מסילת ישרים, פרק ב’: כיצד נזכה לישועתו של הקב"ה?

הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא. לבלתי יעזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה.
והנה זה דבר שהשכל יחייבהו וודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה וודאי! והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם.
וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו וודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי, או מפני עיוורון הרצוני, דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא.
והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המידה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, הלהעשות אם להעזב? ואמר אליהם (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כולה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם, מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.
 

עצתו של היצר: לא לגרום לאדם לחשוב

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא יישאר להם ריווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים. כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, וודאי שֶׁמִּיַּד היו מתחילים להינחם ממעשיהם, והייתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי.
והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ה): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", "שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.
כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם. כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.
הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי ח, א): "שימו לבבכם על דרכיכם".
ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו, ד-ה): "אל תיתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך הינצל כצבי מיד וגו'".
וחז"ל אמרו (מועד קטן ה, א): "כל השם אורחותיו בעולם הזה - זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".
ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו להינצל אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קדושין ל, ב) , כי היצר הרע תקיף מאוד.
וכמאמר הכתוב (תהילים לז, לב-לג): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו וגו'".
אך אם האדם מפקח על עצמו - אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע. אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו - וודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי ייחוס עליו?
והוא כעניין מה שאמרו ז"ל (ברכות לג, א): "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו".
והוא מה שאמרו (אבות א, יב): "אם אין אני לי מי לי".

הרב זמיר כהן מבאר את פרק ב' במסילת ישרים. צפו: