לפעמים לא לעשות, זו העשיה הגדולה ביותר!

סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי מזכיר לנו מעט את מצבנו העגום כיום.

רשב"י היה בבידוד, ברח מסכנה – ויצא ממקום תורה - ישיבה ובית מדרש, למערה מבודדת כשהרומאים מסביבו רצו להתנכל לו ולהרגו.

בזמן ששהה במערה, הרחק מכולם, מחובר לפנימיות ולעומק התורה, ללא הסחות דעת שמרחיקות אותו מהייעוד, התחבר לעומק פנימיות התורה.
אותו רבי שמעון שנכנס למערה, עד כמה שהיה צדיק גם אז כמובן, לא היה אותו רבי שמעון שיצא כולל כל הזוהר הקדוש שנולד שם מתוך המערה, מתוך הלבד...

לאחר מכן מספרים לנו בגמרא הקדושה, שרבי פנחס בן יאיר פגש את רבי שמעון פצוע וחבול לאחר שיצא מהמערה ואמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך!".

ענה לו רבי שמעון בר יוחאי: "אשריך שראיתני בכך, אלמלא לא ראיתני בכך, לא מצאתי בי כך" (שבת ל"ג, ב').

דווקא בזכות כל מה שעבר, מתוך הסגר והבדידות, נולד רבי שמעון בר יוחאי הצדיק העצום, ועד היום שנים על גבי שנים,  ספר הזוהר הקדוש מלווה אותנו ולא נשכח מאף אחד!
 

מה הצד החיובי בסגר?

שימי לב שהמצב של רבי שמעון מזכיר מעט את המצב בו אנו נמצאות - הסגר שנכפה עלינו. מדובר במצב שהוא מעין אי עשיה, כיוון שאינו כמו ביום יום, בחיים הרגילים המלאים בעשיה, וזה המצב בו שהה רבי שמעון בר יוחאי, לבדו בסגר במערה כל כך הרבה שנים.

אז נכון, הוא פעל ופעל בלימוד התורה שישב ולמד ללא הרף, אך כביכול, אם נתרגם זאת להיום, מדובר בעשיה שהיא פאסיבית יחסית, ללא שילוב של חיי היום יום הרגילים. והנה, לאחר שנסגר רבי שמעון שנים על גבי שנים, יצא טהור ומזוכך הזוהר הקדוש שמאיר את העולם!

גם נשות ימינו התחילו את הסגר בנקודה מסוימת, ויצאו ממנו כשהן שונות לחלוטין, ואני רואה ושומעת מנשים, חברות ומשפחה שמספרות סיפורים כה רבים על מה שנולד מהסגר הזה.

נשים דיווחו לי על איחוד במשפחה, על תובנות ומחשבות שלא היו להן לפני עידן הקורונה, כי לא היו מחוברות לעצמן מרוב הסחות הדעת של דורנו "המתקדם".

נשים שיתפו אותי בשינויים בבני המשפחה, החל מדברים פשוטים ועד לדברים נשגבים, אם זה ילד שלא אהב ללמוד וכעת לומד בחשק ובשמחה, אם זו ילדה שהיתה בעייתית וקשה והפכה לרכה ונעימה לבני הבית.
נשים כתבו לי שכתוצאה מהסגר הבינו שכל הדברים הקטנים הללו שהתרגלנו אליהם - ללכת לסופר בלי מסכה, לפגוש את בני המשפחה וכו', הפכו להיות לא מובנים מאליהם, וזה קנין אמיתי בנפש עבורן.

אחרות גילו לי שמאי העשיה נולד שיח פנימי עם קול בונה של אמונה.

ויש שפיתחו בתוכן נשיאה בעול עם כל החולים והשכול, שהפכו לנכסי צאן ברזל, נכסי נצח שנולדו רק בזכות הסגר!
הבת שלי המתוקה שיתפה אותי אתמול בהרגשה הפנימית שלה. היא סיפרה לי שהיא מרגישה שה' העמיד אותנו בניסיון הזה כדי שנתגעגע ונשאף באמת לגאולה.

ואני, באופן אישי, למדתי כל כך הרבה, מתוך התגובה כאמא למצב לא יציב, איך ניתן לגדול ולצמוח דווקא מתוך הצער והקשיים.

