מי ישלם על "חתונת קורונה", ומי אחראי על הקנס שקבלו המתפללים?

אל שולחנו של מחבר סדרת הספרים "ופריו מתוק" ו"אחת שאלתי" הגיעו בתקופה האחרונה שאלות מעניינות הנוגעות לתקופת הקורונה. הנה כמה מן השאלות המעניינות ביותר.

קיום הסכמי ה"וורט" בצל ה"קורונה"

בתחילת שנת תש"פ ערכו מחותנים "וורט" לרגל סגירת השידוך של ילדיהם בשעטו"מ. סיכמו המחותנים ביניהם, שאבי החתן ישא במלוא הוצאות עריכת החתונה, ואבי הכלה ידאג לרכישת כל הריהוט הדרוש לבני הזוג.

ובכן, החתונה נקבעה בשעתו לערב ראש חודש ניסן תש"פ, אלא, שבשל התפשטות נגיף הקורונה, נאסרה על פי מומחי הבריאות התכנסות מרובה של בני אדם, והחתונות אינן נערכות כלל באולמי שמחות, אלא בבתים או בבתי כנסת בהשתתפות מעט מוזמנים.

גם החתונה דנן נערכה בגג דירתו של אבי החתן, והוצאותיה היו מזעריות ביותר...

עכשיו בא אבי הכלה ותובע ממחותנו: "עליך להשתתף עמי בתשלום קניית הרהיטים, שכן הסכמנו על חלוקת הוצאות הוגנת, בכך שאני אדאג לרכישת הריהוט, ואתה התחייבת לישא בהוצאות חתונה בהשתתפות חמש מאות איש באולם אירועים. אומנם הדבר נבצר ממך מפאת כורח הנסיבות, אך לא יעלה על הדעת שכעת אצטרך להוציא מכיסי עשרות אלפי שקלים בקניית כל הריהוט!".

(צילום: shutterstock)

לעומתו טוען אבי החתן: "התחייבתי לערוך חתונה, ואכן ערכתי אותה כפי שעורכים בימים אלו חתונות, ו'מזלי גרם' שלא אצטרך להוזיל כסף מכיסי!".

עם מי הדין? 

תשובה:

החתונה המצומצמת שנערכה בפועל, היא ודאי לא החתונה עליה סיכמו המחותנים... משכך, רשאי לכאורה אבי הכלה לטעון שהתחייבותו לרכוש לבדו את הריהוט בטילה, והמחותן יצטרך להשתתף עמו בהוצאות הקנייה. וכפי ששנינו בשו"ע (חו"מ סי' רכ"ה ס"ג): "בכל תנאי שבממון, אומדים את דעת הַמַּתְנֶה, ואין כוללים באותו תנאי אלא דברים הידועים, שבגללם היה התנאי, והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה".

"עשרה אחרונים" שגרמו לקנס

בשלהי חודש אדר תש"פ, כאשר החלה התפשטות הנגיף הקורונה הקטלני בארצנו, נאסרה על ידי השלטונות התקהלות של יותר מעשרה אנשים, מחשש הידבקות. בתקופה זו הקפידו בכל אתר ואתר לערוך מניינים מצומצמים של עשרה מתפללים בלבד, במרחב פתוח, כאשר כל מתפלל שומר מרחק מחברו.

ובכן, מעשה שהיה במניין יהודים שהתאספו והחלו להתפלל, והנה, במהלך התפילה, הצטרפו עוד ועוד מתפללים (למותר לציין שנהגו שלא כדין בכך שעברו על הוראות הרופאים), עד שבמקום שהו כבר עשרים אנשים...

ומה קרה לבסוף? עבר פקח במקום, וקנס את כל אחד מהאנשים בסכום של 2,000 ₪!

(צילום: shutterstock)

עכשיו באים ה"עשרה ראשונים" ותובעים את המצטרפים: "עליכם לשלם עבורנו את הקנס, דהיינו כל אחד מכם צריך לשלם 4,000 ₪, שהרי נכנסתם לכאן באיסור, והזקתם אותנו בכך שגרמתם בפשיעתכם לחיוב הקנס!".

כנגדם, טוענים ה"עשרה האחרונים": "הלוא ראיתם שהצטרפנו אליכם ולא גירשתם אותנו, וגם לא יצאתם לחוץ, כך שלמעשה הפכנו למניין אחד גדול של עשרים איש, ולכן כל אחד ישלם את הקנס שהושת על ראשו!".

עם מי הדין?

תשובה:

נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שפ"ג ס"ד): חמישה שטענו חבילותיהם על הבהמה כאחד, והבהמה לא מתה, ובא אדם שישי והניח חבילתו על הבהמה ומתה מחמת כובד משאה, הדין הוא שאם היא היתה מהלכת באותן החבילות שהניחו הראשונים, ורק משהוסיף זה האחרון את חבילתו עמדה ולא הלכה - האחרון חייב והראשונים פטורים.

