אל חיק היהדות: "בגיל 16 גיליתי לראשונה את אלוקים"

כששומעים את סיפורה של חנה יעל מוזס קשה שלא להתרגש. להתרגש מהאמונה התמימה שפיעמה בה עוד מאז שהייתה ילדה צעירה; להתרגש מכוחות הנפש הבלתי נגמרים שליוו אותה לאורך הדרך; ובעיקר להתרגש מההשגחה הפרטית שדומה כי לא עזבה אותה לרגע.

כשחנה יעל מספרת את סיפור חייה דומה כי היא חווה כל רגע ממנו באופן מוחשי, כאילו הוא מתרחש כאן ועכשיו, ולא לפני כמה עשרות שנים.

"נולדתי במוסקבה", היא פותחת, "גדלתי במשפחה יהודית-חילונית, כאשר המסלול שעברתי היה זהה לגמרי למסלול שעובר על עוד מיליוני ילדים סובייטים, שחונכו מאז שנולדו להכיר רק את מה שמלמדים אותם בבית הספר. מה שאומר – שהטבע הוא השולט בעולם וכל מה שיש לנו הוא רק מה שהעיניים רואות והמדע מוכיח. על הבסיס הזה גדלתי, בלי שום אמונה בכוח עליון, וודאי שלא סממן דתי כלשהו, לא בבית ולא בבית הספר.

חנה יעל מוזס בילדותה

"ככל שגדלתי התחלתי להרגיש חוסר נוחות", היא מוסיפה, "ההרגשה שלי הייתה שאני פרט די זניח בעולם, ושזה בכלל לא משנה מה יקרה איתי, כי ממילא כדור הארץ יכול להסתדר גם בלעדיי. אני חושבת שהתחושות האלו היו מאוד הגיוניות והן שיקפו את השקפת העולם בה גדלתי. הרי אם העולם הזה באמת נוצר במקרה, כתוצאה מפיצוץ, אז זה אומר שגם ההורים שלי ואני הגענו לכאן במקרה, ומן הסתם גם נמות במקרה. אז איזו משמעות יכולה להיות לכאלו חיים? מה זה משנה אם אני מצליחה בלימודים או טועמת גלידה טובה? איך אני יכולה ליהנות מזה, אם בסופו של דבר אין שום מקום שפניי מועדות אליו?"

אלו דיבורים מאוד גבוהים, את רוצה להגיד לי שכילדה קטנה אלו הדברים שעניינו אותך?

"כן, אהבתי לחשוב והנושאים האלו העסיקו אותי מאוד. אבל זה לא עמד בסתירה לזה שהייתי בסך הכל ילדה והתעניינתי בדברים שילדים אוהבים. כך למשל אהבתי לשמוע סיפורים על פיות, ודמיינתי לעצמי תמיד שיש לי מטה קסמים מיוחד שאני יכולה להניף ולעשות משהו בעולם כדי להשאיר אחריי עקבות כלשהן. הייתי חושבת על כך המון, ולמרות שבסך הכל הייתה לי ילדות מאושרת עם הורים אוהבים, הייתי די עצובה".

התחושות האלו המשיכו ללוות את חנה יעל גם בגיל ההתבגרות. "מילדה עצובה הפכתי לנערה עצובה, לא הבנתי מאיפה זה מגיע ומה הסיבה לכך שאני חווה את העצב. ניסיתי למצוא שמחה בענייני העולם הזה, הלכתי ללמוד מקצועות כמו מדעים, כימיה, פיזיקה ומתמטיקה. אלו דברים שעניינו וסקרנו אותי. הצלחתי מאוד, אבל לא מצאתי את השמחה והסיפוק. במשך שנים גם למדתי נגינה, כתיבה והלחנת שירים, אבל זה עדיין לא חיבר אותי לעולם".

עם זאת, לדבריה, הכתיבה והנגינה אפשרו לה לייצר מעין בועה, לתוכה היא הצליחה להימלט ולחוות מידי פעם עולם טוב יותר. "אבל בסופו של דבר נאלצתי לחזור לעולם האמתי ולהתמודדויות הקבועות, וזה תסכל אותי. כיום אני יודעת שהתחושה של היעדר משמעות בחיים וכתוצאה מכך חוסר כיוון ודרך, הם אלו שגרמו לי לחיפוש. בזכותם, ברגע  שבו נחשפתי אל עולם היהדות הבנתי מיד שזה מה שחיפשתי והיה לי קל יותר לעבור את תהליך ההתקרבות לבורא".

