"נשמה טובה את" - פרק ל"א עד פרק מ’

31. הגנב המסתורי

אילת פתחה את המקרר ונחרדה לגלות ששוב השקית שקיבלה מאמה - ריקה.

גם בשבוע שעבר וגם בשבוע הקודם לו לא זכתה אילת לטעום מהמטעמים של אמא, משום שאלמוני חמד לעצמו את השקית.

מדי יום שלישי הייתה נפגשת אילת עם אמה. יחד הן היו יוצאות לקניות ולשיחה משותפת במקום נחמד. לאחר הבילוי הייתה אמא מביאה לה את שקית ההפתעות. כל שבוע הייתה הפתעה אחרת בשקית. לעיתים הייתה זו עוגה אהובה שנאפתה במיוחד בעבורה, ולפעמים מגוון שוקולדים טעימים שקנתה למענה.

אתמול, כשחזרה מפגישתה עם אמא, הניחה אילת את השקית במקרר. והנה עכשיו הייתה השקית ריקה מתוכן. רק אתמול נחה בה קופסה שקופה קשיחה מלאה בעוגיות אלפחורס האהובות עליה, וכעת הייתה מונחת על תחתית המקרר, ריקה. 

מיהו הגנב המעז לאכול את המטעמים המפנקים שאמא שולחת לי? תהתה בתדהמה.

היא פנתה אל גרם המדרגות כדי לעלות אל חדרה, אך לפתע נמלכה בדעתה. נטלה ממתקן הדפים הקבוע בכניסה למטבח עט ודף ורשמה: "לגנב היקר, אולי בפעם הבאה נתחלק ותשאיר לי לפחות מחצית."

היא חייכה לעצמה כשדמיינה את פניה המופתעות של מי שידה במעל, ועלתה למעלה לנוח מעט.

למחרת פתחה את המקרר כדי להוציא חלב להכנת כוס הקפה שלה, והופתעה לגלות מכתב חוזר מונח על מדף המקרר. "העוגיות היו טעימות," היה רשום שם באותיות דפוס רועדות.

"חוצפה!" זעמה בקול, "אם אגלה מי הגנב, אלמד אותו לקח!" קצף ניתז מפיה.

הבנות נזעקו והביטו בחמלה מהולה בגיחוך בפתק המוזר מהגנב המסתורי.

לאילת נדמה היה שריקי מתקפלת במקומה בחוסר מנוחה.

______________________________________________________________

ילי נזכרת:

באי סיקיהור יש מסעדה אחת בלבד. לעיתים רחוקות, בזמן חופשות או בימי הולדת, היינו סועדים בה – אבא, אמא, פרדליטו ואני.

התפריט במסעדה הוא פיליפיני אוטנטי, וחומץ וסוכר הם המרכיבים העיקריים בו. המנה העיקרית היא כמובן "אדובו", בשר בקר או עוף מכל סוג שהוא המוגש בקערת חרס בליווי אורז, עלי דפנה, שום ורוטב סויה.

באותו היום, יום הולדתו השישי של פרדליטו, הזמנו ארוחת "פאנצ'יט פינוי" – אטריות בנוסח פיליפיני, ו"פקסין נה-לצון" – תבשיל שאריות זול אך טעים במיוחד. הייתי אז כבת 15.

ה'מסעדה' ממוקמת בחצר ביתו של אדם בשם מרנו, ותחת דקלי הקוקוס הגבוהים, סעדנו בצוותא כשבריזה של ים נושבת על עורפנו. 

האווירה הייתה נהדרת, ריח של תבשילים מהבילים נישא באוויר, אך לפתע הציפה אותי תחושת בדידות נוראה, שמילאה אותי בגלי עצב בלתי נשלטים. 

הבטתי אל האופק. השמש היפהפייה הטביעה עצמה אט אט בתוך מימי האוקיאנוס, וצבעה אותו בגוונים מרהיבים. פסים פסים של צבעי פסטל צבעו גם את השמים הרחבים. עצי הדקל הרכינו את ראשם והניעו את ענפיהם באיטיות. סבך של צמחייה עבותה, עשירה בירוק כהה, טרי, התפתלה סמוך למים, כשסלעי ענק תוחמים אותה פה ושם.

פנטזיה טרופית למול עיניי. כמה יפה האי סיקיהור שלנו, אך האם אני במקום הנכון? האם האנשים הנחמדים האלו שיושבים לצידי מבינים באמת לליבי? 

לפתע כמו מסך ירד מול עיני, וכל בני משפחתי נדמו בעיניי כזרים, הבטתי עליהם כמו מבחוץ והרגשתי בדידות נוראה.

כמה שונה אני מבני משפחתי! אני עמוקה כל כך וחושבת, והם חיים בפשטות תמימה ומתוקה את חייהם. ואולי אני חשה כך רק מפני שאינני חשה שייכת? אילו חשתי שייכת אליהם, האם הייתי גם אני חיה בפשטות תמימה שכזו?

השאלות הקיפו אותי מכל כיוון: מה יש בעולם שמחוץ לאי? כיצד נראה העולם שבחוץ? האם יש אי מי מקרובי משפחתי שחי במקום כלשהו בעולם וחושב עליי, מתגעגע אליי, חפץ בי? האם בדקות אלו מישהו בעולם יודע על קיומי? אם כן,  כיצד הוא נראה? היכן הוא גר? באיזו שפה הוא מדבר?

אבא מרליטו סיפר לי שכשהחלמתי, כשבועיים וחצי לאחר שמצא אותי, הוא פנה למספר בתי חולים גדולים בבקשה לאתר את משפחתי. צוותי ההצלה שלחו במיוחד אדם שיצלם אותי באי. הם טענו כי היו עדויות על בני זוג שחיפשו ילדה בגילי שתיאורה דומה לשלי, אך הם כבר עזבו את הפיליפינים.

התמונה נשארה מיותמת בבתי החולים וברשויות. היא פורסמה גם במספר עיתונים כלליים בעולם, אך למרות זאת לא בא איש לחפש אחריי.

המוזיקה הקלאסית שהשמיע מרנו בחצר ביתו נשמעה לי עגומה כל כך לפתע. הסתרתי את פניי בנייר טישיו קשיח למגע שהיה מונח על השולחן, והתכנסתי אל תוך עצמי.

פרדליטו דיבר ללא הרף והעסיק את אבא ואמא במידה מספקת. אמא הגניבה מדי פעם מבטים לכיווני, אך לא הציקה בשאלות.

אולי יום אחד אסע אל מעבר לאוקיאנוס, ואחפש שם מישהו קרוב, או לפחות דומה לי. אני כל כך זרה כאן. האם ייתכן שמראה חיצוני משפיע עד כדי כך על האופי והאישיות של האדם? 

אמא תמיד הקפידה שאשתתף בשיעורי האנגלית ברצינות, אולי תיארה לעצמה שיום יבוא וארצה לחפש אי מי מקרובי משפחתי.

מרנו יצא החוצה כשחיוך זחוח על פניו. כפות רגליו השטוחות יחפות על החול, והוא לבוש בחולצה צהובה בכיתובים גדולים ובמכנס 'שרוואל' תכול, מקושט באיורי דולפינים.

"אתם נהנים?" שאל, "ומה שלום הבחור הגדול הזה, שחוגג היום את יום הולדתו השישי?" לפתע התקרב אל השולחן והניף את פרדליטו ביד אחת, גורם לו להתהפך באוויר ולפצוח בצווחות של פחד מהולות בשמחה.

"והנערה, רצינית מדי לטעמי," העיר להוריי בעודו מביט לכיווני. "על מה את חושבת כל כך הרבה?" העז הוא לשאול את שהוריי לא שאלו.

"על המשפחה האמיתית שלי," העזתי גם אני לומר.

"אולי תפרסמו בעיתונות באמריקה את התמונה שלה? אולי יש מי שמחפש אחריה? אולי קרובי משפחה רחוקים יותר?"

"את רוצה שנפרסם, ילי יקירתי?" שאלה אמא כשחשש קל בקולה.

"כן," התייפחתי לפתע. "אני רוצה שלפחות ננסה."

"אל תדאגי, ילי, אני מבטיחה לך שאבא ואני נברר כיצד לעשות זאת ונפרסם את תמונתך, אולי אפילו באתרי האינטרנט," עלתה בראשה מחשבת פתאום.

באי כמעט ולא הייתה חשיפה לתקשורת, אך השמועות על רשת חברתית שכבשה את העולם הגיעו גם לכאן.

עצרתי את נשימתי. אולי יש סיכוי. 

אבא שלף מכיסו 30 פזו ומספר סנטאבוס (בפיליפינים ערכו של כל פזו הוא 100 סנטאבוס) ושילם למרנו.

"תודה. נהנינו מאוד, ותודה על שימת הלב שלך לילי ולפרדליטו. תמיד נעים לשהות אצלך."

כאשר יצאנו מביתו של מרנו כבר שלטה החשיכה באי, וריח של אגוזי קוקוס מילא את האוויר הנקי. צעדנו בשתיקה. אפילו פרדליטו הקטן חש באווירה הרצינית ששורה על המשפחה הקטנה שלנו, וצעד בשתיקה אף הוא. קריאות של עורבים פילחו מדי פעם את הדממה, וקופים קטנטנים נראו מקפצים בין העצים הגבוהים, למרות השעה המאוחרת .

על אף השקט ואווירת הרצינות, חשתי ניצוץ של שמחה ותקווה בתוכי. אולי בשבוע הבא ארגיש שייכת...

אלא שגם השבוע הבא ואף הימים והשבועות שבאו אחריו לא הביאו עמם בשורה.

32. רובוטים של שנות האלפיים

ילי כותבת לונוס:

הי, ונוס, חברה יקרה!

מה שלומך?

את ודאי תוהה איך אני מרגישה באמריקה הגדולה, שבה אני מוקפת באביזרים חדשניים ובמגוון עזרים אלקטרוניים. הייתי רוצה לתאר לך מעט את החיים המודרניים.

את זוכרת, שכשהיינו ילדות קטנות המבוגרים דיברו על על כך שיבוא יום ורובוטים ישתלטו על העולם? זה היה נשמע מפחיד. דמיינתי אותם בדמות שלד ענק מפלצתי, כמו זה שהפרופסור הביא פעם לאי כדי להסביר לילדים ממה מורכב גופנו. את זוכרת כמה פחדנו מהשלד הנורא? ואילו ביעותי לילה היו לי לאחר השיעור ההוא של הפרופסור... חשבתי שרובוטים הם מפלצות בעלי זרועות ברזל אימתניות, פנים אימתניות בעלות לסתות ברזל רחבות ועיני מתכת קרות מזרות אימה.

דמיינתי אותם נעים בינינו בחופשיות ממקום למקום תוך שהם מנחיתים הוראות בקול מתכתי ומצמידים כף יד בעלת אצבעות קרות למגע וקשיחות לגופו של מי שאינו נשמע להם. 

והנה אני באמריקה המפותחת, מבחינה לפתע שמכל עבר סובבים אותי רובוטים. לא רובוטים בעלי דמות שלד, כי אם מכשירים זעירים משובבי עין, ידידותיים וקלים ביותר לתפעול.

בהתחלה הם הציגו עצמם כמשרתים טובים. הייתי בטוחה שיעזרו לי בכל תחום שאזדקק לו, שיאפשרו לכתוב ולקרוא, לתקשר, לצלם ולהקליט, לכבס ולייבש, לאפשר זמינות של מים חמים וקרים בכל עת... מכשירים ידידותיים ביותר, ובעיקר – שימושיים להפליא. אבל אז, לאט לאט, בלי להרגיש, לאחר שהתמכרתי לנוכחותם, הם החלו להשתלט עליי בזהירות אך בעקביות ונחישות.

כך קורה, ונוס, שאני מוצאת את עצמי חסרת אונים לחלוטין כשהם אינם מתפקדים כשורה. אני לא מסתדרת בשום אופן בלעדיהם, ונתקפת בחרדה עמוקה כשאני מוצאת את עצמי למשל ללא פלאפון ביד.

היית מאמינה, ונוס, שאתמכר כך לנוכחות של מכשיר סלולרי? באי סיקיהור בקושי ידעתי כיצד הוא נראה... בפעמים הבודדות שבהן נסענו לערים הגדולות סבו או מנילה היינו רואים את אלו שבכיסם מונח המכשיר הזעיר והפלאי.

ברכבים באמריקה נשמע קול אנושי המדווח אוטומטית על מצב התנועה בכל רגע נתון: "פנה ימינה, פנה שמאלה, שוטר לפניך, חגור חגורת בטיחות, שים לב לתנועה הבאה מימין, עברת את המהירות המותרת..." ועוד שלל הוראות מגוונות שמשתלטות על הנסיעה כליל.

לאחר יום עבודה מתיש, כשאני זקוקה בדחיפות למחשב הנייד שלי לצורך שליחת מייל למזכירות האוניברסיטה, אני נענית בכיתוב מתכתי: "המחשב מעבד את הנתונים כדי לאפשר לך עבודה בטוחה." 

אני ממתינה בסבלנות, והדקות היקרות חולפות ביעף. "נא לא לכבות את המחשב. מפעיל את עצמו מחדש." אני מנסה לעזור לו, ללחוץ עליו בזהירות ובתקיפות לסירוגין, לכבות אותו חרף אזהרותיו המאיימות, אך ללא הועיל. שוב ושוב מופיעה ההודעה העקבית והברורה: "מעבד את נתוני המחשב."

העיבוד הנחמד גוזל ממני עוד שעת עבודה, כיוון שבכל רגע אני בטוחה שהנה הנה זה כבר נגמר...

המים כאן, בחדרים, מגיעים במכלים חשמליים מיוחדים המספקים מים קרים וחמים ללא הפוגה. פשוט מניחים כוס חד פעמית שתיזרק לפח שנייה אחרי השימוש בה, לוחצים על הכפתור ונהנים ממים צלולים וקרים, או לחילופין מכוס קפה לוהטת. 

באחד הימים תקף אותי צמא ושיוועתי לכוס מים קרים. פניתי אל בר המים הדיגיטלי, אך הוא, במקום למזוג לי בפשטות מים, התכתב איתי מבעד לצג: "מגדיר נתונים מחדש" .

