לאיציק לא היה בשביל מה לקום בבוקר, עד ש...

איציק מעולם לא באמת נהנה ללכת לבית הספר. יכולת הריכוז שלו ויכולת ההנאה שלו מטקסט כתוב היו מוגבלות מאוד. הוא חיכה תמיד להפסקה, לצאת, לשחק. הוא רק רצה לבנות, לעשות. זה היה טבעו.

למרבה הצער, בבית הספר הילדים נבחנו ונמדדו על פי מידת התמדתם ושקידתם, וזה לא היה הצד החזק של איציק. לכן לא היו לו הרבה חוויות הצלחה. הוא גם סבל מגמגום קל ומחוסר בטחון עצמי. כשהתבגר, הוא התקשה מאד לקום בבוקר, ורבץ שעות במיטה. באמת לא היה לו בשביל מה לקום.

כשהגיע לגיל ההתבגרות ונוספה גם קצת חוצפה, התחילו החיכוכים מול המערכת. נראה היה שמסלול ההתרסקות הוא בלתי נמנע, כשכל יום הביא עמו קללה חדשה מרובה משל חברתו.

השינוי התחיל יום אחד, כשהוריו קנו ארון בחנות איקאה. אביו של איציק הסתבך מאוד בהרכבת הארון. איציק התנדב להציל את המצב. הוא הצליח להרכיב את הארון בתוך שעה. מובן שהוריו שיבחו אותו מאוד, הוא באמת היה גיבור היום. באותו היום איציק היה מאושר כל כך, עד שהוריו הבינו שהם עלו על משהו חיובי, וקנו עוד שני ארונות. שוב איציק הרכיב אותם, והשיפור במצבו היה מידי וניכר. הם התחילו לקנות רהיט פעם בשבוע-שבועיים, כדי לתת לאיציק עוד חוויות הצלחה. רק אחרי שכבר לא היה מקום לעוד רהיטים בביתם הקטן, הם רשמו אותו, על פי בקשתו, לשיעור קבוע בנגרות. בכך, הדימוי העצמי שלו עלה כל כך, עד שהגמגום עבר לחלוטין, והוא התחיל לקום כל יום בזמן!

הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי, סיפור מצוי מדי. הפסוק הפותח של פרשת השבוע האחרון הוא (ויקרא כ"ו ג'): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכו, וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". זה פסוק מפורסם שרבו בו הפירושים. האור החיים הקדוש מביא לא פחות מארבעים ושניים פירושים. אחד הפירושים (הפירוש העשרים ושמונה) מתייחס לדברי חז"ל (שבת קנ"ו), שאמרו שמי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. זה יסוד בסיסי, שלדברי האור החיים מרומז כאן בפסוק עצמו. לא לעקור מהילד את נטיותיו, אלא לזהות אותן ולדעת לנתב אותן. אם הילד נולד במזל מאדים ונמשך לדם, צריך לתעל ולנתב את זה למקצוע חיובי, ואז יהיו לו סיפוק ונחת בחיי יומו, דרך פרנסה של מוהל או שוחט. אם לא יעשו כלום עם הנטייה הזאת, היא לא תיעלם, אלא אותו בחור יגמור כגנב שודד, שרואה דם בנסיבות מקצועיות וחוקיות פחות. הגר"א טוען שהיסוד הזה הוא עיקר מצוות החינוך: לעקור את הנטיות התעסוקתיות שבנו לא נוכל, אבל לנתב אותן לאפיקי מצווה זה עיקר תפקידו של המחנך.

חלק מתפקידנו כלפי עצמנו וכלפי נערינו הוא לדעת לזהות חלומות ונטיות, לתת להם מקום, לתת להם אופק לקום למענו בבוקר. חז"ל פרסו בפנינו את האפשרויות של מזל מאדים, אבל הם לא גילו לנו את האופק התעסוקתי של כל מזל (יש עוד כמה: שצ"ם חנק"ל, כידוע). יש אופני ביטוי בתוך בית המדרש ויש כאלה שבתוך הקהילה, ונדרשת כאן מלאכת התאמה רגישה. אבל היסוד שנלמד כאן הוא ברור. אי אפשר להתעלם מהטבע, זה לא יעבוד וזה עלול להיגמר רע. צריך להשקיע מאמץ לאבחון נכון, כדי לדעת לחבר את הילד עם נטיותיו ואישיותו.

זה לא פרט שולי בהלכות פרנסה, זה פרט בהלכות דרך ארץ. להיות מי שאתה, לתת לעצמך מקום, מקום תורני, מקום מכבד בתוך הקהילה. אם נזכה, נצליח לקיים בכך את מאמר הפסוק (משלי ג' י"ט): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", וכפי שביארו חז"ל (ילקוט שמעוני שם): "ממה שחננך".

לכולנו זה חשוב, אבל לצעירים כיום - זו ממש הצלת נפשות...

יהי רצון שנצליח!