"מצאתי את מטה הקסם"

בערך בגיל שש עשרה נחשפה חנה יעל לראשונה ליהדות. "זה היה בסוף שנות ה-80, כאשר התחיל תהליך הפֶרֶסטרוֹיקה , מה שנקרא 'בנייה מחדש'. פתאום התחילו להתפרסם עיתונים וספרים ונחשפתי לתכנים שלא הכרתי קודם. בשלב זה עוד לא הבנתי מהי היהדות, אבל התחלתי להבין שייתכן מאוד שכל מה שסיפרו לי עד עכשיו על ההיסטוריה זה שקר, ונועד רק לשרת את המטרות של השלטון הקומוניסטי. זה הוביל אותי לשאול את השאלה הפנימית שתמיד ניקרה בתוכי: 'אולי יש בעולם אלוקים?' נכון שתמיד אמרו לי  שהוא לא קיים, אבל ייתכן שגם זה שקר, בדיוק כמו יתר הדברים בהם הלעיטו אותי".

חנה יעל מוזס

"עד היום", אומרת חנה יעל בהתרגשות, "יש לי באחת המגרות דף משובץ עליו כתבתי: 'ה', אם אתה קיים, אני רוצה לדעת את זה. תוכיח לי שאתה קיים'. כיום מצחיק אותי לחשוב על הניסוח של 'תוכיח לי', אבל במשך כל שנות ילדותי הורגלתי לפעול אך ורק לפי השכל. התחושה שלי הייתה שאם יש משהו בעולם, אני צריכה הוכחות לקיומו. כמובן שבאותה עת לא הבנתי שהקב"ה לא חייב לי כלום. ההבנה הזו הייתה רחוקה ממני לגמרי".

ובכל זאת, ההוכחות החלו להגיע בזו אחר זו. "ככל שהתבוננתי מסביב כך גיליתי יותר ויותר דברים שהוכיחו לי על מציאות אלוקית ועל כך שהקב"ה הוא לא דמות אלא משהו שנמצא גבוה מיכולת ההבנה שלנו", היא מסבירה. "באותה תקופה גם התקיימו הרצאות שונות במרכז לנוער היהודי במוסקבה. השתתפתי כמעט בכולן, והיו שם מרצים שמאוד נגעו לליבי. בנוסף, התחלתי גם ללמוד לקרוא בעברית, וככל ששמעתי יותר על לשון הקודש ועל הקודים בתורה, כך הרגשתי עד כמה שמצאתי את האמת. הייתה לי תחושה שאני הולכת להגשים חלום ולמצוא את מטה הקסמים שחיפשתי במשך כל השנים".

ואיך זה השפיע עלייך?

"זה גרם לי לתחושה של תקווה אינסופית, של שמחה ושל הבנה שיש נצח. הנה, זה לא שאני קיימת כאן במקרה, אלא יש משמעות למה שקורה בעולם. יש מישהו שברא את העולם והמישהו הזה משגיח עליי ומצפה לי. הוא רוצה ממני משהו ואני מצפה לקבל ממנו. זה הוביל אותי להרבה מחשבות טובות", היא מדגישה.

"באותם ימים", מוסיפה חנה יעל, "התחלתי לראשונה בחיי להתעניין בשורשים שלי. עד אז הסתכלתי על הסבתות שלי כנשים פשוטות ששפת האם שלהן אינה רוסית, והן הרבה פחות אינטליגנטיות ממני. עד אז הכרתי את טענות האבולוציה על כך שהאדם נוצר מהקוף, כך שגם לא הייתה לי סיבה להעריך את סבתותיי".

קולה של חנה יעל נשנק מהתרגשות והיא עוצרת לרגע. "באותם ימים התחלתי להבין כמה משמעות יש לשורשים שלי", היא אומרת לבסוף, הרי אני חלק מהשושלת ומאחוריי עומדים אבות תמימים וישרים, הבנתי שרק בזכותם אני כאן, ומסירות הנפש שלהם לשמירה על היהדות במשך כל הדורות, היא זו שגורמת לי לדעת על יהדותי".

איך הגיבו הורייך למהפך שחווית?

