"אני עומד לגווע ברעב", התחנן הבחור. מה שקרה לאחר מכן ידהים אתכם

בספרו "והגדת" על הגדה של פסח, מספר הרב יעקב גלינסקי את הסיפור המופלא הבא: "בסיומה של מלחמת העולם השניה שוחררתי מסיביר במסגרת הסכם בין רוסיה לפולניה על החזרת הנתינים הפולניים למולדתם. נסעתי דרך גרוזיה והגעתי לסמרקנד. הרעב היה נורא. אנשים מתו ברעב.

"יום אחד השגתי צלחת גדושה באטריות. לפתע פנה אלי בחור שזה עתה נכנס למשרדי מחנה העולים. באידיש שוטפת התחנן: 'אנא, הצילני. עומד אני לגווע ברעב !' אמרתי: 'גם אני רעב!' והוא ענה: 'אתה ממשיך בדרכך, ומחר תשיג אוכל. אני נשאר כאן, ואין כאן אוכל!' ראיתי שהוא אכן במצב של פיקוח נפש, ומסרתי לו את הצלחת. הוא התנפל בלהיטות. אטריה לא הותיר!

עשרות שנים עברו. עליתי לארץ. בתקופת העליה הגדולה מארצות המזרח, אנשי הציונות העבירו רבבות על דתם. הם שיכנו את העולים הדתיים במעברות, כאשר ההנהלה מאיימת שמי שיתבע חינוך תורני לבניו - לא ישובץ בעבודה וירעב ללחם. הם מימשו את איומיהם. בלית ברירה, נשלחו הילדים הרכים ללימודים במוסדות ממלכתיים, ואיבדו את אמונתם ומסורת אבותיהם.

היהדות הנאמנה ראתה זאת בעיניים כלות, וגדולי הדור טיכסו עצה מה לעשות. הם ביקשו מראשי ההנהלה שיעניקו לילדי העולם הדתיים חינוך כרצונם, אך נענו שאין לכך דרישה. בשל חששם של העולים מאיבוד מקום עבודתם.

ה"חזון איש" זצ"ל ביקש מהרב דסלר זצ"ל שישלח פעילים למחנות העולים, לברר מי מהם מעוניין בחינוך תורני ולהציל בניו. הרב דסלר שלח את הרב יעקב גלינסקי, אז בחור צעיר, עם כמה מחבריו.

הם הגיעו למחנה העולים, סמוך לראש העין. השומרים לא התירו להם להיכנס למחנה, ועל כן סיירו סביב. "המחנה היה מגודר בגדרי תיל. אחד הבחורים הגביה מעט את הגדר, וזה לא הספיק. חברו מצא מוט ברזל וחפר מעט. זה כבר הספיק בדוחק. ומי יוכל להשתחל פנימה במחפורת כה צרה? רק אני…", מספר הרב גלינסקי בהומור הידוע שלו.

"גם זה לא היה פשוט. שכבתי לארץ, וזחלתי. דחקתי את הראש, ודחסתי אחריו חצי גוף, והבחינו בנו. שעטו לעברנו ברכבם. החברים מיהרו להימלט, ואותי משכו פנימה. היכוני במרץ ודחפוני למשרד ההנהלה.

"החלטתי שאם ברצוני לצאת מכאן חי, וזו לא היתה הלצה, חייב אני להרגיעם", מתאר הרב גלינסקי את רגעי המתח שעברו עליו. "כיצד? אעמיד פנים שאיני יודע אלא אידיש. והרי זה מופקע, לשלוח דובר אידיש לשכנע יהודים ספרדים. הם תפסו אותי, והמטירו עלי שאלות: 'מי שלח אותך', 'מי עומד מאחוריך', ואני באחת: 'אידיש'"...

"הם נבוכו. לא ידעו מילה אחת אידיש. חיפשו בכל המחנה, ומצאו פקיד אחד שהבין אידיש. הביאוהו. ראיתיו, ואורו עיני", מספר הרב גלינסקי. "היה זה היהודי שנתתי לו את צלחת האיטריות של! והנה אנו נפגשים שוב. הוא מייצג את הנהלת המחנה, ואני בא במחתרת..."

"הנהלת המחנה הורתה לו לשאול אותי מי שלח אותי וכו', אך הוא אמר להם: 'תנו לי לנהל את העניינים בדרכי'. התחלנו לשוחח באידיש, כאשר ההנהלה עומדת שם ולא מבינה מילה. אמר לי הפקיד: 'רצוני לעזור לך, תן לי עצה כיצד'. על הפקיד היה להצטייר כעומד נגדי, לצידם של הנהלת המחנה. "אמרתי לו כיצד יעזור לי בלי להסתבך", ממשיך הרב גלינסקי.

"חבריו עמדו סביבו. שמעו ולא הבינו דבר: 'מה אמרת לו?', 'מה הוא ענה?'

"השיב להם הפקיד: 'אין לכם מושג את מי תפסתם, הוא אחד מראשי הפעילים האדוקים. הבהרתי לו שגורלו בידינו, ואני מוכן לשחררו בתנאי אחד: שיתלוה אלי מאוהל לאוהל, ואני אציגו בפני העולים ואזהירם מפניו ומפני שכמותו!'

"מצוין!", שמחו חבריו.

"כך סובבנו מאוהל לאוהל", מספר הרב גלינסקי, "ובכל אוהל שאלתי בעברית צחה האם מוכנים הם לרשום את בניהם לחינוך תורני כמסורת אבותיהם, ובסופו של הסיבוב היו בידי למעלה מ-60 שמות של בנים להורים יראי שמים החפצים לחנך בדרך האבות".

"רק אז נזרקתי בבושת פנים בליווי בעיטות ואזהרות שלא אעז עוד להראות שם פני. חזרתי לבני ברק אל חבריי, וערכנו רשימה מסודרת בתביעה לרישומם בחינוך תורני.

"כשהגעתי לבני ברק, עטו עלי חברי: 'איך הצלחת לסדר אותם?'

"תמהתי: 'מהיכן אתם יודעים מה היה?'

"סיפרו לי חבריי: 'מיד כשהגענו לבני ברק, סרנו אל ה'חזון איש' וסיפרנו נרעשים: 'הם תפסו את יענקלה גלינסקי!'

ה"'חזון איש' שמע, חייך, ואמר: 'לא הם תפסו אותו, אלא הוא תפס אותם!' מדברי ה'חזון איש' הבנו שהצלחת להערים עליהם. אך גלה לנו כיצד...

"סוד ה' ליראיו", מסיים הרב גלינסקי את הסיפור, ומסיים: "אבל כיצד נתגלגל הדבר? על ידי צלחת איטריות! כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה".