אתם לא מבינים מה אני רוצה מכם? זה בסדר, גם אני לא תמיד מבינה מה אני רוצה

כולם יושבים סביב השולחן ומדברים. האווירה נעימה, את מתעסקת במטבח עם מה שתיכף תביאי אל שולחן האוכל. זה בידיים שלך, את מתקרבת אל הסועדים, מניחה את המנה במרכז השולחן.

כולם ביחד מריעים; "וואו, איזה מדהים".

שימי לב לקשת אפשרויות התשובות שלנו למחמאה שנאמרה (רעיון של בתי, מאיה, ששמה לב לדקויות התגובות של שוכנות המטבח שכמונו).

אז רגע, שוב, בואו נעבוד מסודר כדי שיהיה רצף;

את מגישה וכולם - "וואו איזה מדהים".

תגובה אופציונלית מספר אחת: "אה, חמש דקות, זה כלום עבודה".

תגובה אופציונלית מספר שתיים: "הכל פה מחומרים טבעיים, הכל אורגני, אין פה טיפת סוכר, זה מלא ויטמינים".

שלוש: "תודה, פעם ראשונה שאני עושה את זה, לא האמנתי על עצמי".

ארבע: "מה זה השקעתי, אתן מכירות את אהרוני? זה אחד המתכונים הקשים שלו".

חמש: "הכל מהדרין, אין לכם מה לדאוג. הכל חסלט".

שש: "סתם ערבבתי דברים שהיו לי בבית ונראו לי הגיוניים ביחד".

שבע: "מה זה באהבה!".

יש כמובן עוד, אבל יגמר לי המקום לכתוב על מה שרציתי אם אמשיך כך.

אנחנו כאלה, משתדלות כל הזמן, מתנצלות כל הזמן, מסבירות כל הזמן.

לאמירות שלנו, בכל תחום, יש עומק. אפילו אם זו אמירה על מנה שהגשנו. יש נסתרים, יש מאחורי הקלעים.

למה התכוונה זו שענתה "חמש דקות, זה כלום עבודה"? מה היא רצתה בעצם להגיד? מאיזו מחשבה זה בא?

אני במקרה יודעת לענות, כי זו אני. היא רוצה להגיד שהיא חבר'מנית, שהחיים זורמים, שלא צריך לעשות סיפור, שכדאי לתפוס את הכל בקל, שיש לה עוד הרבה דברים שהיא עשתה היום ושעוד עתידים להיעשות, שהיא תקתקנית. דרך המחשבה הזו היא מרוויחה את "כל הכבוד" שלה.

עכשיו מתחיל הטור.

שניה לפני המודעות שלנו למילים שאנו אומרות, עשירית שניה לפני שהמחשבות שלנו מגיעות כדי לדבר אותן, יש מחשבות עמוקות יותר.

אני רוצה לכתוב היום על המחשבות על המחשבות שלנו.

יש אנשים שממש הייתי רוצה להיכנס למחשבות שלהם ולדעת מה הולך שם.

זה לא מה שהם אומרים.

זה מה שהם לא אומרים.

יש לנו כל מיני סוגים של דיבורים פנימיים עם עצמנו. דיבורים שאנחנו מדברים אל אחרים, והם שומעים.

דיבורים שאנחנו מדברים רק אל עצמנו, ורק אנחנו שומעים בתוכנו. גם בקושי.

סיבכתי את העסק?

בואו נקרא שוב.

לפעמים אנשים לא מבינים מה אני רוצה מהם.

זה בסדר, כי גם אני לא תמיד מבינה מה אני רוצה ממני.

ומי אמר שכולם צריכים להבין את כולם?

מי אמר שכולם צריכים לאהוב את כולם?

אבא שלי אמר לי שהוא צריך לפעמים לקרוא את מה שכתבתי שלוש פעמים. זה בסדר. ככה אני מרגישה שהוא יותר איתי.

בעולם ה"מייבינס" (עוד מילה שהבנתי בשנים האחרונות שצריך להשתמש בה. "מייבין" זה כמו שזה נשמע, אחד שיודע. מבין בעניינים כאלה ואחרים. עדיף להשתמש, אם צריכים, במבטא אמריקאי מרוח), אז בעולם המייבינס של נוירוביולוגיה, מחקרי מח, התופעה הזו של מחשבות על מחשבות נקראת מטה-קוגניציה.

מוצר שנצרך במיוחד ליהודי.

יהודים טובים מתכוננים עכשיו לקבל את התורה שלהם בעוד כמה ימים.

יהודי שעובד על המידות שלו יודע שיקבל יותר תורה אם יהיה זך יותר.

עבודה על המידות דורשת מיומנות ומודעות. מחשבות על מחשבות.

במרווח בין המחשבות הרגילות שלנו לבין המחשבות על המחשבות שלנו יכולה להיעשות עבודה נפלאה על המידות.

אולי כמו המבוגר האחראי שבנו, שמסתכל על החלק האוטומטי.

מחשבות על מחשבות זה כמו להציץ מתוך צהר קטן על מפת הדרכים של ההתנהגות של עצמנו, ולגלות פתאום שנכנסנו עמוק מדי לתוך המתווה.

כמו שהרב דסלר מסביר על מפת הזמן שלנו, שמכוסה נייר לבן, ואנו מציצות דרך חור קטן ורואות בצמצום רק את כאן ועכשיו של חיינו. יש הרבה מעבר.

במרווח בין המחשבה לזו שמאחוריה מתאפשר שיפור אישיותי עצום.

זה לא תת מודע וכל המילים המפוצצות האלה. זה זמין. זה מרתק. עולם אחורי שלם של עצמנו.

התעייפתי.

כמה טיפים וניפרד:

* הרבה יותר קל לחשוב על מחשבות ישנות ומוכרות.

* הרבה יותר מנומס לחייך אליהן ולדעת שכולן באו ממקום טוב בתוכנו. באו בתחילה לביקור קצר ונשארו.

* נחמד לראות כמה מהן אנחנו כבר לא צריכים, אבל לא מצליחים להזיז הלאה.

* אוי, כמה שזה קשה.