את הכביסה מכבסים כאן במכונות משוכללות, שעל הצג שלהן כתוב כמה זמן נותר עד לסיום הפעולה. החלטתי להעביר בינתיים את הבגדים שבמכונת הכביסה למכונה המייבשת את הכביסה, אך המכונה שמרה על כללי האתיקה שלמדה, והמנגנון הפנימי שלה לא אפשר את פתיחה הדלת זמן ארוך לצורך בקרה ואיכות השירות...

השעה המאוחרת לא מנעה מהפלאפון שלי לשיר בקול רם שיר של זמר שהנדס את קולו מחדש בעריכה מקצועית של פסי קול מתכתיים.

והנה, המחשב האיר לי פתאום פנים. ניגשתי אליו בעייפות, ואז גיליתי שהוא עורך לי מבחן זיהוי ארוך ומתיש: "פולשים זרים חדרו למחשבך," הוא איים עליי.

'תודה באמת, אני ממש מודה לך שהארת את תשומת ליבי לכך... הסודות הרבים הנחבאים במחשב שלי יהוו ללא כל ספק חומר מסווג ביותר ל-FBI...'

ניסיתי להתחמק ממנו בתואנה של "חזרה לחוף מבטחים", אך הוא לא הסכים לוותר כל כך מהר, ועוד חצי שעה נמסה בין אצבעותיי.

הפלאפון צלצל לתזכורת כלשהי, וכוס הקפה שהשתוקקתי לה קראה לי מן המטבח.

ניגשתי אל מכשיר המים באנחה. "המים חמים מדי," הופיעה הודעת אזהרה על הצג. "היזהר!"

אתה תאמר לי להיזהר?! כעס פעפע בתוכי. 

אך הוא ניצח כמובן, הוא לא הסכים לפלוט מתוכו אפילו טיפת מים עד הצגת ההוראה הבאה שלו.

מייבש הכביסה קלט בינתיים את הכבסים הרטובים ששחררה מכונת הכביסה והבטיח כהרגלו לכבות את עצמו ברגע שיחוש את סיבי הבגד יבשים לחלוטין, אך המשיך להסתובב עוד שעתיים ארוכות לחינם.

על הקפה ויתרתי באנחה. לכי תתווכחי עם רובוטים מתוחכמים...

גם על המחשב ויתרתי בלית ברירה. הוא הבטיח שבקרוב יחזור לפעילות רגילה, אך לא מימש את הבטחתו עד הבוקר.

הטלפון האלחוטי בדירה הבהב, ועל הצג שלו נרשם: "זקוק לטעינת 7 שעות," ואני ניגשתי מיד למלא את הצורך הבסיסי שלו בחשמל.

הפלאפון ייבב מדי 10 שניות יבבה מעוררת רחמים ומתחננת לטעינה, ונאלצתי לחפש בקדחתנות את המטען.

מכונת הכביסה הודיעה על סיום שלב נוסף בפעולתה. על הצג נרשם שבעוד 20 דקות מסתיימת הפעולה.

נכנסתי לחדרי מותשת, כמהה להדליק את המזגן, אך זה הודיע שהוא בהשהיה... 

האמיני לי ונוס, אני בעצמי זקוקה להשהיה... הרובוטים המתוחכמים הללו נראים כחסכי זמן משוכללים, אך בפועל משעבדים את האמריקנים מבוקר ועד ליל. אני כבר לא יודעת מי עבד למי...

אגב, את יכולה להקריא מכתב זה לחברות באי. כתבתי אותו מתוך תסכול, אך הוא איננו אישי, ובטוחני שיעניין את הבנות. תמיד תהינו כיצד נראים החיים באמריקה הגדולה...

נ"ב: אני מודעת לכך שהשפה והסגנון שלי השתנו מעט בזמן שהותי כאן... אני נשמעת לך כנראה מלומדת מאוד, אבל תדעי שבתוכי נשארתי אותה ילי, חברת אמת שלך, למרות הפער שוודאי הולך ומתרחב עם הזמן.

אוהבת,

ילי.

33. אל תקראו לי

"איזה ריח טוב!" מיכל נכנסה אל פינת האוכל הצמודה למטבח ורחרחה באפה בסקרנות. "יש כאן ריח של מרק ירקות עשיר." היא נעצרה לרגע, מתפלאה.

"מה את מסתכלת עליי ככה?" לכסנה נילי מבט אדיש אל מיכל, שעמדה בפה פעור לרווחה.

"את אוכלת מרק במזלג?" התפלאה מיכל.

"מה אכפת לך איך אני אוכלת את המרק שלי?" התעצבנה נילי.

"זה מוזר. את אוכלת שקדי מרק או מרק?"

"אני אוהבת שקדי מרק ברוטב מרק, ונוח לי לאכול במזלג ולא בכף."

"בתיאבון! מי הכינה?" שאלה מיכל, וכבר התעופפה לה לכיוון המטבח הרוחש פעילות.

"גילה ואביגיל היום הכינו את ארוחת הערב. מרגישים לפי הריח, לא?"

"הן אלופות," הסכימה איתה מיכל בקריאה רחוקה.

"למען ה', כמה שיני שום לכתוש!" אביגיל נלחצה. "רוני, את מוכנה בבקשה להקריא לי מהמתכון של השקשוקה?" ביקשה אביגיל. 

"לא, לא מוכנה להקריא לך," קולה של רוני היה חד וצורמני.

"למה?" נדהמה אביגיל.

"ככה, כי את כל הזמן מבקשת ממני להקריא לך דברים."

"אני? כל הזמן? מבקשת? להקריא?" אביגיל לא מצאה מילים. היא הרימה עיניה מהמחבת והתבוננה ברוני.

"כן, גם אתמול בערב ביקשת שאקריא לך את המערכת."

"נ..נכון..." גמגמה אביגיל, "אז מה, זה קשה לך? וחוץ מזה, אם אני זוכרת נכון, בסוף בכלל לא הקראת לי את המערכת אתמול."

"די!" צרחה פתאום רוני, הרגועה תמיד. "נמאסתן עליי. אתן כל הזמן מנסות לתפוס אותי על חם!"

"אותך, על חם?" זיווה התקרבה אל רוני הזועמת, "על מה את מדברת?"

"אל תיתממי. גם את, זיווה," התיזה רוני. "גם את ביקשת ממני אתמול הסבר על המודעה שהייתה תלויה על לוח המודעות. נמאס כבר, נמאס!"

"רוני, מה קורה לך?" אביגיל דפדפה באצבעות לחות ומזדרזות בחוברת המתכונים שעל השולחן, "קשה לך להקריא לי את המתכון? אז את לא חייבת! מי מנסה לתפוס אותך על חם? על מה את מדברת? את הוזה?"

רוני שתקה. עיניה עצובות. 

יהל המתנדבת נכנסה למטבח ההומה והריחני, שמעה את המשפט האחרון ושאפה לתוכה את הריחות ואת האוויר ההביל.

"מה קורה, בנות?" יהל הבחינה באביגיל הרכונה על מחברת המתכונים, סינר צהוב ענק ומגוחך קשור ברישול על מותניה, והיא מערבבת בארשת חשיבות את העגבניות שעל המחבת בכף עץ.

"אביגיל, את שפית מקצועית," חייכה אליה יהל, "ואם תיתני לי לטעום, אכתוב עלייך טור בעיתון בחודש הבא," קרצה אליה.

"אם את מדברת ככה, את כנראה מאוד רעבה," צחקה אביגיל ומיהרה להגיש צלחת מרק ליהל.

יהל הייתה אחראית על עיתון שהיה יוצא מדי ראש חודש ומכיל הודעות חשובות, חוויות ואנקדוטות משעשעות מההווי ב"קסם החיים". טרם חזרתה בתשובה עסקה יהל בעריכת עיתון ידוע ונחשב, ולשונה השנונה הייתה לשם דבר. בדיחות רבות הילכו ב"קסם החיים" סביב העיתון של יהל.

בכל ראש חודש היה העיתון מקפיץ את הבנות מוקדם בבוקר אל פינת האוכל, שהייתה ערוכה בטוב טעם במיני מטעמים מיוחדים לכבוד ראש חודש. העיתון היה מונח ליד כל צלחת, צבעוני ומפתה, מגולגל וקשור בסרט אורגנזה איכותי.

כעת הייתה אביגיל רכונה שוב אל המתכון. וסינרה הצהוב הגדול הוכתם ברוטב אדום.

"עיתון," קולה הפגוע של רוני נשמע. "שוב הנושא הזה. כאילו אין נושאים אחרים שאפשר לדבר עליהם."

"רוני, מה שלומך היום? את מרגישה טוב?" תהילה חשה אליה בדאגה.

"משהו מציק לך," אמרה יהל בסגנונה הישיר והביטה בתוך עיניה של רוני, "אז תספרי."

"שום דבר לא מציק," ענתה רוני וקולה מתיז בוז. "פשוט נמאס לי כבר להציג לכן כאילו אני יודעת לקרוא. אני לא."

בחדר ההרצאות שרר אי שקט באותה הפסקה קצרה. קבוצה גדולה של סטודנטים עמדה בפינת החדר, ונראה היה שהם מרותקים לדברי אחד מהם. הדבר עורר את סקרנותי. כשהתקרבתי, ראיתי את חנין, בחורה ערבייה שקטה בדרך כלל, עומדת במרכז המעגל ומרצה בלהט את משנתה. הבחנתי שהמקיפים אותה משתייכים ברובם לדת האסלם. למשמע דבריה הם נעו ונדו בראשם בחוסר שביעות רצון. חלקם אף הניפו ידיהם בנמרצות כחותכים את האוויר וסימנו תנועות מאיימות.

"קרה משהו?" שאלתי בעדינות את חנין.

"את שואלת אם קרה משהו?" התקצפה חנין. "כולכם כאן נהנים מהחיים, אוכלים פיצה, שותים קוקה קולה, מטיילים ונפגשים עם המשפחה, ובעזה – ילדים קטנים מתים על לא עוול בכפם!"

"עזה?" הבלגתי על ההתקפה הלא הוגנת כלפיי. "איפה זה עזה?"

"רצועה הצמודה לארץ ישראל. שמעת על פלסטין?"

"שמעתי בחדשות מדי פעם."

חנין התיזה מפיה את המילים: "החיילים הישראלים נכנסים לעזה והורגים בה ללא רחם נשים, ילדים ותינוקות. אתם לא שומעים מה קורה שם? איך ייתכן שהעולם כולו אינו מזדעק? איך ייתכן שאמריקה לא נעמדת על רגליה בעוז כדי לעזור לחפים מפשע? אוכל לא נותנים להם, תרופות – אין, רק קולות מלחמה, יריות, פצצות. אנשים אומללים."

"מה זאת אומרת? למה הם נלחמים בהם? אני באמת לא מבינה!"

"למה? סתם. כדי להראות את כוחם, כדי להראות שהם יכולים לכבוש את הרצועה האומללה הזו, שחיים בה בצפיפות יותר מ-1.5 מיליון איש. מדינה אכזרית," המילים של חנין הביעו שנאה עמוקה וסלידה, ואני חשתי איך ליבי מתקומם אל מול החיילים החזקים המפגינים את כוחם מול ילדים קטנים וחלשים.

"הערב ניפגש להפגנת מחאה בכיכר הרווארד. את זה לפחות נוכל לעשות למען אותן משפחות אומללות, למען הילדים הרכים שלא יזכו לגדול אם ההרס הזה יימשך. כולכם מוזמנים!" קראה חנין. "גם את מוזמנת, ילי." הוסיפה ואחר עברה לדבר בערבית עם חברותיה סמירה ופטמה. 

הערב הגיע, ואני החלטתי להצטרף להפגנת המחאה. ילדים אומללים תמיד משכו את תשומת ליבי.

כיכר הרווארד היא כיכר מקסימה ושובת לב בלב העיר האוניברסיטאית. סביבה פזורים אינספור בתי קפה ומסעדות. הפעם הייתה הכיכר שופעת קריאות וסיסמאות והומה אדם. הייתה שם קבוצה של כ-50 צעירים שבאו להילחם למען מה שנראה בעיניהם כאמת וצדק.

"לא ניתן למדינת ישראל להמשיך במסע ההרג!" עלו הקולות מקצה הרחוב שצעדתי בו.

"פלסטין תקום ותהיה מדינה ערבית אוטנטית!"

"חיילי צה"ל יעמדו לדין על הרג ילדים חסרי פשע!"

ועוד ועוד סיסמאות אלו ואחרות.

השתלבתי יפה באווירה. חשתי את דמי רותח מהמחשבה על אותם ילדים קטנים ואומללים ומשפחות רעבות ללחם, ועל החיילים גבוהי הקומה וחסוני הגוף ההורגים בהם ללא רחם.

"הי, ילי, מה את עושה כאן?" הרמתי את עיניי כדי לפגוש את עיניה של מאי, שניצבה מופתעת מולי.

"משתתפת בהפגנה למען זכויותיהם של תושבי עזה ולמען הגנה על חפים מפשע," הגבתי בגאווה.

"השתגעת? שטיפות מוח עושים לך שם. עזבי את החבר'ה האלו ובואי איתי."

"כשאסיים אבוא לפנימייה, ואז נוכל לדבר."

"לא כשתסיימי," מאי הייתה נחרצת בדעתה. "עזבי את הכול עכשיו ובואי."

"מאי, להזכירך, אני עומדת ברשות עצמי. לעניות דעתי, מותר לאדם להיטיב לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. אני מאמינה שכל אחד יכול להשפיע הרבה מאוד, אם רק יתרום מעצמו.

היית צריכה לראות את כאבה של חנין על מצבם של הילדים המסכנים ברצועת עזה. היא לא התעלמה  מהדברים והמשיכה הלאה, כמו רוב אנשי העולם העסוקים איש איש בעניינו. אני אישית מעריכה את זה מאוד. ומה אתך, האם יש לך בעיה עקרונית בנוגע להפגנה הזו?" הבטתי בעיניה של מאי. 

הצבע החום שבעיניה של מאי הבהיר. "אוקי, אם כך נדבר בהזדמנות אחרת," הפטירה ונעלמה מן השטח.

