"תהומות", פרק כ"א - חלקים

יעלי צורחת בחדר. דובי עונה לה בצרחות. דובי! צועק! שיפי שומטת את הכף החמה על השיש, סוגרת את מכסה הסיר ורצה לחדר. משהו לא טוב עובר על הבית הזה. הרהור של בזק חולף בראשה, כשהיא רצה במסדרון הארוך לחדר הבנים.

"מה קורה כאן?" היא עומדת בפתח החדר, המומה. דפים ובריסטולים זרוקים על הרצפה בערבוביה, מקומטים ועלובים. יעלי גוחנת מעליהם עלובה עוד יותר, בוכה בקול.

דובי יושב על המיטה שלו, רגל על רגל, ידיים שלובות בחוזקה, ועל פניו הבעה של 'לא אכפת לי כלום'.

שיפי נושכת את שפתיה חזק, מרגישה שתכף היא תהיה הצורחת השלישית. בפנים לוהטות מכעס היא מתקרבת לדובי.

"מה עשית???" היא מסננת.

"שעות עבדתי לגזור ולמיין הכל", בוכה יעלי, "שעות. והתכנית בת מצווה מחר, ודבורי צריכה לבוא אליי עוד חצי שעה שנסיים ביחד הכל".

דובי ממשיך לשבת בהבעה אדישה. פיו חתום. עיניו בוהות בנקודה כלשהי על הקיר שממול.

"למה עשית את זה?" שיפי מרימה את קולה.

"ככה". עונה דובי, ופתאום מתפרץ, "כי נמאס לי. כל היום בת מצוה, בת מצוה. בכל מקום בת מצוה. אני חוזר לחדר שלי, רוצה לנוח, וכל המיטה שלי מלאה בבת מצווה הזו. מגיע לה. שתיקח את כל הבת מצוה שלה לחדר הבנות ולא תשתלט לי על החדר".

"דו... בי". הרגלים של שיפי רועדות. ראשה מסתחרר. היא מחפשת מקום לשבת. זה לא דובי. זה לא הוא. מישהו אחר יושב כאן בדמותו של הילד העדין שלה, שכל דיבורו בנחת, ומעולם לא התחצף ולא הרים עליה את קולו. שהוא יגיד לה- ככה, כי נמאס לי?

"דובי", קולה חוזר אליה, חד, חותך ולא מתפשר. "זה היה מעשה חמור מאד. יכולת לבקש. יכולת לבוא ולומר שמפריע לך. השחתת ליעלי עבודה של כמה שעות. המעשה הזה לא מקובל עליי. לא. לא בבית שלנו".

היבבות של יעלי גוברות. היא לוקחת את הערימה, ופונה לצאת מהחדר.

שיפי נושכת עוד פעם את שפתיה, לוקחת אויר, אבל הוא נתקע בסרעפת. ההבעה האדישה חוזרת לפניו של דובי, וגורמת לעקצוץ בעורפה. הוא חייב ללמוד לקח, חייב להבין שזה מעשה שלא ייעשה.

"תן לי את הנגן החדש שלך", היא אומרת.

"מה?" סוף סוף מתקלפת המסכה, שאוטמת את פניו המתוקות של דובי האמיתי שלה. הוא חוזר להיות הילד שלה המוכר.

"בדיוק מה ששמעת. הנגן אליי. הרגע. עד להודעה חדשה, אם תהיה כזו".

"אבל... אבל... אני..."

"הרגע. אליי", שיפי לא מוכנה להתפשר.

הוא שולף מכיס החולצה את הנגן היקר שלו. הנגן שהולך איתו לכל מקום, ומופעל בכל הזדמנות. הנגן שקיבל לאחר מבצע שאשר ערך לו, שדרש ממנו התגברויות ומאמצים. הוא מושיט לה אותו. שוב פניו חתומות. אצבעותיו רוטטות כשהן נפגשות באצבעותיה של אמו. הוא ממצמץ בעיניו, חזק. מסב את מבטו, ונשכב בנעליו על המצעים הנקיים, כשפניו אל הקיר.

שיפי יוצאת מהחדר עם הנגן המוחרם. ריח חרוך מתפשט בבית. התבשיל... בטח. הוא הקדיח. וגם משהו בלב שלה מעלה עשן.

