן מאוכזב ממך?

שהם יהיו אנשים שלא יודעים להסתדר? שהם יריבו כל חייהם?

שאתם אנשים של מלחמות?

שהשכנים ישמעו איזה משפחה זוועתית אתם, ועוד בספירת העומר?

שהם לא נותנים כבוד זה לזה?

אולי הצעקות מציקות לך, אולי הרעש. את צריכה קצת שקט ולהיות לבד אחרי כל הביחד הזה? את לא יכולה לשמוע את "את תמיד לטובתה"; "הוא התחיל"; "למה דווקא אני" וכל הסט הזה?

את רואה ילד אחד נרמס ואת השני מרושע אליו?

לכי לחדר השני.

תנשמי את השקט.

לפחות תורידי מהמריבה הזו את הפקטור שקשור לתשומת הלב ההורית שהם מחפשים מאתנו ברגעים האלה.

לפחות יתבטלו בכך המבטים ההם בזווית העיניים שלהם אל עבר מיקומכם בסלון, המבט שמבקש לראות שאתם רואים.

ילדים שרבים - מפתחים קישורי דיבייט.

דיבייט: אומנות ויכוח שעשו ממנה ממש מדע לדיון אינטליגנטי.

ילדים רבים יודעים לשטוח טענות, לשאול שאלות, להאשים האשמות, להחזיר תשובות, להתפלפל עם סוגיות, לנהל מו"מ.

הם מוכנים לקמפ דייויד.

ילדים שרבים יודעים להרגיש נעלבים, להרגיש מנצחים ולהפיג שעמומים.

אפשר לדבר איתם ביחד או לחוד על המריבה אחרי שהיא תסתיים. כשהיא תסתיים דרך כוחות השוק שהם בעצמם יפעילו. לא תסתיים כי אתם צעקתם את קולכם באיומי פרפור.

אפשר יהיה לדבר עליה ועל מה שהיה להם בלב.

"ראיתי שנעלבת כשאריאל אמר לך שאתה שמן. זה העליב אותך? בגלל זה התרגזת? גם לי היו אומרים את זה כשהייתי קטנה, וזה ממש שיגע אותי. אני ממש מבינה אותך".

אפשר לדבר עם המפסיד, אחר כך עם המנצח הנצחי, "איך אתה תמיד חזק, אה? יש לך את זה, אה?".

בלי לתקוע לו "אבל אתה חזק על חלשים". הוא יודע בתוך תוכו שהוא כזה. אפשר לדבר על איך הוא מתרגז כשהוא בבית ספר או בכל מקום אחר שהוא לא הבית, מה קורה כשיש בשטח חזקים ממנו.

לילדים שרבים יהיה מה לספר לילדים שלהם כשהם יהיו גדולים. "אתה יודע איך הייתי רב עם אח שלי? ואיך היום אנחנו הכי חברים".

זה שהם רבים עכשיו לא מנבא כלום בהכרח על עתיד מפחיד אחר כך, או על כל כשל יחסים במשפחה.

מה שכן, אולי כדאי שתבדקי עם עצמך איך את רבה. ואיך את מדברת כשמשהו לא מסתדר לך. אולי תבדקי במה דומות ובמה שונות המילים שלהם במריבות מממלכת המבוגרים שאתם.

בדיוק כשהתקשרה מישהי ואמרה לי ששלב הכעס על החרדים, מהטור של שבוע שעבר, הוא נכון גם בעיניה, כחוקרת את הציבור החרדי. בנות, חוקרים אותנו, אנחנו מחקר. בנות, אנחנו נושא. בנות, אנחנו מרתקות. בנות, אנחנו ביוטופ.

ביוטופ: עבודה בביולוגיה על בית גידול טבעי.

היא אמרה לי שהכעס הוא באמת שלב הכרחי, שלב מספר שתיים מתוך מודל שלבים של התמודדות עם קושי, שלב שני מתוך חמישה, עליהם כתבה הפסיכיאטרית אליזבט קובלר רוס. לא ידעתי.

בדיוק כשישבתי לחשוב על המחשבות של עצמי,

אלה שבאו בלי שרציתי ולא עשו בי עונג,

ואחרות שבאו באותו אופן ודווקא עשו כן -

בדיוק אז,

אמרו שמתחילים לחזור לשגרה.

ואני שאלתי בצער – למה?

ובדיוק אמרו לי שככה.

ואני אמרתי שבסדר,

ושגם ככה זו תשובה.