עמדתי שם כשבידי שלט גדול שדחפו לידי המארגנים, והקשבתי לסיסמאות שנשלחו לחלל הרחוב.

אנשים רבים הביעו התעניינות באשר למסר שהביעה ההפגנה. חנין הבהירה ברהיטות מרשימה לכולם את עמדתה. הצטלמנו לעיתונות מכל זווית אפשרית, וההפגנה התפזרה בהצלחה מרשימה יחסית לציפיות.

ביום שלמחרת, כשעמדתי מול עיניה הנוקבות של מאי, חשתי בתחושת אשמה לא ברורה המטפסת לאורך עמוד השדרה שלי.

"את שומעת צד אחד וכבר רצה להפגין," קולה של מאי היה פגוע וכאוב.

"צד אחד?" הזדעקתי. "מה יכול לומר הצד השני? הרי הוא חזק הרבה יותר, ללא השוואה!"

"ילי," לחשה מאי לחישה קולנית, "את לא שומעת מה קורה בישראל? מלחמה! טילים משוגרים למרכזי ערים, אנשים לא מעזים לצאת מהבית, ילדים מפתחים חרדות, סכינאים רצים ברחוב כשכל רצונם הוא לרצוח בדם קר אנשים וילדים הם מסכנים? שיפסיקו להתקיף! הם אלו שמביאים על עצמם את ההתקפות בעזה. הנה, רק היום נשלחו לשטח ישראל למעלה מ-100 טילי גראד. 100 אזעקות ביום! נראה לך שאפשר לחיות כך?

הצבא בישראל הוא הצבא הרחמן ביותר הקיים עלי אדמות. תקראי קצת עיתונות ישראלית לפני שאת מזדהה עם חנין וחבריה הערבים. הצבא מודיע לפני שנכנס לשטחי הערבים, כדי שלא ייפגעו חפים מפשע. האם אמריקה מתנהגת כך במלחמותיה מול אויב? האם את מכירה מדינה כלשהי שנוהגת ברחמנות כזו כלפי המרעים לה, אנשים שעושים הכול כדי לפגוע בשקט ובביטחון של הארץ שהם גרים בה?"

"מאי, מנין לך כל זה?" נדהמתי משטף המילים של מאי. לא ידעתי עדיין במי אני עצמי מצודדת, במאי השקטה והשקולה או בחנין הסוערת, המארגנת והמקדמת תהליכים למען ילדים קטנים שסובלים. "יש לך עניין אישי נגד עזה או בעד ישראל?"

"אני יהודייה," אמרה מאי בשקט. "וארץ ישראל היא מדינת היהודים."

34. בישראל - דרמה בחצות  

ובפיליפינים - טיול בחוצות

גלית ויהל, המתנדבות ב"קסם החיים", נכנסו בדממה אל המתחם השקט ונעלו את השער מבפנים. השעה הייתה מאוחרת מאוד, והן הניחו שרוב הבנות כבר ישנות במנוחה.

"איך הייתה החתונה?" שאלה גלית.

"קדושה אמיתית," ענתה יהל וגלגלה את עיניה. "הלוואי עלינו בקרוב בקרוב."

"אמן," ענתה גלית בדבקות בעיניים עצומות.

המתנדבות, בנות שחזרו בתשובה לפני מספר שנים, נהנו ממגורים ללא עלות של שכירות ב"קסם החיים". לאחר ריאיון קפדני שעברו על ידי נעמה, מייסדת המקום, נמצאו מתאימות ושמחו לתרום מעצמן ומניסיונן הרב בהתמודדויות לבנות הנפלאות ששהו שם.

המתנדבות קשרו קשרי חום ואהבה עם הבנות. הן היו שרות איתן, רוקדות, צוחקות. בספונטניות שלהן ובפשטותן המתוקה העשירו את האווירה במקום ותרמו לאיחוד הבנות ולהידוק רמת הקשרים ביניהן.

כעת חזרו הן בעצמן מחתונה של חברה מהמדרשייה, ובעיניהן תקווה.

הן התיישבו בלאות על ספה בגון השנהב שהייתה מונחת בכניסה לבית הגדול, חלצו את נעלי העקב המציקות והחלו בשיחה חרישית, נזהרות שלא להעיר את הבנות הישנות בחדרים שבקומה העליונה.

"כמה סיפוק אני חשה לנוכח ההתקדמות האישית של הבנות כאן, במקום הנפלא הזה," אמרה פתאום יהל ועיניה הפיצו זהרורי אור זעירים. "זה לא ייאמן. הן מגיעות חשדניות כל כך, פוחדות לטעות, עטויות במעטה קוצני, מרדניות, ולאחר מספר חודשים מתרככות, נרגעות, והחיוך שב לשכון על פניהן."

"אוי... מה זה הרעש הזה?" קפצה לפתע גלית כנשוכת נחש.

"מישהו מסתובב בבית," נחרדה יהל ואימה השתלטה עליה.

"במטבח," לחשה גלית בשקט, נדמה היה שרק שפתיה נעות.

"קרוב מאוד אלינו. הו לא! אלוקים! זו בטח פריצה. הפלאפון שלך אצלך?" גלית שאלה בהיסטריה.

קולות רשרוש שקיות עלו מכיוון המטבח, וצללית מעומעמת נראתה. מישהו רכן אל המקרר, נובר בתנועות בהולות בתכולתה של שקית.

"הגנב המסתורי של אילת," קראו שתיהן ביחד בלחש ותפסו זו בידה של זו בהתרגשות.

"בואי נעקוב אחרי הדמות," העזה יהל.

"אני מתה מפחד," גלית הצטמררה. "תתקשרי למשטרה."

"שום משטרה, גלית. אינך מבינה? זוהי ריקי."

הלחישות עלו בטון, וריקי הסתובבה סמוקת פנים כעגבנייה בשלה, שמטה את השקית היקרה כל כך לאילת והתיישבה על הרצפה ליד המקרר.

היא עומדת לקרוס מבושה, חשבה יעל.

"ריקי," קראה גלית והפתעה נשזרה בקולה, "לילה טוב. מה קורה לך בשעה כזו בלילה?"

"אני זקוקה בדחיפות לאוכל מתוק," השתנקה ריקי.

"מדוע? ו..." היססה גלית. "למה דווקא מהשקית של אילת? קחי אוכל מהארון."

פניה של ריקי עטו גוון חולני ירקרק. "אתן לא מבינות? רמת הסוכר כנראה אינה תקינה אצלי, ואסור לי להרים את הידיים גבוה מדי אל הארון. אני כל כך מצטערת. זה לא מתאים לי. אני יודעת. פשוט לא הייתה לי ברירה, מישהו היה צריך לשלם מחיר. שאם לא כן, הייתי מוצאת את מותי הלילה."

____________________________________________________________

ושוב זיכרונות מסבו, מאותם ימים קצרים כל כך אך כה משמעותיים וצרובים בתודעתי.

יום אחד, מיד לאחר שהגענו, יצאנו אל סבו סיטי. המחירים בעיר זולים מאוד, וניתן למצוא בה פריטי לבוש או צעצועים במחירי רצפה ממש. קיים בה גם "בית חב"ד". ראובן ואני פנינו לשם בטבעיות. היה זה המקום היחיד שבו יכולנו למצוא נחמה בארץ הזרה והגויית כל כך.

בבית חב"ד התגוררה משפחת שטראוס, זוג שליחים מקסימים אשר עשו עבודת קודש של ממש. צעירים ישראלים שהגיעו לטיול לפיליפינים נמשכו לביתם כמו מגנט.

הבית היה חם ולבבי, ובני הזוג הציעו ארוחות חמות כשרות למהדרין ואוזן קשבת בכל שעות היום.

ראובן מצא מיד שפה משותפת עם הרב דוד, בעל הבית, ושניהם צללו בשמחה ללימוד גמרא משותף במתיקות ובגעגוע. 

סיפרתי לרחל, בעלת הבית, שאני רוצה לצאת מעט לסבו סיטי, והיא הציעה לי באדיבות להשאיר את טלי הקטנה בביתם. היא אוהבת כל כך ילדים, כך אמרה, ובשמחה תארח את הקטנה. היא תוכל בינתיים לשחק עם בתה היחידה בת ה-5, חיה מושקא.

נעניתי להצעתה. יצאתי לעיר, שוטטתי בחנויות הענק ובדוכני הרחוב. המחירים היו זולים ביותר, ורכשתי מספר פריטים שמצאו חן בעיניי. לא העליתי בדעתי שכל החפצים הללו יאבדו עם כל רכושנו רק יומיים לאחר מכן...

העיר כולה הייתה מקושטת בדגלונים צבעוניים שנמתחו לאורך ולרוחב הרחובות. בפיליפינים רווחת האמונה כי הרוח נושאת בקרבה בשורות טובות דרך הדגלונים המתעופפים בחדווה מעל החבלים המתוחים.

שורות שורות של דוכנים צבעוניים הציעו למכירה פריטים מכל סוג שהוא. פילים מחרסינה או מעץ, המוני פסלונים עשויים מתכת, קעריות חרס לאכילת 'אדובו', צלחות, פריטי לבוש, שרשראות, צמידים זולים, ספלי פח לשתייה, דוכנים רבים למכירת עבודות יד מכל סוג שהוא, דוכני מתכת אדומים שעליהן דמויות של מסכות שונות, וכמובן - דוכני ירקות, פירות אקזוטיים וטרופיים, אגוזי קוקוס, זרי פרחים ענקיים למכירה ועוד ועוד. בפאתי הרחוב נראו קשישות יושבות על הארץ ואוכלות בידיהן המגוידות מתוך קעריות חרס.

אל שדרת הדוכנים נכנסה לפתע קבוצת ילדות פיליפיניות קטנות הלבושות בשמלות צבעוניות ומאופרות בהדגשה עד גיחוך. הן נראות זהות לחלוטין בבגדיהן הזהים ובתסרוקת האופיינית. הן נעמדו בכיכר הצבעונית ורקדו בחן ריקוד פיליפיני מסורתי.

הקהל הריע להן וזרק לעברן סנטאבוס (אגורות) מועטים, והן קדו קידה נימוסית והמשיכו לרקוד. 

באזורי המגורים ניתן היה לראות חבלי כביסה המתוחים מתחילת הרחוב ועד קצהו, ועליהם מתנופפים ברוח אינספור פריטי לבוש צבעוניים.

נרתעתי כאשר הופיע ברחוב לפתע פיל אמיתי בגודל עצום. גודל כזה לא ראיתי מעולם בישראל, גם לא בגן החיות התנכ"י בירושלים. הלה הונחה על ידי אדם שהוביל אותו. מעל הפיל, בגובה עצום, הונחה כעין תיבה סגורה אך שקופה בה ישבו בני משפחה מלוכסנת עיניים. מעל הפיל נתלתה כעין מודעת פרסומת קטנה שהציעה לכל המעוניין סיורים בעיר על גבי פיל.

הילדים צהלו למראה הפיל, אך לא נראה היה שהופתעו מהופעתו.

גם קופים הילכו בין האנשים, ואלו שלחו יד ללטפם או לדגדג אותם בטבעיות.

נשים אחזו שמשיות פתוחות בגוונים עזים, גברים סחבו על עורפם קורות עץ ענקיות שבצידיהן סחורה הקשורה היטב. משפחות טיילו לאיטן בשלווה. הילדים ליקקו גלידת סורבטס בהנאה, ואילו המבוגרים שתו "טאהו" )משקה חלב שנהוג לשתות בדרך כלל בבוקר) בכוסות נייר ופטפטו בטגאלוג בשלווה.

תמונה מוזרה קפואה בזיכרוני. נעצרתי ליד אדם מבוגר מאוד שישב על הרצפה ברגליים משוכלות, כהות וחשופות, וכובע מוזר לראשו. אנשים רבים ניגשו אליו ביראת כבוד. נעמדתי לידו בסקרנות. תהיתי מה מושך אל אדם זה אנשים רבים כל כך. האנשים שעמם שוחח נפרדו ממנו מהורהרים מאוד, ופנו בצעדים שקטים להמשך הסיור.

"מיהו האדם הזה?" שאלתי באנגלית אישה פיליפינית שעמדה בתור להתקרב אליו.

"הוא קדוש," ענתה לי. "ויודע לומר עתידות. אנשים מתייעצים איתו לגבי תכוניותיהם ולגבי עתידם."

35. גם בפיליפינים מניחים תפילין

עוד מתבוננת בתדהמה באנשים הרבים בצובאים לפתחו של הזקן ה'קדוש'

עלתה במחשבתי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, השוואה לרבנים שלנו. אנשי מעלה, מכובדים, המקדישים את ימיהם ולילותיהם ללימוד תורה וליישומה. איזה אור שפוך על פניהם המאירות, כמה קדושה אמיתית יש שם.

הבטתי באותו זקן יחף, שעל רגליו הכהות נחרצו חריצי החיים הקשים, ובעיניו הקטנות המתרוצצות לכל עבר בחוסר מנוחה, ופתאום חמלתי על אותם פיליפינים תמימים, שאין להם בעולמם הרוחני אלא דגלונים קטנים ואדם חכם ומסכן, שכנראה יודע כיצד למשוך את ליבם.

גאווה עצומה מילאה אותי על היותי שייכת לעם הנבחר. כמה אצילות וכבוד יש ליהודים. כמה טוב שיש לנו תורת חיים ברורה, ואנו לא נתונים לחוקי בשר ודם.

לפתע היה נראה לי הכול סביב זול וגויי, בהמי, ללא שום תוכן. הטעם בטיול נפגם לי משום מה, וחיפשתי דרך לחזור לבית חב"ד, למשפחת שטראוס. חשתי ברוח של טומאה השורה שם, וצר היה לי מאוד שעלינו לדור בארץ הזו עוד שישה חודשים תמימים.

ידעתי שמצבנו הכספי אינו מאפשר לנו להתפנק, ואם העבודה במזרח היא הדבר העשוי להעמידנו על רגלינו, זה מה שעלינו לעשות. אפשר היה גם למצוא משמעות בנוכחותנו שם: מפעל הדגים מקבל השגחה עקבית ומסורה, וכך אנו מזכים יהודים חילוניים רבים בארץ ישראל באכילת דגים משומרים כשרים.

חזרתי בג'יפני המוארך. הוא היה מלא עד אפס מקום, והתפלאתי מאוד כשראיתי שהנהג עוצר ומורה לאנשים נוספים לעלות על כלי הרכב.

היכן הם ישבו? הרהרתי בבהלה. הרי צפוף כאן כל כך! האנשים הביטו בסקרנות פנימה, וכאשר הבחינו שהג'יפני מלא עד אפס מקום, קפצו בטבעיות והתיישבו מעל הגג. 

כך התקדם הג'יפני באיטיות נושא מספר גדול פי ארבעה ממה שאמור היה להכיל.

בדרך הייתי מלאת הרהורים. התבוננתי סביבי והרגשתי הייתה מוזרה מאוד. מה אנחנו עושים פה, במקום המרוחק כל כך, תרתי משמע?

כשהגעתי למשפחת שטראוס, נוכחתי לשמחתי כי טלי הייתה מאושרת גם בהיעדרי. בבית עמד ניחוח של תבשילים מוכרים: מרק עוף שהזכיר לי את הבית של אמא וצלי ריחני. דוד שוחט כמובן בעצמו את העופות, ורחל אופה את הלחם והעוגות בבית. בימים הבודדים ששהינו שם עדיין לא הספקנו לאכול אוכל מבושל. אפיתי מספר פעמים לחם, והסתפקנו במלאי המזון שהבאנו מהארץ. שימורי טונה היו לנו בשפע, וכן תירס וקרקרים. פירות וירקות ניתן לקנות במקום ללא חשש, וידעתי שאוכל בהמשך להכין גם מרק ירקות עשיר ומחיות פירות מזינות לטלי הקטנה.

כעת, כאשר הכה באפי ריח התבשילים, חשתי בעוצמה את הרעב לאוכל מבושל ומזין.

דוד ורחל הזמינו אותנו לשבת לאכול איתם, ואנחנו נענינו בשמחה. סירי הענק של רחל הפתיעו אותי: היא מבשלת בסך הכול לזוג וילדה קטנה אחת, לשם מה לה הסירים הגדולים? תהיתי לעצמי.

תעלומת סירי הענק נפתרה ברגע שנפתחה הדלת וארבעה תרמילאים הופיעו בכניסה עם תיקי ענק מחוברים ל'שלוקרים' גדולים, לבושים בחולצות טריקו צבעוניות ומלוכלכות ונועלים נעליים גבוהות וגסות מוכתמות בבוץ.

הבית שרחל עמלה לנקות התמלא בחדווה בטביעות רגליים של בוץ, ורצפת הסלון נמלאה בחפצים ובתיקים.

"שלום עליכם, בחורים," קם דוד ממקומו וקיבל את האורחים בשמחה. רחל קמה בטבעיות ממקומה, מותירה את צלחתה מלאה למחצה, והגישה להם מגבות נקיות. "תרגישו בבית," בקשה מהם בחום.

רק נכנסו הבחורים להתארגן, וכבר הופיע זוג מטיילים ישראלי נוסף, אנשים בשנות ה-40 לחייהם. הם נראו אמידים ואינטליגנטיים. 

"שלום, כאן זה בית חב"ד?" שאלו בחשש מה וצעדו בצעדים קטנים ומהוססים פנימה.

"כן. כן. הגעתם הביתה," קרא דוד בהתלהבות חמה. "בואו, היכנסו. מה שלומכם? מאין אתם בארץ?"

"אנחנו מרעננה. מטיילים פה באזור."

"איזה יופי. תצטרפו אלינו לארוחת צהריים?" שאלה רחל.

בני הזוג הביט זה בזה והנהנו במבוכה.

וכבר קמה רחל בשנית והגישה. צלחתה שלה עדיין הייתה מלאה.

בני הזוג שטראוס סיפרו שהם טסים לארץ לחתונה בשבוע שאחר מכן, וישהו שם עד לסוף החודש. 

השיחה התגלגלה בעברית צחה, ואנחנו חשנו החמצה גדולה על כך שהבית החם הזה נסגר מחרתיים למשך שבועיים. הבית הזה השיב באפנו ריח של בית בפיליפינים הרחוקה והמנוכרת. 

"הי, יש מה לאכול?" צחי, בחור בגובה שני מטרים התכופף לעבר הכיריים ונשם עמוקות. "ריח טוב דווקא," הפטיר. "אשכנזי לגמרי." כולנו צחקנו. "לא אכחיש שלא חסר לי הפלפל החריף של אמא והכורכום."

"לא תאכל?" דוד השים עצמו כנעלב.

"אני מורעב לגמרי, כך שאין סיכוי שאוותר על ארוחה חמה. וחוץ מזה, לפי הריח אפשר לנחש שהאוכל טעים. גבי, בוא כבר לאכול. מה איתך? כמה זמן אתה מתקלח? הפיליפינים מחכה לנו. לא באנו לבזבז זמן. נאכל ונמשיך לטייל." 

"תפילין כבר הנחתם היום?" התעניין דוד בחביבות.

"האמת היא שמאז הבר מצווה לא נגעתי בהן," הודה צחי בחיוך. סומק קל של מבוכה עלה בפניו ושיווה להן מראה ילדותי מבויש.

"גם אני," אמר גבי, שהופיע פתאום במטבח הקטן והחמים. "נו, נו, כנראה היינו צריכים לבוא עד סבו כדי להניח תפילין." 

גבי נראה היה בחור ביישן ועדין.

"מנין אתם בארץ?" שאל בעלי.

"אני מרמת השרון," ענה צחי, "וגבי מחולון."

"אז מה, מטיילים?"

שוב צחי: "מנסים לחוות את העולם. טיול כזה של אחרי צבא, אתה יודע. גבי בא במטרה נוספת להמשיך להיות בדיכאון גם מכאן, לכתוב שירים אל מול החופים הלבנים ולנסות להדביק בהם גם אותי."

"צחי תירגע," נשמע קול הבס של גבי. היה נראה שהשיח הזה רגיל לגמרי אצל השניים.

דוד חזר אל המטבח ובידו שני זוגות תפילין ישנות.

"יאללה. מה מברכים?" הבחורים לקחו את העניין ברצינות ושיתפו פעולה. אולי חשו שבכך הם משיבים טובה לזוג המארח אותם, או שמא ניצת הזיק היהודי שלהם, אולי גם וגם.

"אלו נראים אחלה תפילין," ניסה צחי להחמיא לבעל הבית. "לא כאלו פשוטות כמו שלי."

דוד גלגל את הרצועות השחורות סביב ידי הבחורים וחזר בעבורם על הברכה.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם... וצוונו להניח תפילין," קולם של הבחורים רעם כשאגה אשר הרעידה את הבית, ומשום מה מצאתי עצמי מצטמררת. 

דמעות עלו בעיניהם של הבחורים כאשר הסירו את הרצועות השחורות מידיהם השזופות.

"וואו.. זו הייתה חוויה," נשם גבי עמוקות. "לא העליתי על דעתי שלחפץ דומם ישנה השפעה כל כך חזקה על הנשמה שלנו."

כל העת הזוג הביט הזוג המבוגר בסקרנות על הסיטואציה. "אפשר גם להניח?" שאל בשקט הגבר. "אני אמנם כן מניח לפעמים, אבל היום עוד לא יצא לי..." התנצל בגמגום.

הוא לא הספיק להיות נבוך לזמן רב, כי מיד גלגל דוד את רצועות התפילין על ידו בחיוך. 

השעות עברו במהירות בביתם של השטראוסים. עד הערב חוסלה עד תום תכולת הסירים, נאפו ארבע תבניות של לחמניות בייגל בוהקות, וכובסו בגדי המטיילים. הבית זקוק היה לשטיפה דחופה, אך רחל הייתה נראית שלווה ורגועה להפליא.

כשיצאנו מהבית החם, נתקלו עיניי במודעה שכתבה רחל בשלוש שפות: עברית, אנגלית וטגאלוג. במודעה נכתב כי בית חב"ד יהיה סגור ממחרתיים למשך השבועיים הקרובים.

36. טרור חיצוני ופנימי

סמירה וחנין ישבו בפינת חדר ההרצאות כשכוסות תה חמות בידיהן ושוחחו ביניהן בערבית. "היא נראית תמימה, ילי הזו. אולי נצליח לשכנע גם אותה לטוס איתנו לפלסטין בחודש הבא?" חיוכה של חנין חשף טור שיניים לבנות בוהקות.

"חכי, חנין," סמירה הייתה שקולה יותר. "בואי נעודד אותה קודם כול להצטרף לקבוצה שלנו, להשתתף במבצעים ובהפגנות נגד ישראל. שמתי לב שמה שמדבר אל ליבה של ילי יותר מכול אלו הרחמים על הילדים החפים מפשע בעזה." 

"תראי," פתחה חנין, המארגנת הבלתי רשמית של הארגון הבלתי רשמי, "המטרה שלנו היא לצרף סטודנטים שאינם ערבים למאבק נגד ישראל. לדעתי ההפגנות הקודמות לא השיגו את יעדן, מפני שלא היו בהן סטודנטים רבים שאינם ערבים. היינו קבוצה גדולה, אך לא מגוונת מספיק. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אזרחים אמריקנים רבים ככל האפשר נחשפים לעובדה שישראל היא טרוריסטית ללא תקנה." חנין הייתה נחרצת, וטון דיבורה גרם לסמירה לסגת בפסיעה קטנה אחורנית.

"אז איך את רוצה שנגייס עוד סטודנטים למשימה החשובה הזו?" שאלה סמירה.

"כל אחד מאיתנו צריך ליצור קשר עם מי שקרוב אליו, ולעורר את רחמיו על האוכלוסייה בעזה. אני מקווה שכולנו יחד נגייס לפחות מאה סטודנטים חדשים עד להפגנה הבאה. נערוך הפגנת ענק בשיתוף כל החברים והסטודנטים, ונתארגן אליה היטב," חנין הייתה נמרצת.

"ולשם מה יבואו איתנו סטודנטים נוספים לפלסטין בחודש הבא?" סמירה לא הבינה.

"שימי לב, עלנו לשנות את דעת הקהל. העולם צריך להתרשם שמדובר כאן בקבוצה של צעירים אינטליגנטיים, שאולי בעתיד יצליחו גם להקים מפלגה. עלינו להגיע למצב שבו לא יוכלו להתעלם מאיתנו. צעירים אמריקנים ידברו בחום נגד הטרור בעזה. המחאה הזו תהיה חזקה הרבה יותר מהמחאה של הצעירים הערבים בעזה. אולי בעקבותיה אמריקה תתפכח ותחדל מלסייע לישראלים הטרוריסטים. אין ספק שכמות מרשימה של צעירים אמריקנים תשנה את התמונה, ולשם כך אנחנו זקוקים לילי. ילי היא טיפוס נלחם. אפילו מתאבד, הייתי אומרת. היא הולכת בעיניים עצומות אחרי כל מה שהיא מאמינה בו, ויש בה עוצמה חסרת פשרות בכל הנוגע לאומללים ולסובלים."

עיניה של חנין בהקו כשהרצתה בלהט את משנתה לסמירה.

"טוב, אז את תהיי אחראית על ילי," ביקשה סמירה, "אם היא חשובה כל כך לדעתך."

"אין לי זמן לזה עכשיו. התקופה לחוצה מדי, עמוסה במבחנים ועבודות..." 

"אולי נור תהיה אחראית עליה?" ביקשה סמירה. "את מצפה מילי להרבה מדי, וזה מלחיץ אותי." האותיות הגרוניות במבטאה בלטו כפליים לפתע.

"את יודעת מה? זה באמת רעיון טוב. נור פנטית לגמרי, ויש הרבה מהמשותף בינה לילי. גם היא בסגנון שאהידי. אוקי, אני אטפל בזה."

הבנות סיימו את שיחתן בלחיצת יד רפה ומהירה ופנו למקומותיהן להתארגן לשיעור. 

___________________________________________________________

"השניצלים שלך טעימים," החמיאה ריקי לרעיה הטבחית. "אולי תתחילי להכין לנו גם את ארוחות הבוקר והערב?" הציעה לה.

"זה ככה פה בכוונה," הסבירה רעיה בשפתה העילגת. "את הארוחות הקלות אתן מכינות לעצמכן. דואגות לקנות מה שצריך, להסתדר עם הכסף, לטגן, לאפות, למרוח. רוצים להכין אתכן לחיים..." רעיה מסתכלת בעיניה של ריקי וזועקת בקול רם מדי: "מה קרה, ילדה? את שוב לא נראית טוב!"

"נכון, כי אני מרגישה רע. נראה לי שאני חולה מאוד," פניה של ריקי האפירו.

"איך את מדברת?" נזעקת רעיה. "חס וחלילה חס ושלום, תני לך מיד מכה על הפה. תגידי כל יום נגע צרעת כי תהיה באדם, ותינצלי מעין הרע, נשמה שלי."

"הלוואי שזה היה כזה פשוט, רעיה," ריקי מתפתלת. "אני לא יודעת אם זה לא גידול או משהו כזה."

"למה לחשוב ככה?! את בחורה צעירה, אין לך כלום. גם בשבוע שעבר חשבת שיש לך חסימה בריאות והיה לך קשה לנשום... הכול בסדר מותק, לכי לשיעור שלך, את כבר מאחרת, יש לכם היום אנגלית, לא? עם מיסיס גלב. לכי, לכי," מזרזת אותה רעיה ודוחפת לידיה שקית עם עוגיות שוקולד צ'יפס, בעיניה רחמים. "בהצלחה."

ריקי נכנסת באיחור קטן לשיעור.

"את שוב מאחרת," מעירה מיסיס גלב בחיוך, "והפסדת את ההסבר החשוב על 'מודלס'."

הכללים בשיעורי ההשלמה לא היו נוקשים, עם זאת הבנות הקפידו מאוד על לוח זמנים והכנה לשיעורים.

"איחור קטן. סימבולי," ריקי מחייכת, ומיסיס גלב טובת הלב עונה לה בחיוך.

"אוהו... סימבולי," שיוותה לעצמה ארשת פילוסופית. "מעניין מהו ההבדל הדק בין איחור סימבולי לאיחור קטסטרופלי," ענתה לה באותו מטבע לשון.

'לו הייתה יודעת שהיא זוכה עכשיו ללמד נערה שבעוד תקופה קצרה כנראה לא תהיה כאן עוד'... חשבה ריקי בכאב, 'לא הייתה מרשה לעצמה ללמד פה בכזה שוויון נפש 'מודלס'.

כשביקשה נור מילי להיפגש איתה בקפיטריה לאחר השיעור, התבוננה בה ילי בסקרנות מהולה בחשש. נור הייתה לוחמת אמיתית. כעס תמידי בעיניה הבעיר תדיר במבטה אש של מלחמה.

מנגד, למתבונן עמוקות קל היה להבחין ברכות ובעצב ששכנו בעיניה הירוקות.

מעולם לא הייתה נור נחמדה אל ילי, ועל כן התפלאה כעת על ההזמנה לארוחה משותפת בקפיטריה.

הן התיישבו ליד השולחן העגול, והזמינו רביולי בפטריות חיות מוקפצות, וסלט ירקות ארוז בקופסת פלסטיק שקופה.

"אני רוצה לספר לך על החיים שלי," ביקשה נור. ילי המתינה בשקט.

"נולדתי וגדלתי בארץ ישראל," נור הייתה כה פתוחה ורכה, עד שילי התקשתה לזהות בה את נור הקשוחה והמתפרצת. "אני יהודייה," הפתיעה. "לא אספר לך כעת מה עברתי בבית. חיי היו קשים מאוד. מאוד מאוד," היא השפילה את עיניה וגירדה בציפורנה הארוכה פירור גבינה צהובה שדבק לשולחן.

"אבי הוא קצין צבא בדרגה גבוהה. הוא נפרד מאמי כשהייתי בת 11. שנה אחר כך נהרגה אמי בתאונת דרכים, ואז עברתי לגור אצל אבא. לא אלאה אותך בסיפורי אימה על האיש שאמור אולי להוות דוגמה לציבור הישראלי היהודי. 

חיפשתי במשך שנים רבות חיבור, משהו בתוכי חיפש אמת. עד שבגיל 19מצאתי אותה." נור עצרה בדיבורה לרגע, ונשמה עמוקות. 

"הגעתי למטרת לימודים לאוניברסיטת הרווארד, בעידודם של הורי אמי. סבי וסבתי רצו לראותי מאושרת לאחר שנות הדיכאון והסבל שעברתי בנערות. הם היו מתוסכלים מהעובדה שבמשך שנות ילדותי סירבתי בכל תוקף לקבל מהם עזרה.

הם עודדו אותי להתנתק מהארץ הקטנה רווית הסבל, ולנסוע לפה ללימודים. הבטיחו לממן את הכול ביד נדיבה. אך תחת לשקוע בלמידה אינטנסיבית מצאתי את עצמי מתחברת לקבוצה המוסלמית המקסימה הזו הלוחמת למען חפים מפשע, ואז קלטתי שחייתי את כל חיי בטעות. הושפעתי מתפקידו של אבי השחצן," היא ירתה את המילים בכעס.

ילי ידעה על השתייכותה הפנטית של נור לקבוצת המוסלמים באוניברסיטה, אך התפלאה מאוד מכך שנור עצמה אינה ערבייה כפי שחשבה.

"נור הוא שם ערבי," פלטה הערה לא חכמה ולא קשורה במיוחד.

"קיצור של נורית. זה היה שמי הקודם. בארץ ישראל זהו שם נפוץ למדי," נור הסבירה בסבלנות.

"אז מה מצאת בקבוצת 'אל פלסטין'?" התעניינה ילי בכנות.

"מצאתי שם מלחמה למען האמת. כל חיי אני חיה בעולם של שקר. לא תאמיני כמה שקר יש בפוליטיקה, כמה דבש נוטפות מילותיהם של הפוליטיקאים, הלוכדות במתיקותן הדביקה אנשים חפים מפשע. כשהייתי מעזה להביע את דעתי אל מול אבי, הוא היה מתפרץ עליי וכועס מאוד. הייתי האדם היחיד מלבד אמי שהעז לומר לו את האמת בפנים.

מגיל קטן אני זוכרת את עצמי נלחמת בצביעות. דברים רבים לא מצאו חן בעיניי בחיי השקר האלו.

פה ב'אל פלסטין' מצאתי קבוצת אנשים שלוחמת למען האמת שלהם ללא חת. הם אינם נרתעים מלהביע את דעתם בפומבי, אף שהם יודעים שיש עליהם ביקורת רבה. ואגיד לך את האמת - גם החיבור לאלוקים נראה לי הגיוני מאוד. תמיד חיפשתי אותו ופה מצאתי." נור הייתה פתוחה ורכה, ועיניה שידרו אמת וכנות.

ילי התרשמה מאוד מסיפור חייה הלא לגמרי מסופר של נור.

"ואביך? האם לא חש נבגד מהעריקה שלך אל הצד המנוגד, בעצם, למה שהוא מייצג?" התעניינה ילי.

חיוך קטן האיר את פניה של נור. ניכר היה שאזכורו של אביה בהקשר הזה רומם את מצב רוחה.

"ודאי שהוא חש נבגד. אז מה?! אני מאמינה שאדם צריך לחיות את האמת בפשטותה, בלי לפחד מאיש. ואני מהווה דוגמה אישית לכך באופן החי ביותר," נראה היה שהנקמה מתוקה לנור .

37. מלכודת דבש

דממה שררה לרגעים באולם הקפיטריה, וריח עז של קפה הפוך נישא באוויר.

"אז מה התפקיד שלך שם, ב'אל פלסטין'?" שאלה ילי לבסוף.

"תראי, ככל שנצליח לגייס אנשים רבים יותר למאבק באלימות ברצועת עזה, כך יגדל הסיכוי שלנו להתפרסם ולעורר את רחמי העולם, וממילא לקבל מהם סיוע. ועלייך חשבתי בין הראשונות," נור חייכה חיוך עקום מעט, וילי נרעדה לפתע.

"ומה זה דורש ממני?" 

"להשתתף בכל ההפגנות והראיונות, לחתום אמונים, אולי גם לנסוע ביום מן הימים לפלסטין... אבל לזה יש עוד זמן," נור הייתה ברורה ובהירה מאוד בנוגע למהלכים הבאים.

"אגיד לך את האמת, נור. כשהגעתי להפגנה הראשונה, לא חשבתי לעומק, רק רציתי להביע תמיכה והזדהות עם כל מי שסובל על לא עוול בכפו. אני לא יודעת אם בכלל מתאים לי כל העסק הזה. אני טיפוס עדין ואוהבת לחיות את חיי הפרטיים בשקט ובשלווה," השיבה ילי פזורת נפש.

נור חיטטה בתיקה והוציאה ממנו תיקייה מסודרת.

"אילו היית רואה במה המדובר, היית מדברת אחרת," נשפה בבוז.

נור פיזרה על השולחן ערמת תמונות צבעוניות והפטירה לעבר ילי: "התבונני בזה מעט. אני הולכת לרגע להביא קפה. את רוצה גם?"

"לא." התיאבון עזב את ילי כליל, והיא מצאה עצמה מתבוננת בתמונות שעה שנור פנתה לעבר דלפק ההזמנות והמתינה שם לתורה.

ילדים שחומי עור, יחפים, צדו את עיניה. עיניהם גדולות ועצובות. תינוקת ורודת לחיים שנהרגה באחת מן ההפצצות הרבות. נשים רזות להחריד סוחבות כדי מים גדולים וכבדים על ראשן, בגדיהן קרועים ובלים. כתבות קורעות לב על מצב התושבים בעזה כמו הכריחו אותה להביט בהן בזו אחר זו.

'בדיוק כמו באזורי העוני בפיליפינים,' חשבה ילי לעצמה. 'אך כאן ניתן למנוע את הדבר, אם רק יפסיקו הישראלים להתעלל בתושבי הרצועה. יש מי שרוצה ויכול לעזור בעזה - אם רק יתירו את הסגר הנורא הזה על הרצועה הקטנה והאומללה. ואולי אני זו שיכולה לעזור בתחום שחשבתי כבלתי פתיר כל חיי בפיליפינים.'

מצב רוח עגום השתלט על ילי כליל, וכששבה נור ובידה כוס הקפה הלוהטת, נזכרה בהבטחתה מאז היותה ילדה לעזור ככל יכולתה לילדים מסכנים. בגיל מסוים הבינה שלא את כולם תוכל להושיע, אך כעת שמעה קול בתוכה: אולי זו ההזדמנות שלך.

אבל מאי מתנגדת מאוד לארגון 'אל פלסטין', ידעה. אולי כדאי לשאול לדעתה.

נור התיישבה לופתת בידיה את כוס הנייר הענקית, והניחה לילי להמשיך ולהתבונן. כשסיימה לשתות אספה את חפציה בהותירה על השולחן רק דף לבן שעליו מלל לא ארוך.

"נו, אז את חותמת?" הושיטה לה עט פיילוט כחול ונעמדה.

"לא יודעת," ענתה ילי בכנות. "הניחי לי לחשוב על זה כמה ימים."

"מה יש לחשוב? בידייך לעזור לתושבים חפים מפשע. את יודעת מהי המשמעות של הצלת תינוקת שאולי מחר כבר לא תהיה בין החיים? כל עיכוב הוא פשע, כל יום הוא קריטי עד אימה."

"על מה בדיוק אני חותמת?" שאלה ילי בקול רועד ולקחה בהססנות את העט מידה של נור.

"קראי בעצמך, זה כלום. את רק מתחייבת להשתתף בכל ההפגנות והכנסים, להתראיין בעת הצורך, ואולי בעתיד גם להשתתף בטיסה קצרה לישראל שממומנת על ידי הארגון בכיסוי מלא."

"בסדר," חשה ילי חולשה ועיגולים שחורים סבבו מול עיניה. "אני חותמת."

__________________________________________________________________

6 שנים לאחור:

נורית ישבה על מיטתה וכיסתה את ידיה בשרוולים ארוכים.

"מה זה, הפכת לדוסית?" נשמע קולו הצורמני והמלגלג של אביה מפתח החדר.

"שום דוסית. אסור כבר ללבוש חולצה עם שרוולים ארוכים?" התעצבנה נורית.

"אני רוצה שתדעי שעל הכול אני מוכן לוותר לך, אבל דוסית את לא תהיי! לא כל עוד אני חי פה על פני האדמה. מספיק מה שעברתי אני בילדות החשוכה בבני ברק. הרגשתי חנוק וחסום, לא יכולתי לבטא את עצמי שם בישיבה ובבית. הייתי כבוי לגמרי!"

"והיום," העזה נורית, "היום כאשר אתה יכול לבטא את עצמך כאוות נפשך, האם אתה מאושר? האם היום אינך כבוי? תראה את המצב פה בבית. אין יום שבו אנו לא רבים ומתווכחים, כועסים ושונאים. ואני זוכרת גם את הימים שאמא הייתה פה... מאושר לא היית אף פעם. לפחות לא מאז שאני זוכרת את עצמי.

הסיבה שבגינה היה לך רע, שבגללה היית כבוי, אינה נעוצה בסביבה שלך, אלא בתוכך. את המטען הכבד שבך הבאת גם לחיים החילוניים והחופשיים כביכול שאתה מצייר בדמיונך." נורית כבר הפסיקה לחוש את נקיפות המצפון כשהתחצפה לאביה, בתחילה עוד הייתה חשה בה, אך היום כהו רגשות אלו בתוכה לחלוטין.

ליבו של גיורא נפל. "אז מה את באה לומר, שבדת יש חופש?" גיורא לכסן מבט מבוהל אל נורית.

"אבא, אני לא מדברת על דת, זה לא מעניין אותי, לא כרגע בכל אופן, זה לא הנושא. אני מדברת אמת. אמת יש רק אחת, ולצערי היא לא ממש נמצאת בחיים המגוונים שאתה חי," נורית החלה לסדר את שולחן הכתיבה שלה והפטירה: "אתה יכול להירגע. אני לא מתכוונת להיות דוסית, הרי כל חיי שמעתי ממך סיפורים מסמרי שיער על אותה קבוצה חשוכה ופרימיטיבית," התיזה ברוגז.

"אבל מה לעשות, כל המהות שלך אומרת דוסיות. מאז היותך פעוטה בעגלה, היו דיבורייך אך ורק אודות אמת, יושר. והשאלות המעצבנות שלך: מי ברא את העולם, ובשביל מה... כל החיפוש האובססיבי הזה אחר האמת... כל אלה תמיד הוציאו אותי מדעתי." 

האמת היא, חשב גיורא לעצמו בעודו מדבר אל בתו, שמהרגע שהחלה לדבר לא סבלתי אותה. זה נורא ואיום לומר זאת, שנים רבות לא העזתי לבטא זאת אפילו ביני לבין עצמי. אך זו האמת. נורית שיקפה לי את כל מה שניסיתי לברוח ממנו כל חיי, ולא הייתי מסוגל לסבול את נוכחותה. היא צודקת, הילדה הזו. מאז היותה פעוטה סבלה מדחייה נוראית מצד אביה. לא פלא שחייה אומללים ואין מנוח לנפשה. חמלה הציפה וריככה את ליבו, המחוספס זה שנים.

האמת היא, חשבה נורית בדיוק באותה עת, שהוא רדוף לגמרי. שנים בורח מאין רודף, ובמנוסתו מרגשות האשמה שמציפים אותו על כך ששנה ופירש לא שם לב שהוא מאשים את האדם הלא נכון. המחשבה הרגיעה במעט את רוחה הסוערת.

שנות ילדות לא קלות עברה מול אביה תמיד לעג לה וכעס על כל מחשבה אמיתית או מוסרית שהעלתה בקול. אך מה לעשות שבאופייה שלה הייתה אמיתית עד לכאב?!

"נורית," שמעה לפתע את מילותיו של גיורא אביה, רכות ונעימות יותר. "אני לא יודע מה עובר עלייך. אני יודע שאני רוצה לעזור לך, ואת רק מסתגרת יותר ויותר ומתנהגת מוזר יותר ויותר." 