הלילה יורד בבת אחת, שקט וקודר, אחרי סערת היום. דובי חזר לסדר שני בישיבה, ולא אמר לה שלום כשיצא. שיפי היתה עצבנית. זמן ההשכבה נמשך ונמשך. הקטנים הגיבו בהתאם, מרימי צרחה במיטה שהיא פוחדת מהחושך, ידידיה שפך על עצמו את כל הדיסה, והיה צריך להחליף את כל בגדיו מחדש. שולמית ותמרי מרחו את הזמן, ואליהו ומרדכי התקוטטו בלי הפסקה. יעלי היתה סגורה בחדר עם דבורי חברתה, ושיפי ויתרה על עזרתה. אשר הודיע שהוא יאחר היום מעט, מתעכב עם תלמיד שזקוק לו, ואחר כך יאסוף את דובי מהישיבה. הם ילכו ללמוד קצת ביחד.

הערב חולף באיטיות מרגיזה. שיפי נסערת מאד. רוצה שאשר ודובי יחזרו, וגם חוששת מהבאות. היא צריכה לדבר עם אשר על דובי, חושבת שצריך להעמיד אותו על מקומו. שככה הילד שלה יתחצף אליה, ישחית חפצים לאחותו, ועוד ייצא מהבית בלי לומר שלום? מה יהיה השלב הבא? היא נרעדת. שיפי מנסה להעסיק את עצמה במשהו. הקטנים כבר ישנים, הבנים מתארגנים לשינה, ויעלי מפטפטת בטלפון. היא סיימה לשטוף כלים ולארגן את המטבח והסלון. אולי תשב עכשיו על שיעורי הבית שלה, לקורס שיתקיים בעוד שלושה ימים, או אולי תכין פטיפורים נוספים לבת מצווה של יעלי. בעוד שבוע יחול היום המרגש.

אבל המחשבות על בת המצווה שוב מחזירות אותה לדובי. כפוי טובה שכמותו. איזו בר מצווה מושקעת נערכה לו. עוד לא עברה חצי שנה, והוא כבר הספיק לשכוח. מקנא ביעלי.

עדיף לא להתחיל פטיפורים עכשיו. העצבנות תגרום לה לשרוף את השוקולד ולקלקל את הקרמים. היא תשב על המטלה של הקורס.

שיפי פותחת את המחברת, מעיינת במטלה. 'כתבי שלוש סיטואציות מן החיים, בהם היית שותפה או שצפית בהם מן הצד. בחרי את אחד המשתתפים בסיטואציה, רשמי את תגובתו (המכלול), ונסי למצוא את החלקים שהשתתפו בסצנה'.

אהה. שיפי מתנשפת. היא תכתוב את הסצנה הקשה, שחגגה היום בחדר הבנים שלהם. נזכרת בתגובה של יעלי, ורושמת אותה, כשמליחות מטפסת מגרונה לעיניה. החלקים המשתתפים: עלבון, כעס, פחד, דחייה, משקעי ילדות. זהו זה. היא מצאה את החלק הדומיננטי- חוסר מוגנות. כשיעלי נולדה, דובי היה פעוט שובב בן שנה וחצי. הוא היה מציק לה המון, קופץ עליה, מנסה לבדוק את עיניה ונחיריה מקרוב. כמה היא בכתה בגללו, עד שלמדו להיות חברים. זה קרה כשיעלי גדלה ולמדה להגן על עצמה. אז אולי האירוע של היום העלה את החלק הזה מן העבר, החלק שחש לא מוגן, מבוהל, מאוים. שיפי מתבוננת במה שכתבה, מרוצה. ממשיכה הלאה לתגובתו של דובי. מהם החלקים של דובי בסיפור? דובי קינא מאד ביעלי בעבר, והנה היא שוב תופסת לו את המקום, דוחקת את רגליו. הוא מקנא, בדיוק כמו אז, כשהיה בן שנה וחצי, ויעלי הנסיכה תפסה את כל הבמה. אז יש כאן קנאה, ומה עוד? שיפי מתופפת בעצבנות עם העט הכחול, יוצרת מסגרת לא סימטרית של נקודות סביב הדף. תסכול. הנער חוזר עייף ורוצה להרגיש שיש לו מקום בבית, אך המקום שלו נתפס.