"ההורים שלי אמנם לא שמרו מצוות, כמו שאר יהודי ברית המועצות, גם הם התרחקו לגמרי מהיהדות, אבל הם באו ממשפחות מסורתיות ותמיד היו אנשים מאמינים. אבא שלי דווקא שמח בתהליך שעברתי, מבחינתו זה היה טבעי ומתבקש. לאמא היה קצת יותר קשה, וגם בהמשך היא השמיעה לא מעט הערות על כך שאני מכסה את השיער היפה שלי. זה לא שהם התנגדו, אבל בתוך ליבם הם היו קרועים. קשה לדון אותם. זהו דור שנקרע בין מסורת האבות לבין התרבות המערבית החדשה, גם אנחנו, הילדים של אותה תקופה, יצאנו מבולבלים מכל השבר ומחוסר ההבנה שחווינו".

לצד התקווה הגדולה והשמחה שתיארת, היו לך גם ניסיונות?

"היו לא מעט", היא משיבה בכנות. "ככל שהזמן חלף, כך התחלתי לגלות את הקשיים ולהבין שהמציאות החדשה שגיליתי היא לא בהכרח ורודה. בכל פעם שחוויתי ניסיונות או קשיים, התערערה לי האמונה. זה לא היה קל, אבל התחלתי להבין שהאמונה בהקב"ה היא כמו בצל, שיש לו כמה רבדים ותמיד אפשר להתקדם עוד ועוד. לעתים ההתקרבות מלווה בדמעות, אבל מצד שני אומרים גם שהבצל מרפא, כך שגם בקשיים שאנו חווים יש ריפוי".

תהליך שלא נגמר

כשהייתה חנה יעל בת 20 החליטו הוריה לעלות לארץ. "להורים שלי הייתה תמיד אהבה גדולה לארץ הקודש, ומבחינתם זה היה טבעי", היא מסבירה. "אני לעומתם בכלל לא הזדהיתי כילדה עם מדינת ישראל ולא היה לי שום רצון כזה, אך בשנים בהן התחזקתי התחלתי להרגיש גם כן את הקשר והכמיהה לארץ הלא נודעת, וכאשר מסך הברזל נפל ואפשר היה לממש את העלייה לארץ, ידעתי שאני אוהבת אותה ורוצה לעלות אליה".

את היום בו הם הגיעו לארץ, חנה יעל אינה מסוגלת לשכוח. "הגענו בלילה ולמחרת כשפקחתי את העיניים ראיתי את השמיים ונדהמתי. בפעם הראשונה בחיי ראיתי שמיים בוהקים וקרובים כל כך. זה מראה שמעולם לא נתקלתי בו. כיום אני פחות מתרגשת מהמראה הזה, כנראה כי התרגלתי, אבל זה לא שדמיינתי. אני בטוחה לגמרי שהשמיים בארץ שונים לגמרי ממה שיש בחו"ל".

חנה יעל מוזס

מאותו רגע עברה חנה יעל תהליך קיצוני של התקרבות גדולה ליהדות, החלפת הלבוש ושמירת מצוות באופן מלא. שנה לאחר מכן היא התחתנה עם בחור שעלה לארץ גם כן מברית המועצות. "הוא היה יותר דתי ממני ובזכותו התחזקתי עוד יותר ושיניתי את כל אורח החיים", היא מספרת.

באותם ימים לאחר הנישואין החלה חנה יעל להגיע למסקנות נוספות. "פתאום הבנתי שהיהדות אינה נגמרת בכיסוי הראש ובשמירת המצוות, אלא יש לה גם רובד פנימי יותר, שדורש ממני ומחייב אותי. הבנתי שחזרה בתשובה היא תהליך שאין לו גבול, ומידי יום עליי לחשוב מחדש איך  אני ממשיכה ומתקרבת לבורא, כי התהליך אף פעם לא נעצר".

התחושות האלו היו לדבריה לא פשוטות, אלא מחייבות מאוד. "באותם ימים היה לי קשר עם בני דודיי שהתגוררו עדיין בחו"ל. הייתי משוחחת איתם, ולא נעים לומר – מרגישה 'על הגובה'. הרגשתי שקיימת בינינו תהום כל כך גדולה, כאשר אני נמצאת למעלה והם שם למטה. ואז הקב"ה הביא לי את הניסיון שלי, כנראה כדי להראות לי שאין לי במה להתגאות".