"די , אבא, תן לי את הפרטיות שלי. אין לי כוח לכלום," נורית שידרה מצוקה וקולה עלה במספר טונים עת אמרה את המשפט.

גיורא עזב בדממה את החדר. אין סיכוי, חשב לעצמו בתסכול. איבדתי את המומנט. כעת מאוחר מכדי להחזיר את הגלגל אחורנית. הפסדתי את בתי היחידה. קשר בריא המבוסס על עבר תקין כבר לא יהיה לנו לעולם, חשב לעצמו בפסימיות וניגש למטבח הגדול והקר להכין לעצמו כוס קפה שחור חזק במכונת הקפה. הנורה הכחולה המסמנת על הדלקתו של המכשיר סנוורה אותו לרגע, והוא הסיט את עיניו והשפיל מבטו לקרקע.

נורית היטיבה את שרווליה הדק היטב ופנתה באי חשק להכין את המערכת ליום המחרת.

בתקופה האחרונה הקפידה נורית מאוד לכסות את ידיה, אף שהדבר עורר הצקות חוזרות ונשנות בכיתתה. תמיד חשה גרוע בבית הספר. בכל שנות לימודיה לא מצאה את מקומה, וסבלה סבל נוראי מהתגרויות ופגיעות.

אך בשבועות האחרונים היו הימים בתיכון גרועים אף יותר. החברות לעגו לה בלי סוף, והיא הפכה להיות דחויה יותר ויותר. המצב העכור בבית, תחושת הדיכאון הבלתי מוסברת שאפפה אותה כל העת, המריבות הקשות עם אבא – כל אלו הטרידו את מנוחתה ללא הרף.

נורית חשה תחושת חידלון וייאוש נורא. היא הפשילה את שרוולה והביטה בזעזוע בידה. זרם חשמלי קר עבר במעלה גבה עת היטיבה במהירות חפוזה בחזרה את השרוול והידקה אותו בקפידה: אסור שאבא יראה זאת. אסור!

38. המסע אל תוך עצמי

ניצני האביב המתגלים בימים עדיין מצניעם עצמם מפני הערבים הירושלמיים הקרירים. רוחות מתונות נושבות בחוץ. אך שוב ניתן לצאת ללא מעיל, צעיף וכפפות, לאחר החורף הארוך והקר.

החדר הנעים ב"קסם החיים" פתוח לרווחה וקולט בטבעיות את הבנות הנכנסות. עודן מפטפטות זו עם זו הן מסדרות את הכיסאות בצורת מעגל ומתיישבות להמתין לנעמה.

"ערב טוב, יקרות," נעמה נכנסת, מניחה את תיקה הגדול בכניסה ומברכת לשלום את הבנות.

לאחר הסבב הראשוני, האורך זמן רב מהרגיל, הציעה נעמה לבנות לעצום את העיניים לזמן מה, להקשיב לשקט הפנימי ולחזק משאבים.

הן מתרגלות נשימות עמוקות, הרגעה כללית של הגוף, הקשבה לקולות סביב, התמקדות פנימית ברגשות שנוכחים בתוכן עכשיו. 

מהו הרגש שעולה בי עכשיו? כיצד הוא נראה?

נראה שהבנות משתפות פעולה יפה, רק פסי, נערה תמירה ובהירת מבט כבת 18, נעה על מקומה באי נוחות.

איזה רגש עולה בי עכשיו? היא שואלת את עצמה וחשה מתח נוראי מטפס בגרונה. 

זה אולי מזעזע, אבל שום רגש. כלום. רק מחשבות. המון המון מחשבות. 

אוף, על מה אני חושבת כל הזמן? זה מטריד נורא! היא ממשיכה לשאול את עצמה ומתנתקת לחלוטין מהדרכתה של נעמה.

אני מתביישת אפילו לענות, היא מתחמקת מעצמה.

תהיי אמיצה, פסי! 

טוב, אהיה אמיצה. אני אפילו לא חושבת על משהו מוגדר, רק מייסרת את עצמי בלי סוף. האם השארתי את הספר על מיטתי פתוח או סגור? האם סגרתי את דלת חדר האמבטיה או לא? האם הקוקו שלי עומד כרגע בדיוק כפי שהוא צריך לעמוד, או אולי קווצות שיער מתפזרות ממנו? ועוד אינספור מחשבות מטופשות מסוג זה.

אני יכולה לצאת מדעתי אם נראה לי שהקוקו אינו מתוח דיו, או אם אינני בטוחה במאת האחוזים שהמרחק בין הכיסא שעליו אני יושבת לכיסא שלידו זהה למרחק שבין שני הכיסאות האחרים.

אני לא נינוחה. בוערת כל הזמן מבפנים. המחשבות שלי מתפזרות לכל הכיוונים. והמעצבן הוא שמכל כיוון הן מגיעות בסוף לאותה הנישה בדיוק.

חוסר ודאות - אולי זו המילה? אני אף פעם לא יודעת אם מה שעשיתי היה מדויק, אם נטלתי ידיים אחרי הרחצה או לא, ואם כן, האם נטלתי מספיק פעמים.. האם אמרתי את הקטע בתפילה בכוונה מספקת, ואם ידיי מספיק נקיות,

אז מה אני מרגישה? אנסה להתמקד...

מתח, לחץ, חוסר שקט. 

זה נקרא להרגיש? 

מבעד לערפול ולסלילי המחשבות הבלתי נגמרים שומעת פסי שנעמה מובילה עכשיו את הבנות בדמיון המודרך לחוש חווית הצלחה שגרמה להן לתחושה טובה בעבר.

"מהי ההרגשה המציפה אותי כשאני נזכרת בחוויה הזו?" היא שמועת את הקול הרך של נעמה. "מה נפתח בי? איזו תחושה בגוף זה מעלה בי?"

לאחר שנה של מפגשים חד שבועיים עם נעמה והקבוצה פסי כבר יודעת שטוב לשחזר חוויות הצלחה טובות ולתת לנפש שלנו לרצות לשחזר אותן שוב ושוב,

לפסי גם אין ספק ששחזור חוויות שליליות עלול לשחזר אותן גם במציאות, וכן להפך.

אך היא אינה מצליחה להימלט ממלכודת המחשבות העכורה שסובבת את מוחה ללא הרף ולהתרכז בתרגיל.

......................................................................................................

הבנות שותקות, מכונסות כל אחת בזיכרונותיה האישיים, נותנות מקום לתחושה שעולה בהן בעקבות הזיכרון.

נעמה ממשיכה, קולה עמוק ושקט כשהיא שואלת באיטיות:

"לאילו כישורים נזקקתי כדי להצליח בזיכרון ההצלחה ההוא שעלה עכשיו בזיכרוני?

בעקבות כך אני מגלה על עצמי שאני טובה ב.......

 מוכשרת ב.........

מסוגלת ל............

חיזוק המשאבים מעולה, אך פסי לא מצליחה להיזכר בשום חווית הצלחה, משום שבכל פעם שעולה אחת כזו היא נזכרת על אתר בדבר מה מטריד אחר. לפחות אני עוצמת את עיניי, היא חושבת, ולא רואה על האחרים את הפריטים שאינם עומדים בדיוק במקום. לפעמים גם צווארון החולצה של חברה יכול להרגיז אותי ולהסיח את דעתי.

דקות נוספות חולפות עליה בהרהורים מטרידים, עד לרגע שבו הבנות פוקחות את עיניהן בחיוך.

הסבב מתחיל מרוני, שיושבת בצד הקיצוני ביותר. היא משתפת את הקבוצה בעיניים נוצצות בחוויית הצלחה שחוותה לפני מספר חודשים במכינה המשלימה את לימודי התיכון. היא מתארת בהרחבה את הרגשותיה ומפרטת באופן דל מדי לדעתה של נעמה על המעלות והכישורים שהחוויה הזו מעידה עליה. היא מקשיבה בחיוך נבוך אך בתשומת לב לפירוט הכישרונות שנעמה אומרת שבלעדיהם לא היה אפשר להצליח במשימה כמו זו. 

"טוב, אצלי זה ברור מהי חוויית ההצלחה שעלתה," אומרת תהילה ועיניה כוכבים. "נסעתי לחברה ביום ראשון האחרון באוטובוס." הבנות מחאו כפיים בספונטניות, והחדר נמלא בצהלה.

"אשקר אם אומר שזה לא היה מפחיד. בדקות הראשונות רעדתי בכל הגוף, אבל אחרי שנסעתי פעמים כה רבות עם נעמה וגם נשארתי לבדי בחלק מן הזמן, תוך כדי שיחת פלאפון עם נעמה," קורצת תהילה לנעמה, "כבר היה לי קל יותר לתרגל נשימות, כמו שנעמה לימדה אותי, ולהזכיר לעצמי את התפיסות החדשות שלי בנושא."

"כל הכבוד, תהילה!" מריעות לה הבנות. 

"בואנה ננסה לדייק ולציין בפני תהילה כישרון, יכולת או משאב אחד שאנו לומדים שיש בה בעקבות מה שסיפרה לנו," אמרה נעמה והתחילה בעצמה:  "אומץ."

"יכולת עמידה באתגרים," מוסיפה רוני.

"יכולת קוגניטיבית גבוהה, בשביל שינוי התפיסות," צוחקת מיכל.

"אמונה," אומרת אילת בשקט.

"התמדה," זיווה הניחה יד על כתפה של תהילה שישבה לצידה.

הבנות ממשיכות, והמילים מסתובבות בחדר, נתקלות בקיר, קמות, מתייצבות וממשיכות להסתובב. פסי חשה בסחרחורת קלה. היא מבחינה בפאה של נעמה ותחושת ייאוש גואה בה. הנה, גם עכשיו, מה שמעסיק אותי שוב הוא שקווצת שיער מהפאה של נעמה התרוממה מעט ואינה מונחת במקום המיועד לה.

נעמה מבחינה בפסי המוטרדת ושואלת אם תוכל לעזור.

"אני מקרה אבוד," פסי בולעת את דמעותיה, וחשה גוש ענק עומד במורד גרונה, קולה חנוק לחלוטין כשהיא מפטירה: "כשאתן שטות בנינוחות בדמיון המודרך ומחזקות את המשאבים, אצלי בראש מסתובבות רק שטויות. אני לא מצליחה להתרכז בדבר."

"למה את מתכוונת כשאת אומרת שטויות?" שואלת נעמה.

"אני מתביישת לספר. אתן לא תאמנה," פסי כבר מתמוגגת בדמעותיה.

"רוצה לנסות?" 

"לא מעיזה. לעולם לא אעז לספר לכן מה עובר לי בראש כל הזמן. כל הזמן."

"פסי, את רוצה שננסה לעזור לך?" 

"מאוד. אבל אני לא מסוגלת לספר על מה שעובר לי בראש."

"את יודעת מה, פסי, את לא צריכה לספר. רק תהיי נוכחת בתהליך. נוכחת מאוד. לא בורחת ממה שהנשמה שלך מעלה בתוכך. אם את חשה רגש כלשהו, פשוט תחווי אותו עד תום. בלי לברוח."

"ואם הוא יהיה מפחיד מאוד?" פסי נרתעת.

"ניקח בחשבון שההפסד הכי גדול שלך יהיה שחשת רגש בעוצמה חזקה לזמן מה. מוכנה לנסות? הרגשות הם שלך. את מביאה אותם מתוכך, את לא תחווי שום רגש שאינו שייך לך."

"אני רוצה לעזור לעצמי," ממלמלת פסי בשקט. "אני רוצה מאוד." 

נעמה מבקשת מכולן הפסקה קצרצרה בבקשת סליחה קלה, ופונה לפינת הקפה.

פסי שמחה בהפוגה שנוצרה, מתחבטת, מתלבטת.

בזכרונה עלתה השבת האחרונה.

היא הגיעה ביום חמישי בערב הביתה כמדי שבוע בדיוק בזמן ההכנות לשבת. היא קיבלה מחברה מתכון מיוחד לעוגה והחליטה לנסות אותו. אבל אז התחיל הסיוט המוכר. מעין ספירלה מעורבת במיליון צבעים חגה מול עיניה ובלבלה אותה כשהתחילה להכניס בזה אחר זה את המוצרים אל הקערה. 

שמתי חמש ביצים או רק ארבע? חמש. לא בעצם שמתי רק ארבע. כמעט בטוחה. הרי לקחתי שתיים בכל יד. איך אדע? טוב, אספור את הקליפות.

אבל אולי לא ספרתי נכון... אספור שוב... לא. שוב. עוד הפעם. זה לא נקרא. 

שפכתי כוס סוכר אחת או שתיים? הרי אם שפכתי שתיים העוגה תצא מתוקה מדי ולא יהיה ניתן לאכלה. אני חייבת לבדוק שוב. להיות בטוחה.

שוב ושוב ניסתה פסי להחזיר את הסוכר לכוס כדי למדוד מחדש.

סחרחורת עטפה אותה בשחור סמיך, ועיניה הכבדות נמלאו דמעות.

עוד ועוד עשרות פעמים, ספרה את קליפות הביצים, החזירה, שוב שפכה את כוס הסוכר, עד שחוי אחותה נכנסה למטבח. "הי, פסי מה את עושה?" שאלה אותה כשהבחינה בשיש המפוזר, בקליפות הביצים שבידה ובמיקסר הניצב דומם.

"אני... אה.. לא יודעת בוודאות כמה ביצים שמתי."

"אויש פסי, שוב השטויות האלו? את הרי יודעת שאין לזה סוף. הניחי לי. תני את המתכון ואני כבר אסיים פה, שאם לא כן, אולי במוצאי שבת תסיימי את הכנת העוגה," גיחכה לעצמה.

39. נשמות טובעות

6 שנים לאחור:

"זה לא כואב," חזרה ואמרה נורית לעצמה. "זה לא כואב בכלל." המחט הדקיקה חרטה על זרועה פסים דקיקים ועמוקים של דם. "זה נראה נורא, אבל זה לא כואב," חשבה לעצמה ופצעה חזק יותר את ידה הדקיקה. "יותר כואב מה שנמצא בלב. 

