אז מה את מעדיפה, שיגיע האוטובוס או שיגיע המשיח? סיפור לל"ג בעומר

הבטתי בדאגה על הכביש המשמים. בצד הנגדי שלו התנועה זורמת ללא מעצור, ואילו כאן - ריקני לחלוטין.

שלושה ימים לפני ל"ג בעומר. הכביש המוביל לעליה לרבי שמעון סגור ומסוגר, זאת ידעתי, אבל השוטר שצועק שם בצומת לבל יהין אף רכב לעבור, אמר לי בפירוש שיש כניסה לאוטובוסים.

אם כן, מדוע שום אוטובוס לא נראה ממרחק?

עמדתי לי בתחנה, מרגישה את חוסר האונים במלוא תוקפו. השעון הורה על 12 בצהרים, השמש קופחת במלוא עוזה ואני רציתי להספיק עוד הרבה הבוקר הזה.

"אז מה את אומרת, יגיע או לא יגיע?", פנתה אלי אישה מבוגרת כבת 70, חילונית למראה, כובע שמש רחב שוליים לראשה, משקפי שמש ענקיות ונעלי ספורט עם סימון ווי זוהר על רגליה, דיבורה מדוד ומלומד.

"השוטר אמר שהוא יגיע". והשם בשמים רק יודע מתי זה יקרה, רציתי להוסיף.

 "ראית כמה חיילים היו שם?" המשיכה לפתח שיחה, התפעלות בקולה.

האמת שלא שמתי לב לחיילים. הדבר היחיד שרציתי לראות שם בציון היה את רבי שמעון, וזאת הסיבה שבאתי עכשיו ולא בל"ג בעומר. אז אני לא מצליחה להגיע עד אליו ממש. ורגע, חיילים הם בנים, לא? איך היא ראתה אותם בעצם? הם היו בצד הנגדי, בעזרת הגברים. "נוסעים" שם בשמחה, מתחזקים ומתעוררים מהאור האלוקי של התנא קדישא, ממש כמו הרכבים בכביש מולנו הנוסעים באין מפריע, טסים להם הלאה הרחק.

באותו רגע לא הייתי בראש של קירוב רחוקים, גם לא קרובים. הייתי סתם סובלת אחת, שהשמש קופחת על ראשה, והיא רוצה מאוד כבר לחזור הביתה, ולבשל ארוחת צהרים לילדים שלה שאמורים להופיע בעוד שעה.

אבל ההיא לא הרפתה.

"תגידי לי, את שרתת בצבא?".

 "לא, ב"ה. אני חרדית, כן?", עניתי בלי לחשוב יותר מדי. בום! ההיא נדלקה. "החרדים! מתי תבינו שאין מנוס מלתת יד? מה זו הפרזיטיות הזו? תגידי לי את, מה רע במזרוחניקים? הדתיים? משרתים בצבא, רוכשים השכלה, הכל!".

"ריבונו של עולם", מלמלתי באלם קול, "תביא אוטובוס ותיקח אותי מכאן! מהאישה הזו ומהחום הזה ומקטנות הדעת הנוראה הזו. אני לא בשביל ויכוחים אידיאולוגים, בטח שלא עכשיו! אני רוצה הביתה!".

"נו, מה את אומרת? למה את לא עונה? תגידי, איפה את גרה בעצם? את מצפת?". טוב, הבנתי שאין מנוס מלפתוח בשיחה, אבל מצד שני די שמחתי שהיא עזבה את הצבא לנושא פרווה כמו מקום מגורים.

"כן. בדרום של העיר. ואת?", שאלתי את השאלה המתבקשת, ולו בשביל למשוך אותה הלאה מנושאים טעונים.

כאן החלה זו לתאר לי כיצד היא מעמודי של העיר צפת, מכירה את כל סמטאותיה ומבואותיה, אוהבת אותה אהבה עזה, ולא, היא לא דתיה ובטח לא חרדית, וכועסת מאוד למה החרדים לא הולכים לצבא. עכשיו שמתי לב, שמשהו בצורת הדיבור שלה, בהתבטאות הדעתנית, מזכיר לי עד מאוד את סבתא שלי עליה השלום, מפולניה. גם היא הייתה ככה. דעתנית ונחרצת. מסכנה סבתא שלי, עזבה את העולם עם כל הדעות המסובבות האלו.

אבא שבשמים, תודה שאני בצד שלך! אני מקווה, כלומר, שאני בצד שלך! בכל אופן אני רוצה מאוד!

הסתכלתי עליה הסתכלות מחודשת. עכשיו היא הרצתה לי על מילים חדשות באקדמיה לעברית שקראה באיזה עיתון שהיא מנויה עליו, משהו יוקרתי ביותר, כך אמרה וברק בעיניה.

בעוד היא מדגימה לי מילים ממילים שונות, עלה בדעתי כינוי המתאים לה. "מלח הארץ". זהו ביטוי לאנשים מהסוג הזה, אנשים של פעם שמאמינים בעמל ובעשיה, ואין להם מבלעדם מאום. בעצם. למה אני שופטת אותה כך. וודאי שיש לה! היא הגיעה לרבי שמעון, וזאת נקודה יקרה עד מאוד!