נשים אחרות שיתפו אותי שדווקא מהמקום הזה, של אי העשיה, נולדו להן רעיונות לעבודה על פרויקטים חדשים (גם אנוכי הקטנה בתוכן, בעיצומה של הכנה לקורס דיגיטלי לזוגיות ממבט מקיף ועמוק לשמחה בחיי הנישואין, ולא רק להשרדות, הכולל העשרה למדריכות כלות שיכלול טהרת המשפה-הלכה והשקפה, שלום בית, הכנה ליום החופה, אינטימיות הבית וכו').

ועניין אחרון חביב - שנשים לא סיפרו, אך זה ברור לגמרי - הטוב שהסגר הזה עשה לחיי הנישואין. כשהן כל היום בבית עם בן הזוג, זו הזדמנות לבנייה ולצמיחה משותפת, והכי חשוב ללמוד לשמוח בחיי הנישואין, ולא רק "לשרוד אותם".
הניסיון לא קל - אבל הרווח עצום!
לכן, אישה ואמא יקרה, שימי לב.

דווקא מהמקום שאת פחות עושה, כביכול (עם יד על הלב, איזו אישה לא עושה? רק מהיותה אמא ורעיה ואישה לעצמה היא מלאה בעשיה), את ממציאה את עצמך מחדש.

אז נכון שיש כאן קשיים רבים: החשש מלהיות חולים ולהדבק במגיפה, השהיה הממושכת עם הילדים, ונושא הפרנסה שגם אני מעידה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
בואי נפנה את המבט פנימה, נעמיק ונתבונן, מתוך המערה שלנו בתוכינו ובבתינו, מה כן נולד מתוך אי העשיה, לעומת העשיה הבלתי פוסקת שהיתה נחלתנו לפני הקורונה?

בתקופת הקורונה - לכל אחד יש אחריות

היציאה מן המערה מסמלת את התערות רבי שמעון ורבי אלעזר בחיי החול לאחר תריסר שנות התבודדות רוחנית. קשה לשניים להגיח מן המערה ולקבל את שגרת העולם, ולכן הם שורפים את כל שהם רואים: “כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם – מִיָּד נִשְׂרָף” (שבת ל"ג).
כשרשב"י ובנו ראו אדם שעובד אדמה, הם פשוט לא הבינו איך הוא מסוגל לעבוד, ולכן יצאה אש מעיניהם ושרפה אותו. לאחר מכן, רשב"י התבקש לחזור למערה לשנה נוספת, כדי למצוא את האיזון בין קודש לחול, ומשם יצאה כל פנימיות התורה והאיזון הנכון.

גם אם את לא מפחדת מהקורונה משום מה, את יודעת שאת עושה מה שצריך ולכן את מוגנת,

יש לך אחריות לאנשים אחרים. אז גם אם את מוצאת את עצמך חוזרת שוב ושוב למערה, כלומר, לבית שלך - אי עשיה הזאת תביא בסופו של דבר לישועה, כפי שרואים ממגילת אסתר.

במגילת אסתר מרדכי ואסתר הורו לכל העם לצום שלושת ימים, כדי לבטל את הגזירה. מספרים שאחד משלושת הימים הללו היה ליל הסדר.
שואלים המפרשים, מדוע לא המתינו עד אחרי ליל הסדר? מה דחוף לצום דחוף דווקא בליל הסדר, כשלא יודעים מתי בדיוק תצא הגזרה לפועל?

עונים המפרשים שמרדכי הצדיק הבין ברוח קדשו, שכשלא יהיה ליל הסדר - זה יעשה רעש גדול בשמיים. פתאום יתעורר לימוד זכות על עמ"י.
אם יהרגו את היהודים לא יהיה עוד ליל הסדר, שעושה כ"כ הרבה נחת וטוב לה' בעולם.
ובסופו של דבר, ההתעוררות הזו, דווקא בעיצומו של ליל הסדר, היא זו שהובילה לביטול הגזרה!

גם כעת, כשאין ישיבות ואין בתי כנסת, אנו מתפללים שהחוסר הזה יעשה רעש גדול בשמיים,

ואולי באמת מתוך אי העשייה הזאת, ומתוך העצב שחיינו לא כמו לפני הקורונה בהרבה מובנים (על אף שבבית לומדים, וזה מרגש, אבל לא כמו קול התורה של הישיבות ובתי המדרש, וגם לא כמו השירה בבית הכנסת של ה"לכה דודי" בערב שבת) - אולי כל אלו יעשו רעש גדול בשמיים, ותבוא כבר הישועה?