נשאלת השאלה: מדוע האחרון שהניח חבילתו אינו יכול לטעון כלפי הראשונים: "כשראיתם אותי מניח את חבילתי על גבי הבהמה, היה מוטל גם עליכם ליטול את חבילותיכם"? משיב על כך הסמ"ע (סי' שפ"ג סק"י): הנחת המשא של הראשונים לא היתה גורמת שום נזק לבהמה, ולכן האחרון אינו יכול לטעון היה עליכם להוריד את חבילותיכם, כי הם יטענו כנגדו: אנו הנחנו בהיתר גמור, ורק מחמת התוספת שלך נגרם הנזק!

לאור זאת, אולי גם במקרה שאלתנו נאמר, שהעשרה הראשונים יוכלו לטעון כלפי האחרונים: "אנו הרי שהינו במקום בהיתר גמור, ואילולא הייתם מגיעים לכאן, לא היה מתקבל הקנס כלל", וממילא רק האחרונים חייבים.

אולם, למעשה שמענו ממו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שבשאלות מעין אלו, עלינו להתחקות אחר הרעיון שעומד מאחורי הקנס, ולברר על מי בדיוק הוא מוטל; ובנידוננו, מטרת הקנס היא למנוע התקהלויות גדולות, שעלולות לגרום להתדבקות במחלה, וסביר להניח, שאת הקנס מטילים הרשויות על כל המתקהלים בשווה (וכפי שראינו שעל כל אחד מהאנשים הטילו קנס), ואין זה מעניין אותם מי הגיע ראשון ומי אחרון, אלא עצם הדבר שהאנשים מקובצים במקום אחד, כולם כאחד מסכנים בשהותם את הציבור, וממילא כולם ראויים להיקנס (והקנס שהמטילים הרשויות על העוברים על תקנות הרופאים, הוא מוצדק לחלוטין, ובוודאי שגם בית הדין היה מטיל קנסות כאלו על מנת למנוע סכנות מהציבור).

לסיכום: כל אחד מעשרים המתפללים ישלם את הקנס שהושת עליו. 

נשלח לבידוד ונכנס למסעדה

בימי חודש אדר, כשבכל העולם היתה חרדה מפני מגפת הקורונה הנוראית, הגיע לבית הדין הנידון הבא: מעשה שהיה בראובן, שנודע לו ששהה דקות ארוכות בסמוך לחולה קורונה, ובשל החשש שנדבק בנגיף הקטלני, הורו לו להיכנס לבידוד למשך 14 יום.

האיש לא ציית לאזהרות, והלך וסעד את לבו באחת ממסעדות היוקרה הקרובות לביתו. למחרת נודע הדבר לפקידי משרד הבריאות. הללו הוציאו "צו סגירה" למשך מספר ימים למסעדה בה סעד האיש.

עכשיו בא בעל המסעדה ותובע את ראובן על ההפסדים העצומים שנגרמו לו בעקבות סגירת המסעדה לכמה ימים.

כנגדו טען ראובן: "אין זה ברור כלל שאכן נדבקתי בנגיף, אלא שזהו 'תקן מחמיר' של משרד הבריאות, שמפאת חשש בעלמא הורו לי להתבודד, והוסיפו להחמיר לסגור את המסעדה...".

עם מי הדין?

תשובה:

הדין הוא שהמזיק את חברו ב"היזק שאינו ניכר", דהיינו בנזק שאין העין יכולה להבחין בו, כיוון שגוף הדבר הניזוק לא השתנה מכפי שהיה (כגון שעירב יין נסך ביינו) - מן התורה הוא פטור, אבל חכמים קנסוהו לשלם עבור נזקו (קנס זה אמור דווקא במקרה שהזיק מחמת זדון או פשיעה. אך כשהזיק בשוגג לא קנסוהו לשלם). ויתכן שבענייננו הנזק שנגרם על ידי ראובן נחשב לנזק "ניכר", משום שדין היזק שאינו ניכר שייך דווקא בפסול "הלכתי", "דיני", ששייך רק לעם היהודי (דהיינו היזק רוחני, שבעיני אומות העולם אינו נחשב כלל הפסד), אבל כאשר מדובר בנזק כזה שנחשב בעיני כלל העולם לנזק, הרי זה היזק ממשי וניכר, וחייבים עליו.

ומכל מקום, מדיני אדם לא ניתן לחייב את ראובן בתשלום ההפסד, כי לא הזיק בידיים לבעל המסעדה, אלא רק ב"גרמא", בדרך של מניעת רווח, וכידוע, חיוב "שֶׁבֶת" עבור ביטול אדם מעשיית מלאכתו, שייך דווקא בנזקי "אדם באדם" (דהיינו באופן שאדם השבית אדם אחר ממלאכתו), אבל כאשר ביטל אדם את בהמתו או חנותו של חברו מעשיית מלאכה והפקת רווחים – על כך אין חיוב שֶׁבֶת (יעויין בקצות החושן שס"ג-ג'). אולם, ככל המזיק לחבירו בגרמא, ראובן, צריך לשלם מדיני שמים לבעל המסעדה עבור "ביטול כיסו", שכן גרם בכניסתו למסעדה מתוך פשיעה גמורה לכך שיאסרו את המשך הפעלת למשך כמה ימים. ושיעור התשלום יושת עליו על פי קביעת בית הדין המקומי.