 "תגידי", לא התאפקתי מלשאול, "למה בעצם את כאן, אצל רבי שמעון?".

"מה זאת אומרת?", ענתה ההיא, שעכשיו ידעתי שקוראים לה נירה.

"כל שנה אני נוסעת לפני ל"ג בעומר, בשביל לראות את כמויות החיילים והתיירים שבאים. מירון הפכה בשנים האחרונות לאתר תיירות שאין לתאר! מכל רחבי תבל נוהרים יהודים וגויים כאחד! ואני, נירה רייכמן, שמכירה את צפת וגלילותיה כבר חמישים שנה, לא אבוא ואראה?".

הזדעזעתי עמוקות. אתר תיירות? רבי שמעון?! זה פשוט נורא לקרוא לו ככה.

(צילום: shutterstock)

רבי שמעון הוא מיחידי הדורות. הוא מתקן את כולם, לכן הם באים אליו ככה, בלי לדעת, לקבל תיקון. אבל משום מה אף מילה לא יצאה לי מהפה. רק אנחה גדולה, שגדלה עוד יותר כשהבטתי בשעון הדוהר קדימה. מאוחר כל כך!

"אני הולכת לשוטר ההוא", אמרתי לה. "זה לא יכול להיות ששום אוטובוס לא עבר כאן בשלוש רבעי השעה האחרונה, אולי הם לא עוברים כאן כלל, ונישאר כאן עד ל"ג בעומר, לראות עוד המון חיילים ותיירים" אמרתי בציניות מתפרצת. "סבלנות, יקירתי", אמרה לי נירה בפרצוף סבלני עד מאוד. "אני ביררתי במוקד, והמוקדנית אמרה בפירוש שאוטובוסים עוברים כרגיל, רק רכבים פרטיים מנועים מלהיכנס! ודאי יש פקק תנועה. או אולי מפגן המונע מהם להגיע". דבריה הסבלנים לא נסבלו על דעתי הסובלת, ועל כן פשוט עליתי את העלייה עד לכיכר, לדמות השוטר המאותת לכל עבר. קרבתי אליו.

"סליחה, אמרתם לי לחכות בתחנה, אבל האוטובוסים לא עוברים! אנחנו מחכות כבר כמעט שעה!", הצבעתי על הדמות הקטנה, רחבת השוליים, של נירה.

"גברת, התחנה של מירון סגורה, המשיכי לתחנה הבאה, אמרתי זאת גם קודם! חבל שלא הקשבת!". וכבר שרק שריקה רצינית לרכב שחשב להימלט בזמן שאני מעסיקה את השוטר.

תהיתי מדוע מוחי קולט רק חלקי משפטים, אך הזדרזתי לחזור לנירה הממתינה.

"צריך לצעוד עד לתחנה הבאה, הם לא עוברים כאן. האוטובוסים, כלומר", הסברתי בלאות. נירה, קיבלה את גזרת הנדודים באורך רוח של ממש, וכך מצאתי את עצמי צועדת לצידה של נירה, בהליכה מהירה, מייחלת שבקרוב כל ההרפתקה ה"ל"ג בעומרית" הזאת תהיה מאחורי.

הכביש היה ריק, יכולנו לצעוד בתוכו בניחותא, אבל מטעמי זהירות בדרכים בחרנו לצעוד על המדרכה (אולי בכל זאת מכונית סוררת תברח לשוטר). צעדים מהירים אך קצת כושלים שלי, וצעדים נמרצים מלאי חיוניות שלה, למרות פאר הגילים העצום בין ה-40 שנה לפחות.

"הנה היא!", החוויתי בידי על התחנה עמוסת החיילים והאנשים שעמדה שם הרחק. מהעיקול הגיחו מכוניות ואוטובוסים באין מפריע.

התנועה הנביטה תקוות מחודשות להגעה מהירה הביתה. ואכן, תקוותינו התממשו, אבל מהר מידי. ורחוק מידי.

"הו! 361 מגיע! הנה האוטובוס!", קראה נירה בהתרגשות, כשהיא מצביעה על היצור הכתמתם והמאורך המתקרב במהירות אל עבר התחנה.

"בואי מהר, נרוץ! היי, עצור, עצור!!!". נירה פתחה בריצה.

החלטתי שכאשר אבדתי – אבדתי. אם הוא שלי, הוא יחכה לי כבר, ואם לא, אז לא, אני לא רצה עכשיו ריצת אמוק משוגעת.

נירה, שהתגלתה כספורטאית אמתית, המשיכה את המרוצה המשולבת בניפנופים מניפנופים שונים. אפילו זינוקון קטן ודי מרשים היא ביצעה, אך ללא הועיל.

האוטובוס אכן עצר בתחנה להעלות את הנוסעים, אך לא חיכה אפילו רגע נוסף.

נירה הייתה כעוסה נורא, ממש זועמת.

