במחשבה תחילה לפרשת בהר-בחוקותי: הכפרי שהפך את שני הצדיקים לקוצים

"מה אני יכול לעשות כדי שתחזור להאמין לי?", גבריאל היה נואש לתקן את העוול שגרם לדוד.

"אם אתה רציני", סילק אותו דוד הזועף בתירוץ, "תביא לי שן של זבוב"...

אחרי מספר שעות, כולל אמצעי מעבדה משוכללים ותיעוד של כל התהליך, הגיע גבריאל לדוד ובידו חלקיק קטן. שן של זבוב.

בלילה מנסה דוד להירדם, אבל זמזום טורדני מפריע לו.

הזבוב שחג מעליו פתח את פיו חסר השן ושאל: "נו, אתה מְרוּסֶה? אתה מְרוּסֶה?"...

* * *

בין הברכות בפרשתנו נאמר "ואשבור מוטות עולכם".

רש"י מבאר "מוטות - כמין יתד בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר".

דהיינו, על צווארו של השור יש מסגרת של עץ (עול) והיא מחוברת למחרשה (מוסרה) שהשור סוחב אחריו בהליכתו בשדה. מה שמחבר בין העול לבין המחרשה הן יתדות קטנות - בשפה מדוברת: מסמר / בורג - שתקועות בנקבים שיש בעול ובמחרשה ומחזיקות אותם יחד.

אם כבר לשבור, למה לשבור את המסמר הקטן, ולא את העול עצמו???

פצע מכאיב היה בגופו של הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל, ה"אוהב ישראל" מאפטא. ככל שניסו הרופאים לפתוח את הפצע בזהירות ולנקז ממנו את המוגלה, לא עלתה בידם. 

בהמלצת רופאיו נסע ה"אוהב ישראל" למקום נופש כפרי, שם יקל האוויר הצח על מכאוביו.

בכפר ההוא גר יהודי פשוט. לא חכם גדול היה, בלשון המעטה, אך בממון התברך בשפע עצום. מיד כששמע הכפרי על בואו של הצדיק, הפציר ברבי שייאות להתארח בביתו, ועליו כל מחסורו. רוב שעות היממה כרכר הכפרי בסביבת הרבי, הביט בעבודת הקודש והיה נכון לכל שירות אשר יידרש ממנו. 

שמע הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין שה"אוהב ישראל" נמצא בסמיכות לעירו, והגיע לדרוש בשלומו. תוך כדי השיחה שאל ה"אוהב ישראל" לדעת הרבי מרוז'ין איזה כבוד כדאי לתת לבעל האכסניה המסור.

הציע הרבי מרוז'ין שהיות שיש לבעל האכסניה חצר גדולה הגובלת ברחוב הראשי, יצאו הצדיקים לחצר, יֵשֵב ה"אוהב ישראל" בראש השולחן מצד אחד והרבי מרוז'ין מן הצד השני - ובתווך יושיבו את בעל האכסניה.

העוברים והשבים יראו את בעל הבית יושב בין שני הצדיקים, וכבודו יגדל בעיניהם עד מאוד, והוא עצמו ודאי ייהנה מכך מאוד.

ישב הכפרי בין שני הצדיקים בראש השולחן ונהנה מאוד. כדי לגרום לו הנאה רבה יותר, שאל ה"אוהב ישראל" את הכפרי: "נו, איך ההרגשה לשבת בראש השולחן?".

הכפרי השיב בתמימות שהוא מרגיש "כשושנה בין החוחים"...

השגיאה הזו, בה הפך הכפרי את ה"שושנים" (הצדיקים) ל"חוחים" (קוצים) ואותו עצמו ל"שושנה" - גרמה ל"אוהב ישראל" לפרוץ בשחוק גדול, עד שמחמת השחוק נפתחה המכה מעצמה והמוגלה יצאה...

תכונות רבות מרכיבות את אישיותנו. בחלקן אנו מצוינים לטובה ובחלקן קצת להפך.

ייתכנו שתי תכונות, שכל אחת מהן בפני עצמה היא "שושנה", אך כאשר הן ישתלבו האחת בחברתה הן יכולות להפוך ל"שושנה" משודרגת, או ל"קוץ" גדול...

אלעזר, בטבעו, הוא בחור רציני מאוד. קשה להביא אותו לידי צחוק של ממש, בטח לא להתגלגל ממנו. אולם התכונה הזו אינה חיסרון, משום שאלעזר בורך בתכונת היסודיות. הרצינות והיסודיות שלו הזניקו אותו קדימה בפענוח בדיקות מעבדה חשובות שעליהן הוא מופקד: הרצינות עמדה לו שלא יסיח את דעתו, היסודיות התעקשה על כך שלא יזניח שום פרט. התוצאות היו פנטסטיות.

שלוימי הוא פעלתן. כשהיה ילד, כולם אמרו שהוא חרוץ. לא תוכלו לראות אותו יושב בלי לעשות כלום. תכונה נוספת יש לשלוימי: הוא מדלג מנושא לנושא במהירות, קשה לעניין אותו ליותר מכמה דקות בתחום כלשהו. הוא קופץ מנושא לנושא ורוח החריצות שלו גורמת לו להתעסק תמיד בכל מה שרק אפשר. ומה עושים כשיש נושאים שחייבים המון סבלנות עד שמשהו זז בהם? תשאלו את שלוימי כמה זה מתסכל... 

* * *  

"ברכה", פירושה שדי בפעולה קטנה לצורך הצלחה גדולה. לא צריך לשבור את כל הקונסטרוקציה: להרוס את העול, לנתץ את המוסרה.

ברגע שמסירים את הבורג המחבר בין המוסרה לעול, השור - שאנוס ללכת לאיטו בשל העול שרובץ על צווארו - משוחרר בין רגע. חופשי.

לפעמים, כשחסר לך בורג, או כשיש אחד מיותר - די בכך שמשחקים עם הבורג והפתרון נמצא. "שן" קטנה - ואתה יכול להיות מרוצה. או צחוק גדול אחד, והכל מתנקז החוצה...