היא ישבה ליד השולחן, המחט המוכרת עד לכאב אחוזה בידה, מכאיבה לעצמה ללא הרף.

לפתע חשה זרם של חיות זורם בעורקיה. זיק של מחשבה ערנית חדר למוחה: 'אני זקוקה לעזרה. כואב לי מאוד. אני לא מצליחה להתגבר על עצמי, אני פוצעת את עצמי ומכאיבה לעצמי. אני חייבת עזרה!'

מבעד לחלון נשמעו צווחות עורבים במעופם. השמש טרם שקעה. 

שעות אחר הצהריים היו קשות ביותר עבורה. החברות ודאי מבלות יחד או לומדות למבחן. אבא חוזר בשעה מאוחרת בערב, וגם כשהוא כבר חוזר בלאו הכי אינו מארח לה לחברה.

'די. אני לא יכולה להמשיך כך,' החליטה באחת.

היא הביטה בידה הגרומה. שורות שורות של פסים אדומים צורבים כאש קישטו אותה. חלקם בהירים וישנים יותר וחלקם אדומים וטריים.

'מחר,' הבטיחה לעצמה, 'מחר אלך אל יועצת התיכון. אני חייבת עזרה.' 

גווה הזדקף כאשר כיסתה את זרועותיה ופנתה אל המטבח לשתות כוס מים קרים.

מאותו היום השתנו חייה של נורית לטובה. 

השיחה עם היועצת היוותה פתיח לשיחות רבות ומעמיקות עם פסיכולוגית קלינית. השיחות שינו את מחשבותיה ושיפרו מעט את ביטחונה העצמי. בתקופה הראשונה אף נעזרה בכדורי הרגעה קלים. הכדורים סייעו לה לעבור את התקופה ההיא בשפיות יחסית ובכך להיגמל מהרגלה להזיק לעצמה.

אבא לא הרבה לדבר בתקופה ההיא. נורית ידעה שנכח בפגישות מטעם בית הספר ובהן קיבל הנחיות מיוחדות כיצד לנהוג בה. קודם לכן לא ידע שמצבה קשה כל כך. בעקבות הפגישות שמה לב שהמבע הקשה ששכן בעיניו תדיר התרכך קמעה.

נורית לא תשכח לעולם את המבט החודר ההוא של גב' גנות הפסיכולוגית בידיה המכוסות בקפידה, ואת בקשתה: "נורית, חשפי מעט את ידייך."

"לעולם לא." קפצה נורית את פיה בחוזקה.

"נורית. אני רוצה לעזור לך. את רוצה לעזור לעצמך. אני מבקשת ממך, לטובתך: הרימי מעט את השרוול."

נורית רצתה לצאת מהמצב האיום הזה, רצתה בכל מאודה, ועל כן הסתכנה בחשיפת סודה.

המבט המבין והכאוב של גברת גנות למראה חריטות המחט העמוקות שעל ידיה עורר בה גל של בכי, שלא שכך שעות ארוכות.

בסוף השנה הזו טסה לאמריקה הגדולה במימון סבא וסבתא, הוריה של אמה. שם השלימה במכינה מהירה את הלימודים החסרים, ובתוך שנתיים כבר עלה בידה להיכנס לאחת האוניברסיטאות הגדולות בעולם - הרווארד. כישרונות מיוחדים היו לה מאז ומעולם. גם בתקופות הקשות, כאשר לא השקיעה בלימודים בכלל, הגיעה להישגים יפים. 

המרחק מאביה ומהכעס והתסכול האדירים האצורים בתוכו היטיב עמה ושיפר את הרגשתה.

ואז הגיע היום ההוא שבו פגשה את חנין הערבייה בעלת המזג הלוהט. המפגש הזה הצית בה את רוח הנעורים, רוח שלא נשבה מעולם בתוכה. הברק שב לשכון בעיניה הכבויות. סוף כל סוף חשה חיבור לערך שנוגע באמת. 

כאן לא היה מדובר בחיי פוליטיקה שקריים ותאוותניים, לא בדאגה למעמד, לכסף או לרייטינג. הדאגה לשלום הילדים הסובלים בעזה פגשה אותה עצמה במקום העמוק ביותר שלה, בכאב האישי שלה, וההתעסקות בה העניקה לה שלווה ושמחה זמנית.

_________________________________________________________________

"ילי, למה את לא אוכלת איתנו?" שאלה קטי בפה מלא, אוחזת באצבעותיה הדקיקות פיתה שומנית מלאת בשר, סלט ורטבים.

"הפסקתי לאכול בשר," ענתה ילי מהמטבח, מורחת לעצמה פרוסה דקיקה בממרח חרובים.

"מה קרה? הפכת לאלרגית? האם יש בכלל מושג של אלרגיה לבשר?" תמהו השותפות שלה לדירה.

"לא. לא אלרגית. רק צמחונית, עם זיקה קלה עד מתונה לטבעונות," חייכה ילי בעודה מניחה את הפרוסה השנייה על הממרח הדביק.

"יפה. מה קרה?" התפלאה אדי, שעסקה כל אותה העת בשליפה החוצה של עיגולי המלפפון החמוץ שלא אהוד עליה, וליקקה אצבע נוטפת שמן.

"תחשבו על זה רגע. אכילה של בשר בעלי חיים היא לא מוסרית ולא ראויה," ילי לא התחשבה בעובדה שחברותיה היו בעיצומה של אכילת בשר.

"לא ידעתי שכל מה שאנשים עושים הוא מוסרי וראוי. קודם שירחמו בני האדם על חבריהם בני האדם, ואחר כך על בעלי החיים," אמרה קארין בשאט נפש.

"אני בעד," לא התנגדה ילי, "בעד לעשות הכול כדי לתרום, לרחם ולהציל בני אדם. וזה לא סותר את העובדה שאני חושבת גם על בעלי החיים."

"יפה. אז גמרת להתחשב בכל מי שאת יכולה במין האנושי, ואת כבר עוברת לדרגה הבאה?" סרקזם היה בקולה של קארין.

"לא גמרתי, אני רק מתחילה," התגמגמה ילי. "הדברים אינם סותרים זה את זה."

דפיקות קלות נשמעו על דלת הכניסה לדירה המשותפת. הדלת חרקה מעט כשנפתחה באנחה, ומאי נכנסה לדירתן כדי לבקש מחברת סיכום מאחת הבנות לצורך לימוד למבחן.

"הי, בנות. איזה ריח טוב! אני זקוקה בדחיפות לסיכומים של שיעורי המבוא לפילוסופיה צרפתית," שאלה בקול.

"הו, הנה מאי הגיעה. למאי יש תמיד תשובות לכול," קטי, שתדיר חשה אי נוחות בעוצמה גבוהה כל אימת שדיסהרמוניה שלטה סביבה, שמחה לראות את מאי השקולה, המחושבת, זו שההשקפה ברורה לה יותר מכל השאר.

"התשובות אינן שלי," הצטנעה מאי. "בשנים האחרונות, מאז החלו הוריי להתקרב אל היהדות, הדברים הופכים להיות ברורים יותר אצלי," הסבירה, "מעצם היותי יהודייה אורתודוכסית."

"נו, טוב," נאנחה מאי, חלצה את נעליה והתיישבה על הכורסה בפינת חדר המבוא. "זה נשמע מעניין יותר מהמבוא לפילוסופיה צרפתית. אז מה הנושא פה?" 

"אנחנו דנות על אודות אכילת בשר," ענתה ילי. "הפכתי לצמחונית ואני גאה בכך. אולי אצליח בהמשך להחמיר לטבעונות, אף על פי שלא קל להשיג מאכלים נטולי ביצים וחלב. רוב המאכלים התעשייתיים בעיתיים בנושא."

"אה.. צמחונות. נושא מעניין בחרתן לכן," מאי נראתה שלווה כתמיד. "תראי, אם את שואלת מה דעת היהדות, היא גורסת שהעולם כולו נברא בשביל האדם שהוא נזר הבריאה, וכדי שיצליח למלא את תפקידו כראוי, יצר לו בורא העולם תשתית מתאימה, שזה אומר צמחייה עשירה ומגוונת, מחצבים שונים ודוממים שיוכלו לשרת אותו בשנות חייו בעולם, וכן, גם בעלי החיים נועדו לשרת את האדם, באופנים שונים. כל דרגה בבריאה ניזונה ומשתמשת בדרגות שתחתיה. בעלי החיים ניזונים מהצמחייה, היא הכרחית לקיום שלהם. 

מה דעתך ילי, על פרה שתחליט שאין זה מוסרי בעליל לאכול מהצמחייה, כדי לא להכאיב או להזיק להתפתחותה?

או איך את מגיבה על העובדה שחמור צריך לעבוד בשדה, לדור באורווה לוהטת, מצחינה וצפופה ולאכול תבן קשה למאכל, בעוד את ישנה במיטה נוחה בבית ממוזג ומלקקת גלידה?"

"באמת מסכן," אמרה ילי. הבנות צחקו בפה מלא.

"מסכן, נכון," מאי חייכה אף היא. "אך האם דבר זה נחשב בעינייך כלא הוגן? האם למשל על האדם להכניס את החמור הביתה ולהציע לו מיטה פרחונית וריחנית?"

"תראי, אין ספק שבעלי החיים בדרגה נמוכה מאיתנו," הודתה ילי. "ואין ספק שתנאי החיים שלהם שונים משלנו. אך מי אמר שהם אינם מרגישים? מי אמר שהם אינם סובלים?"

"עצם העובדה שדרגתם פחותה משלנו, והם לא קיבלו את יכולת הדיבור, הרגש והמחשבה, גורמת לכך שהם פחות סובלים מדברים כגון אלו. אני לא חושבת שאותו חמור היה שמח יותר לו היה ישן במיטתך וסגור בדירה ממוזגת," הביטה מאי בילי בעיניים חודרות.

"אוקי," ענתה ילי, "אז הבנתי שדרגתם של בעלי החיים פחותה מזו של בני האדם, ושיש להם צרכים שונים. אז מה? לכן יש להרוג אותם?"

השיחה הפכה לרצינית ועמוקה, וילי הבחינה שאדי וקטי פרשו מן החדר לטובת מנוחת צהריים קלה.

קארין ישבה מרוכזת, ולא נראה היה שהיא מוכנה לוותר על הבנת הנושא על בוריו.

"תראי ילי," מאי מזגה לעצמה כוס קוקה קולה צוננת שנחה על השולחן והעבירה את אצבעה הלחה על אגלי הקור שהופיעו על כוס הזכוכית הגבוהה. "בעלי החיים נועדו לשרת את האדם ולסייע לו ולבריאותו.  בורא העולם יצר אותם בעלי רמה שכלית מסוימת ובעלי יכולות מסוימות, וכנראה יש לכך סיבה חשובה. 

את מבינה שלמי שברא את העולם לא הייתה מניעה להעניק גם לבעלי חיים, כמו לבני האדם, את כוח הדיבור והביטוי העצמי? 

מעניין, שביהדות אומרים שכאשר האדם מברך ומודה לבורא החיים, המזון מתקדש ועולה כביכול לדרגה גבוהה יותר, וזו התכלית המושלמת עבור בעלי החיים."

ילי שקעה בהרהורים. עיניה של מאי נחו על קלסר כתום שהונח על הכורסה שלצידה.

"הו, הנה המחברת שחיפשתי," התלהבה מאי פתאום ושאלה: "אוכל לקבלה, ילי?"

"את יכולה, רק תחזירי," ענתה ילי מבלי משים. זה עתה התוודעה למושג חדש: לברך ולהודות על האוכל למי שברא את העולם. זה נשמע הומני ונימוסי כל כך. אבל אולי צריך תחילה להכיר את הבורא ולדעת מול מי מדברים. חומר למחשבה.

שאלות רבות כל כך צצו במוחה ברגע זה: מהי באמת התכלית של הכול? מה פירוש המושג "דרגות בבריאה"? האם כל דרגה בבריאה היא בעלת תפקיד שונה?

מאי דפדפה במחברת ובדקה את נושאיה, וכשהבחינה בילי המהורהרת אמרה:

"תראי, ילי. אינני בקיאה מספיק כדי לענות לך על כל שאלותייך. התקרבנו ליהדות רק בשלוש השנים האחרונות. נכון שהשקעתי המון מחשבה וזמן לבירור הנושאים שהטרידו אותי אישית, אבל לא אוכל להיות לך ממש לעזר. יש לך שאלות טובות," חייכה אליה והמשיכה: "אך בלי לפגוע בך, הייתי ממליצה לך לבדוק תחילה: האם יפי הנפש האציליים אשר אינם נוגעים בבשר בעלי חיים גם אינם נוגעים בבשרם של אנשים? האם גם לנפשם של בני האדם הם מבינים כל כך? האם גם עליהם הם מרחמים? או שמא הם בזים לאנשים השייכים לזרם אחר או לדת אחרת, או אפילו מרעים להם? על המושג צער בעלי חיים שמעת פעם?"

"לא," המושג היה חדש לילי לחלוטין. "אני מבינה שזו מין אגודה לשמירה והגנה על בעלי החיים..."

"לא אגודה. זהו אחד מחוקי התורה היהודית, הקובע שיש להיזהר מאוד בצערם של בעלי חיים. ישנן הלכות רבות בנושא, למשל הלכות שחיטה. הלכות הנלמדות בתשומת לב מרבית ומוקפדת אצל היהודים, ומטרתן למנוע ככל האפשר צער מבעלי החיים הנשחטים. בעולם הכללי הצער שבעלי החיים עוברים במשחטות גדול הרבה יותר."

"מעניין," המהמה ילי בשקט.

"טוב, אני חייבת ללכת ללמוד," התנצלה מאי, קמה וניערה את שמלתה קלות. "אבל לפני כן, הנה עוד נקודה למחשבה. מה גורם לאנשים לרצות לחפש בכל כוחם דרכים להיטיב עם בעלי החיים, בעוד אנשים רבים כל כך סובלים? שמעתי על רבים שתרמו את כל כספם לאגודות למען בעלי חיים, במקום לתרום לאגודות שמסייעות ליתומים או לנזקקים אחרים. בעיניי זה הזוי. מצטערת. אולי קל יותר לחוש נאצל ולחוס על בעלי חיים מאשר לרחם ולסייע לבני אדם. נתינה אמיתית לבני אדם דורשת עבודה על המידות, הלוא כן?" קרצה מאי בעיניה לילי.