"איזה בן אדם איום! אגואיסט! חסר תרבות! הוא ראה במראה שאני רצה, הוא ראה את הסימונים, צעקתי 'עצור!', אני מבטיחה לך שהוא שמע אותי כמו שצריך! והוא המשיך! פשוט איום! איום ונורא!".

"אולי זה ערבי?", ניסיתי להגן על הנהג האיום. שאם הוא באמת איום, אז מגיע לו להיות ערבי.

"אחחח, שום ערבי! ראיתי אותו. והוא ראה אותי, ואני עושה לו סימון: 'עצור!', כלום. חתיכת...". כאן הייתי צריכה סותם אוזניים, אבל באין כזה בנמצא ספגתי את המילים שאינן נמצאות באקדמיה לעברית, זה בטוח.

"גברת, גברת, מה את מתרגשת", קול בס חשוד נשמע מאחורינו. קבצן בעל שיער לבן וארוך התגלה במלוא קבצנותו. וואו! איזו הופעה! התפעלתי. בעטלער של ממש, אוחז עגלת קניות שנשארו בה רק הברזלים, והיא מקרטעת לאיטה.

"מה אתה מתערב?", גערה בו נירה והסיטה מבט, נעלבת.

ההוא לא התרשם.

"ואם הייתי אומר לך, מה תעדיפי, שיבוא המשיח, או שהאוטובוס יחכה במיוחד בשבילך, מה היית בוחרת, הא, גברת?", זרק לעברה שאלה מכשילה.

נירה נרגעה קמעא, והרהרה בזווית פילוסופית בדבריו. ושוב חזר לה יישוב הדעת הסבלני של התחנה הקודמת.

"אם כך היית אומר לי, הייתי מסכימה לוותר, העיקר שיבוא המשיח, שיבוא ויגאל", צחקקה.

הקבצן חייך חיוך ובהה למרחק. התבוננתי בו שוב. מראהו מוזנח, אך מעורר השראה, כיפה גדולה לבנה, משקפי שמש גדולות, מכנסיים לבנים, חולצה לבנה. חצי בבא חצי קבצן. אולי הוא צדיק נסתר?

התפעלתי מהניצוץ שנגלה לנגד עיני. נירה, שכועסת על כל החרדים, מוכנה להפסיד את האוטובוס בשביל המשיח! נירה מאמינה שהוא יבוא!

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מונית הגיחה מאי שם ושאלה, "מישהו לצפת?". הקבצן התנער משרעפיו ונכנס. הנהג שאל – "מי עוד?".

"כמה אתה לוקח?", ביררה נירה. "10 ₪ לאדם", השיב.

"בסדר, זה מחיר הוגן", פסקה נירה ונכנסה למונית, תוך שהיא גוררת גם אותי איתה. נכנסתי אחריה למושב האחורי. הקבצן, אשר התיישב בקדמת הרכב, פתח בפיוט בר יוחאי בניגון לא מוכר.

הנהג החל לדבר על הפוליטיקה המקומית ועל ההילולא המתקרבת, הפקקים, העומסים, האנשים ומה לא. הקבצן מגיב ושר לסירוגין, נירה מתערבת מידי פעם בתובנה כלשהי. ואני מודה להשם בשקט שתכף מגיעים הביתה...

אחרי רבע שעה כבר היינו בתחנה המרכזית.

"תשלום, חברים!", דרש הנהג משלושתינו. דליתי 10 שקלים אחרונים מהארנק, הקבצן פרט עשרות אגורות הישר לשתי ידיו של הנהג, ועתה, נירה גילתה שחוץ מרב קו אין לה דבר בארנק.

"מאוד לא נעים!", התנצלה לנהג. "לא אופייני. איך לא לקחתי כסף קטן?".

הקבצן חילץ אותה מעלבונה.

"קח, נהג", אמר, וכבר פתח שוב את רוכסן הפאוץ' הקבצני שלו והוציא עשרות אגורות נוספות. הנהג גילה סבלנות מרבית, והוציא שקית סנדוויץ' מתא הנהג לאסוף ביעילות את הכבודה המרשרשת.

ירדתי מהמונית. נירה ירדה אחרי. הקבצן ירד גם הוא בכבדות והוציא את עגלת הקניות מהבגז', מוכן להמשיך בדרכו. אולי לקבץ במדרחוב הצפתי?

"אם פעם אהיה במירון", אמרה-הבטיחה נירה לקבצן, "אתן לך שוב את העשר, ולא באגורות".

"תהיי בריאה, ה' נותן לי שאתן לאחרים, לא צריך להחזיר", אמר בקול הבס הסדוק שלו, והמשיך עם העגלה חשופת הברזלים במדרון הצפתי.

חזרתי הביתה מלאת מחשבות על קבצנים נדיבים שה' נותן להם, ולא בשר ודם, ועל כל מיני נירות שמוכנות לוותר על האוטובוס בשביל הגאולה אפילו שהן ממש לא מבינות למה החרדים לא הולכים לצבא. וגם עלי, שחושבת שהיא בצד של השם, ועכשיו הבינה, שכולנו בצד שלו. כולנו.