לסיכום: מדיני שמים ראובן ישלם לבעל המסעדה עבור ההפסד שנגרם לו, והסכום ייקבע על פי בית הדין.

לאחר החופה התברר שהשומר הינו...

המעשה שלפנינו אירע בחופה שהתקיימה ב"תקופת החירום", בימי התפשטות נגיף הקורונה. על פי הוראת הרשויות, החופות התקיימו בתקופה זו במעמד כעשרים איש בלבד. המחותנים דנן החליטו להזמין למעמד הנישואין עשרה גברים ומספר נשים מקרבה ראשונה. אלא שזמן מה טרם החופה, נודע לסב הכלה כי עליו להיכנס לבידוד, כך שלחופה הגיעו תשעה גברים בלבד.

האנשים ביקשו מהשומר שנכח במקום (ושמר על ההנחיות של משרד הבריאות) להשלים להם למניין. האיש הסכים בשמחה והצטרף אליהם.

לאחר שבירכו את הברכות, התברר שהשומר אינו יהודי, אלא דרוזי...

כך שהאנשים בירכו ברכת חתנים (את השבע ברכות) שלא בעשרה. נשאלת השאלה, האם בדיעבד יצאו ידי חובה, והאם דינה ככלה בלא ברכה, שאסורה ביחוד?

תשובה:

הדין הוא שאין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים מישראל (ואף החתן עצמו הוא מן המניין. שו"ע אה"ע סי' ס"ב ס"ד). והביא ה"בית שמואל" (סק"ד) שנחלקו הראשונים כיצד יש לנהוג כשאין עשרה: דעת הרשב"א שלא יתחתנו עד שישיגו עשרה. וה"תרומת הדשן" סובר שכאשר אין עשרה אין הדבר מעכב. והבית יוסף הסכים לדברי הרשב"א, ובדרכי משה כתב שאין דבריו נראים, אלא אין הברכות מעכבות, אלא שלכתחילה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה.

וה"נודע ביהודה" (מהדו"ק אה"ע סי' נ"ו, הו"ד בפתחי תשובה שם) נשאל על דבר מסדר קידושין אחד שבירך תחת החופה ברכת נישואין בפחות מעשרה. בתחילת תשובתו כתב שבוודאי הוא עוון פלילי שיהא להדיוט כזה (המסדר חופה וקידושין) עסק בטיב קידושין, ולעניין מעשה העלה, שאם כבר בירכו בפחות מעשרה, גם להרשב"א חלו הקידושין והנישואין וגמרו קניינם בדיעבד, והביא ראיות לדבר. אך סיים, שכיון שאין הראיות מכריעות, אזי כאשר יזדמן שם עוד נישואין, יבואו החתן והכלה לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו לחתן והכלה האחרים (וגם המברך יכוון להוציאם).

חידה

מתי מצינו שהגבילו רבותינו את מספר המשתתפים במניין התפילה בשל המגיפה?

תשובה:

לפני כמאתיים שנה, התפשטה מגיפת החולי-רע בפולין וסביבותיה, והרשויות נקטו באמצעים לעצירת המגיפה. הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל הודיע לשלטונות שהוא מצטרף ליוזמתם להיות לעזר לעצירת המגיפה. עזרתו הרבה של רבינו הגרע"א היה חשובה כל כך עד שוועד העיר ראה לנכון להודיע זאת לשלטונות, ואכן עקבה כך העניק המלך הפרוסי מכתב תודה לרבינו. וכך כותב הגרע"א במכתב שפרסם בשעת המגיפה (הובא ב"אגרות רבי עקיבא איגר", אגרת ע"א): "בעניין התפילה בבית הכנסת, לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כתות כתות, ובכל פעם מתי מעט, ערך ט"ו אנשים... ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבוא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מהפוליס (דהיינו שוטר) להשגיח בזה, שמאחר שיש כבר כפי המספר אל יניחו לאחרים לבוא לשם, עד אחר שישלימו הראשונים תפילתם...". ויעו"ש במה שהוסיף להורות ולייעץ בענייני התפילה, האכילה, הלבישה והשמירה על ההיגיינה. (ויש לציין שבתוך שלל הוראותיו הזהיר: "שלא לדאוג, ולהרחיק כל מיני עצבות"!). 

חידה נוספת

היכן מצינו בתורה שחולה צריך לעטות מסיכה על פניו, כי הוא עלול להדביק אחרים במחלתו, על ידי רוקו וההבל היוצא מפיו?

תשובה:

ציוותה התורה על המצורע (ויקרא י"ג, מ"ה): "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע... וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", וביאר ה"אבן עזרא": "ועל שפם - למעלה מהשפה, יעטה בבגדיו (על גבי פיו), והטעם, שלא יזיק ברוח פיו. "וטמא" פעמיים, שיאמר כן תמיד בעוברו במסילה שיש שם ישוב, שישמרו בני אדם ולא יגעו בו".

להזמנת ספרי "ופריו מתוק" בהידברות שופס, לחצו כאן.

להזמנת הספר "אחת שאלתי 3", לחצו כאן.