לפתע חדר רסיס של תובנה עמוקה אל מוחה העמוס עד להתפקע של ילי.

40. צונאמי של רגשות

שמש חמימה של בוקר פרסה קשת רחבה של קרניים זהובות. פרפרים ומעופפים שונים פיזזו להם בהנאה סביב העצים, וחתולה ג'ינג'ית התמתחה אל מול השמש, מפהקת.

 'יום יפה בחוץ,' ציינה נעמה לעצמה בעונג וגמרה אומר בליבה לצאת בצהריים עם הקטנים אל הפארק הסמוך.

דפיקות על הדלת. נעמה פתחה לרווחה את הדלת וחייכה חיוך רחב אל פסי.

פסי, מוקפדת כדרכה, לבוש בהיר, נקי ומגוהץ. צמה בגוונים מונחת על כתפה האחת, והיא שולחת חיוך נבוך אל נעמה.

"זו הפעם הראשונה שאני כאן," ציינה והגניבה מבטים סקרניים סביבה.

"זכיתי," קרצה אליה נעמה ויחד פסעו לכיוון הסלון. "הפסדת שיעור הבוקר?" שאלה נעמה בדאגת- מה.

"כן. שיעור אנגלית."

"חבל," מלמלה נעמה. "חשוב מאוד שתשתתפנה בכל השיעורים כסדר. הייתי צריכה לברר זאת קודם לכן."

"לא נורא," מיהרה פסי לומר. "מיסיס גלב תמיד מדגישה שלמידה ממקום רגשי רגוע היא למידה אפקטיבית פי כמה מלמידה מתוך חוסר פניות רגשית. אשלים הכול אחר הצהריים בעזרת השם."

"בסדר," התרפתה נעמה על הכיסא. "אז בואי נסי להגדיר, פסי, מה המטרה שלך בפגישה שלנו."

"אני פשוט רוצה שתעזרי לי לצאת מהמבוך המפותל הזה של המחשבות. לא יכולה יותר. זה רודף אותי ביום ובלילה."

"אני מבינה שהמחשבות הללו מטרידות אותך מאוד. יש זמנים מיוחדים שבהם הן מופיעות?"

"כל הזמן. כל הזמן. זה משגע אותי ביום ובלילה, בלימודים ובין החברות, אני לא מצליחה לגמור שום דבר, כי אף פעם אני לא בטוחה אם מה שעשיתי היה מספיק טוב, אני מתביישת לספר לך," השפילה פסי את עיניה, "כמה פעמים אני נוטלת את ידיי, וכמה פעמים אני מיישרת את כיסוי המיטה שלי בבוקר לפני שאני יוצאת מן החדר."

"וואו, זה נשמע לא קל בכלל."

"בכלל לא," פסי משפילה את עיניה. 

"נעשה תרגיל. את תעלי רגש מתוכך, תחווי אותו, ואז תעברי לרגש עמוק יותר – ותחווי גם אותו. וכך הלאה. בסדר?"

"אני פוחדת," אומרת פסי.

"אם תרצי, נוכל לחוות את הפחד הזה שאת מעלה עכשיו," מציעה נעמה.

"אני רוצה," נחישות בקולה של פסי.

"אמרת שאת חשה פחד. קדמי אותו. אל תפני משם לשום מקום, הרשי לעצמך להיות מוצפת בו."

פסי התרכזה דקות ספורות בפחד. מרגע לרגע חשה בו בעוצמה רבה יותר ויותר. העבירה מול עיניה את החששות. הפחדים. דקות שקטות חלפו, ופסי החלה להזיע מעט. פניה האדימו. ניכר היה שהיא חווה את הרגש עד תום. ואז שאלה נעמה בעדינות, בשקט. כמו לא רוצה להפריע לתהליך: "האם את מזהה שם רגש נוסף?"

"כן. עולה רגש חדש. רגע, אנסה לזהות אותו... בדידות. בדידות נוראה. אני מרגישה מאוד לבד."

"קבלי גם את הרגש הזה. הכילי אותו בתוכך. תהיי מוצפת בו."

פסי עוצמת את עיניה, משעינה ראשה בריכוז על שתי אצבעות ידה הימנית.

ענן חולף על פיסת השמים שנשקפת מהחלון, והחדר מוחשך מעט.

פסי צונחת לשכבת רגש נוספת. הדממה חותכת את האוויר, ונעמה שואלת בקול כמעט בלתי נשמע: "מהו הרגש שעולה בך כעת?" 

"לא יודעת איזה רגש. אני רק ייאוש. ייאוש אחד גדול. אני ממילא לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. אני מיואשת מעצמי לגמרי, וגם האחרים כנראה מיואשים ממני. עולה לי זיכרון פתאום..."

"לא לחינם עלה הזיכרון בדיוק בנקודה הזו. הוא כנראה לא פתור ועדיין שולח גרורות לכל עבר. עוד מעט נתמקד בזיכרון הזה. כעת נסי להיות ברגש. איזה רגש צף עכשיו?"

"לא. זה מפחיד," קוראת פסי, "זה בלתי אפשרי. יש שם חור כל כך עמוק ושחור. אני לא מעיזה להיכנס לתוכו."

"נכון, זה באמת מפחיד," אומרת נעמה בכנות מלאה, ונזכרת בפעם הראשונה שבה עשתה היא תהליך מעין זה בעזרת שיטת ה"מסע". "וסליחה שאני מכאיבה לך, פסי. זה נראה נורא. אני יודעת. אבל זה מרפא. הריק השחור הזה באמת מרתיע מאוד, אך ברגע שנכנסים לתוכו, מגלים שאין עוד ממה לפחד." 'דווקא בתוך המערה הכי חשוכה ומפחידה נמצא המפתח לאושר,' צפה במוחה של נעמה אמרה ששמעה פעם. "הרשי לעצמך לפחד, זה בסדר לפחד. פשוט תצנחי לתוך הרִיק העמוק הזה."

פסי נראית במצוקה. היא מניחה את ראשה על ברכיה ודוממת. היא מנותקת לחלוטין  הדקות עוברות ונדמות כנצח. כתפיה רוטטות. היא בוכה ובוכה, וליבה של נעמה יוצא אליה.

פסי נמצאת בריק, בשחור. היא פוסעת בשביליו של המסע לשחרור, צעד קטן ועוד אחד. פוגשת אבנים ומכשולים בדרך, נהדפת מרוחות עזות נופלת, נשברת, קמה ושוב נופלת. נעמה מכוונת ופסי נשאבת. הזמן חולף ביעף. ואז חלה תפנית. קולה של נעמה כמו חדר מבעד לאובך שסובב את פסי:

"אם אפשר היה ליצור איזה סדק או חור, או אולי חלון קטן בתוך השחור הזה, מה יכול היה להיכנס לשם?" שואלת נעמה.

פסי מהרהרת: "אולי קרן רכה של שמש."

"נסי לאפשר לה לחדור, למלא אט אט את כל המרחב השחור הזה, להציף את הבור בנוכחות שלה."

פסי דמיינה את החלון הקטן הולך ומתרחב, ודרכו נכנסת קרן רכה של שמש מחממת. טובה. מלטפת. ועוד אחת ועוד...

"כן, הכול נמלא באור חדש, רך, צהוב ומאיר. האור הזה טוב וחם ומרגיע כל כך..." קוראת פתאום פסי ומרימה את הראש. עקבות הבכי ניכרים היטב על פניה, אך הן מאירות. "מתחת לריק הזה יש אור גדול. אני חשה פתאום חיבור חזק כל כך להשם. אני מרגישה שאני לא לבד. ה' נושא אותי על כפיו!"

"נסי למלא את כל גופך באור החם והטוב הזה. אחר כך את כל החדר. את העיר, את השכונה, את כל העולם. הרחיבי והגדילי את האור הזה בתוכך."

פסי מילאה את ריאותיה ונשמה נשימה מלאה ועמוקה.

"מה את מרגישה?"

"שמחה, אושר, שחרור."

"תרגישי גם את השמחה במלוא העוצמה."

פסי נראית לפתע מאוששת מאוד. היא מחייכת ועיניה שולחות זהרורי אור לחלל החדר. התחושה הטובה מציפה אותה. אנרגיה חדשה זורמת באוויר.

"מה יש מתחת לשמחה הזו, לאושר, לשחרור?"

"רוגע, ביטחון בה', שלווה מלאה. עולה בי פתאום הפסוק 'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו'. מה שה' עושה - נכון וטוב. אני מרגישה רגועה ונינוחה."

"אילו היה האור הזה יכול לומר משהו לבור השחור, מה הוא היה אומר לו?"

פסי חושבת ואז עונה:

"אני לא זקוק לך, אני מסתדר מעולה בחיי גם בלעדיך. חבל שאתה פה, מקלקל את התחושה החמה והטובה הזו שמציפה אותי."

"את רוצה לשתף אותי בזיכרון שעלה בך קודם, כשהרגשת בדידות?"

"זה.. כמו תמונה כזו," פסי נבוכה.

"המשפחה כולה עסוקה בהכנות לשבת, אורחים מתעתדים להגיע והעבודה רבה. אני יושבת בחדר ולא מתבקשת לעשות כלום. אני ממילא לא יודעת לעשות כלום. 

אחותי הגדולה אלופה באפייה, השנייה בניקיון, השלישית תמיד יוצאת לקניות, הרביעית אחראית לקחת את הקטנים לגינה, ואני רק סופגת הערות על כך שאינני עוזרת ואיני יודעת לעשות דבר.

אבל אף אחד לא ביקש ולא הסביר לי מה לעשות ואיך לעשות זאת. אני חשה חוסר אונים ותחושת חידלון. זה מייאש. הם לא מאמינים שאני מסוגלת בכלל לעשות משהו. אני מרגישה מאוד בודדה שם בחדר, כשכולם עובדים ואני יושבת חסרת מעש. מרגישה כל כך לא שווה. אני רוצה לעזור, אבל לא יודעת איך," פסי מדברת, עיניה כחולמות. "כל חיי אני כך, מיותרת. איש אינו זקוק לי, ואין לי מה לתרום."

"מיותרת. תחושה קשה," אומרת נעמה. "פסי, עצמי את העיניים והבעירי בדמיונך מדורה קטנה. הזמיני אליה את כל האנשים ששותפים לחוויה שצפה במוחך. 

שבי שם את, כיום, יחד עם פסי הקטנה של אז. אם את מרגישה שהיא זקוקה לעזרתך, הושיבי אותה עלייך ותני לה את מלוא התמיכה. הזמיני לשם גם דמות שאת סומכת עליה, מורה או רב, חברה או מישהי אחרת שטוב לך איתה ואת סומכת על שיקול דעתה."

פסי מתרכזת ומתכנסת אל תוכה. 

"נסי לנהל דו שיח עם הדמויות שהזמנת למדורה. תני להן להביע את מה שהן רוצות, ספרי להן על תחושותייך, שוחחי איתן."

פסי שוקעת עמוק בתוך עצמה. כעשר דקות ארוכות של דומייה חולפות. 

"שחררי החוצה את כל המטענים, את הכעסים, את כל מה שיש בפנים. זה הזמן." 

"זה בסדר אם אצעק את זה?" מפתיעה פסי.

" זה מעולה. הטיחי בהם, עני להם, נהלי איתם שיח, ותני לדמות היועצת שבחרת לנתב אותם כשהם נתקלים במבוי סתום."

נעמה יוצאת מן החדר ומשאירה את פסי עם עצמה. דקות ארוכות חולפות. לאחר מכן היא מרתיחה חלב, מוזגת לכוס זכוכית גבוהה, מכניסה לתוכה מקופלת וכפית ארוכה ונכנסת אל החדר. היא מגלה את פסי מרימה אליה עיניים רטובות, נינוחה.

"האם היית מוכנה לסלוח להם?" נעמה חותכת את השקט.

"כן. הם הסבירו את עצמם. הסבירו שלא הייתה להם כל כוונה רעה, הם פשוט לא ידעו בעצמם כיצד לשבץ אותי בעבודות הבית. הם רצו שאעזור, אבל לא אמרו בדיוק במה. הסגנון הישיר והפוגע שלהם לא היה מכוון נגדי, הם אהבו אותי ולא רצו לפגוע. פתאום אני מבינה אותם. הכול כל כך ברור וחי עכשיו."

החדר נמלא באור, והאור הזה מפיץ את חומו בגלים טבעתיים סביב. 

"האם היית מוכנה לקבל את הילדה הקטנה הזו, לסלוח גם לה, לאהוב אותה? נסי להושיב אותה לידך ולחזק אותה. החוויה הזו לא הייתה קלה בשבילה."

פסי מתכנסת שוב. 

"הסבירי לה במילים שלך את החוויה שעברה. עודדי אותה. אולי היא רוצה לומר לך משהו. בקשי את סליחתה על כך שלא תמיד ידעת להעניק לה את מלוא התמיכה שהיא הייתה זקוקה לה."

"עכשיו נסי להכניס את המילים הטובות הללו של הסליחה, של התחושה הטובה, אל תוך תוכך, ולהפעיל אותן כמו פילטר ניקוי שעובד לנקות כל פינה, מסיר את המחשבות הישנות ומכניס תחתן מחשבות נקיות, חדשות, סליחה, אהבה, שלום." 

"זה מזכיר לי את הפלקוסטומוס, הדג המנקה שהיה באקווריום בביתנו כשהייתי ילדה. הוא נכנס לכל פינה בתוכי ומנקה, מחטא כל סדק," צחקה פסי, ונראתה טוב הרבה יותר.

"ומה היית אומרת לפסי המתענה במחשבות, פסי של עוד שבועיים מהיום...?"

"וואו... יש לי המון מה לומר לה."

נעמה מוציאה צרור דפים ועט ומבקשת מפסי: "שבי, כתבי לה את כל מה שהיית רוצה להעביר לה מהתחושות שיש בך כרגע."

ופסי יושבת וכותבת.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.