החיוכים שמאחורי המסכה של הקורונה

בשבוע האחרון יצאה גילה מביתה לצורך חיוני. יונתן, בנה בן השבע, נזקק לללכת לקופת חולים.

"אל תיגע בכלום בחוץ", הזהירה אותו גילה, "תחייך לכולם בדרך, אבל מאחורי המסיכה".

ככה, אחרי התארגנות והתמגנות, הם יצאו לדרך.
 
יד ביד צועדים יונתן ואמו למרפאה בהתאם להוראות משרד הבריאות, מסדרים בקופת החולים את מה שמסדרים, ופונים בחזרה הביתה.
 
בדרכם הם רואים אנשים נוספים ברחוב, כל אחד וסידוריו הוא, כולם עטויי מסכות, מסתמא מחייכים לכולם מאחורי המסיכה.

כשהם מגיעים הביתה, ממש סמוך לבניין, נראים ילדי השכנים רצים ומסתובבים. ומה הם עושים? לא פחות ולא יותר, אוספים עצים למדורת ל"ג בעומר.
 
גילה מכירה את השכנים, הם בקשרים קרובים. היא די מתפלאת. היא פונה אליהם ושואלת:"ילדים, מילא מדורה, אבל איפה המסכות?".

אחד הילדים, קונדסי, מתוק וחייכן, עונה בקול עליז:"המסיכות נמצאות איפה שהרעשנים".
 
גילה לא יכולה שלא לכלוא את חיוכה מאחורי המסיכה, וממשיכה הביתה, לא לפני  שהילדים רצים הביתה לקחת את המסיכות שנשכחו.
 
"אמא", שואל אותה יונתן כשהחלו עולים במדרגות:"מה הקשר בין מסיכות לרעשנים?".
 
נו, באמת, מה הקשר בין מסכות לרעשנים?
 
יונתן בן השבע, שאמור לדעת שחג הפורים הוא הקשר בין מסיכות לרעשנים, כבר לגמרי שכח. ולמען האמת, כששמעתי את הסיפור, גם אני ברגע הראשון שכחתי את הקשר...

הרי אנחנו עכשיו בחודש אייר, והולכים עם מסיכות.

גם מזג האויר קצת מבלבל, בשבוע שעבר עוד היה לנו גשם...

הילדים בחופש הגדול מצד אחד, ויחד עם זאת מתקיימים לימודים בטלפון.

סדרי בראשית התהפכו לחלוטין.

בתוך כל הבלבול חשוב לזכור, שגם אם הסדרים הבלבלו קצת, מטרת הבריאה לא השתנתה.

אנחנו, האימהות, שמוצאות את עצמנו בפוזות שלא היינו מעלות בדעתנו, בל נשכח: תפקידנו לא השתנה, אלא אדרבה, התעצם והתחזק.

בצל "ימי הקורונה" והסיטואציות שאנחנו נדרשות אליהן, הקב"ה איתנו, צמוד.

רואה גם את החיוכים שמאחורה המסיכה!

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com