בסדר. אז אני מבינה את שניהם, גם את יעלי הפגועה, וגם את דובי המתוסכל והמקנא. ולכן מה? לא להעניש אותו? לתת לו להתחצף? להרוס?
טוב, המרצה בקורס אמרה, שבינתיים אנחנו רק מתבוננות. בהמשך נלמד דרכי טיפול. בינתיים אנחנו רק מזהות את החלק הדומיננטי המשתתף באירוע.

היא סוגרת את המחברת, שמחה לסמן וי על עוד מטלה שדחתה מיום ליום. ומה איתך שיפי? שכחת לכתוב את החלק שלך באירוע. שום דבר, עונה שיפי בעצבנות לקול הלוחש, העקבי הזה, שחוץ מלהשתיק אותו מהר, היא לא יודעת מה לעשות בו. אני רק צופה מן הצד, לא הייתי חלק בכל זה, ואם כן, זה החלק המחנך שבי. החלק שרוצה שיהיו לו ילדים מחונכים ועדינים. זה החלק שלי.

דפיקה קלה. הדלת נפתחת, אשר ודובי נכנסים. אשר מברך אותה בערב טוב, ודובי חומק לחדרו, עדיין ב'ברוגז' איתה. היא צריכה להיכנס אליו, לדבר איתו. עכשיו, כשהיא מבינה אותו קצת יותר, היא תנסה לפייס אותו, ויחד עם זאת לא לוותר על העונש שמגיע לו.

אשר ושיפי מתיישבים לארוחת ערב. אשר קם וסוגר את דלת המטבח. שיפי מתכווצת.

"דובי סיפר לי שהענשת אותו". אשר אומר בקול שקט.

"נכון", המילה יוצאת מפיה חדה וגבוהה מכפי שתכננה, "הוא גם סיפר לך למה?"

"הוא סיפר. הוא עשה מעשה ממש חמור, הוא מודע לזה ומאד התחרט".

"התחרט?" שוב היא מרימה את קולה, "לי הוא לא אמר שום מילה. יצא מהבית בלי שלום, ובלי להביע חרטה".

"לפעמים החרטה מגיעה מאוחר יותר, שיפי, לא בזמן הענישה, כשהילד מרגיש מאוים ופגוע".

"הילד מאוים. פגוע", שיפי יורה,"אז... אז אתה בעצם מאשים אותי, שהענשתי אותו. אתה בעצם לצידו?"

"מה פתאום?" אשר מזדעק, "אני רק מסביר אותו. את היית איתו בזמן המעשה, והצבת לו גבול נכון, שיפי, למה את מתגוננת כל הזמן?"

כי אולי איזה חלק בתוכי רוצה משהו, ושיעורי הבית שלי בכלל לא מושלמים. היא לא עונה.

"שיפי, אנחנו לא שני צדדים, שנינו לצידו ורוצים בטובתו. עכשיו אני חושב, מנתח ומקשיב למה שהיה. אני חושב ש..."

"ש- מה?" שיפי דרוכה מאד.

"שהילד עובר משהו, וצריך אולי, יותר בהבנה, יותר ברכות, יותר..."

"נו, באמת", היא קוטעת את אשר, "אין לי כוח לשמוע את זה שוב. עברתי יום קשה היום. דובי כבר לא ילד קטן, הוא בחור ישיבה. הוא התחצף והרס ליעלי תכנית שעבדה עליה שעות. צריך גבולות ברורים. אז אם הוא רוצה הבנה, שיתנצל, שיבקש סליחה גם מיעלי, ואז נדבר".

"נכון", מודה אשר, "גבולות הם הכרחיים, והתנצלות- ברור שהוא יעשה את זה, אבל בלי קשר למה שקרה, ובאופן כללי, צריך יותר הבנה כלפיו, שיפי, משהו..."

"עובר על הילד", היא משלימה בתסכול, "את זה אתה החלטת, אני לא רואה שעובר עליו משהו מיוחד. הוא עבר מהחיידר לישיבה, וזה מעבר קצת קשה. הגיע הזמן שיתחשל, יתבגר ויפסיק להיות כמו תינוקת רכרוכית ורגישה, שצריכה שינהגו בה ברגישות ובהבנה..."

שוב העקצוץ הזה בעורף. מאיפה המילים האלו שהיא השמיעה עכשיו? מדוע הם הולמות בה, וגורמות לה למחנק בגרון?

ולמה תמיד דובי, הבכור שלה, מפגיש אותה עם החלק העמום הזה בתוכה?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.