"כל מה שהקב"ה עושה – טוב עבורי"

הניסיון עמו נדרשה חנה יעל להתמודד התפרץ כשאחת מבנותיה עלתה לכיתה א' ותחתיה היו עוד שלושה ילדים נוספים. "באחד הימים התגלתה אצל הבת שלי  מחלה ממאירה וזה הפך לי את החיים", היא מספרת. "חוויתי משבר אמוני גדול מאוד, כאשר הרגשתי שעשיתי מצידי השתדלות כל כך גדולה - עזבתי את המולדת ואת החברים, השארתי מאחוריי את כל תענוגות העולם הזה, מה לא הקרבתי למען הבורא, וזה מה שהוא עושה לי?

"הסתובבתי באותם ימים עם בתי במחלקות האונקולוגיות, עברנו יחד התמודדות, סבל וכאב, כשלצד זאת אני חווה כל הזמן גם התמודדות עם השאלה לשם מה מגיע הכאב ולמה הוא משמש. זה היה מעבר ליכולותיי, עד שהפסקתי לתפקד ונאלצתי להביא מתנדבות שיעזרו בבית, עם הילדים. גם קודם לכן לא היה לי קל לטפל בהם, כי לא הגעתי ממשפחה ברוכה עם ילדים צפופים, אבל כשנחתה עלינו ההתמודדות בבתי חולים, זה כבר הפך ממש לבלתי אפשרי".

חנה יעל מדגישה שההתמודדות הפיזית הייתה קשה, אך הייתה במקביל גם הזירה של ההתמודדות הנפשית. "ניסיתי כל הזמן להבין במה טעיתי ובמה לא הייתי בסדר, כי הרי הקב"ה יודע מה הוא עושה, אז כנראה אני זו שלא מתנהגת כמו שצריך, וכך התדרדרתי עד למצב של דיכאון".

הפעם הראשונה בה היא חוותה את קרן האור במשבר הייתה כשטיילה באחד הימים עם התינוק הקטן בעגלה. "במהלך הטיול פגשתי מישהי שגם היא עולה חדשה ואמה נפטרה זמן קצר לפני כן בגיל צעיר. שוחחנו זו עם זו. היא סיפרה לי על תלאותיה, אני סיפרתי לה על ההתמודדות עם מחלת בתי, שתינו בכינו, אני על הכאב שלה והיא על הכאב שלי. לאחר מכן המשיכה כל אחת לדרכה, ואז פתאום נעצרתי ושאלתי את עצמי: 'מה קרה לי כאן? הרי בחיים קודם לכן לא בכיתי על כאב של מישהו זר. מאותו יום התחלתי להבין שמחלתה של בתי אמנם הכאיבה לי, אך יחד עם זאת היא גם חוללה לי משהו בלב. הלב, שהיה עד אז סגור כאבן, פשוט נסדק.

"נזכרתי בבקשתו של שלמה המלך מהקב"ה להצמיח לו 'לב שומע', וזה התחבר לי כל כך עם מה שחוויתי. סוף-סוף הבנתי שהקב"ה לא מעניש אותי בהתמודדות שהוא מביא עליי, אלא הוא רוצה לעזור לי להפוך לטובה ורגישה יותר. זוהי מטרתו והוא היחיד שיודע מה טוב עבורי".

כיום בתה של חנה יעל כבר בחורה בוגרת. "הגידול שהיה לה בגיל שש נעצר לגמרי, ועד היום לא משפיע כלל", היא מדגישה. "היא בחורה מוצלחת ושמחה, שאפילו מחפשת שידוך. היא מלמדת אותנו מידי יום כמה טוב ה' וכמה ניסים הוא מחולל בחיינו".

את המסרים הללו מעבירה חנה יעל גם במופעי מוזיקה ובסדנאות שירה ותופים שהיא מוסרת לנשים ונערות בהזדמנויות שונות. "אני מרגישה זכות לשתף את קהל הנשים עם אותו קסם האמונה שגיליתי", היא אומרת, "בתקווה שאולי גם הן יגלו בתוכן את מטה הקסמים- את אוצר של כוחות הנפש המסוגלים לחולל שינוי".

ליצירת קשר עם חנה יעל: chana.yael@gmail.com